עבודת פרך במחנה הרכוז "מלק"

שבוע הפריד ביני ובין חג הפסח, התחלתי להתעניין כיצד אוכל לעבור את הפסח, בלא להיכשל חלילה, באכילת חמץ. זה שלוש שנים שהפסח עובר עלי במחנות ריכוז, ותודה לריבונו של עולם עד עתה הצלחתי שלפי לא הגיעו בפסח דברי חמץ. הבנתי שאף פסח זה לא יהיה שונה מקודמיו...

נודע לי כי אחד מן העובדים במטבח התגורר בעבר בראדום. פניתי אליו  מיד בבקשה כי יתן לי  בימי הפסח תפוחי אדמה מבושלים בקליפותיהם, חלף מנתי היומית שתועבר לרשותו, לחם ובשר כפי שינתן. והלה ניאות להצעה, ואני עשיתי את דרכי לדרגשי שמח וטוב לב.

בערבו של חג הפסח בשעה 11 בבוקר, נערכה בבית החולים ביקורת רופאים. החולים שמצבם אפשר להם ללכת נכנסו לחדר, שם ישבו הרופא היהודי והרופא הגרמני, המפקד של בית החולים. אל החלשים שלא יכלו לקום ממיטותיהם, הגיעו הרופאים, והם פסקו לכל חולה מה יעשה עמו, אם ישאר לקבל את הטפול בביה"ח או ישוחרר ל"ע להריגה.

נכנסתי לחדר הרופאים, חשפתי בפניהם את הרגל. צלקת ענקית ומכוערת הזדקרה על המקום בו היה הפצע זה מכבר. הרופאים העיפו מבט ואמרו שניהם כאחד, "בריא הנך כאחד האדם, לעבודה"! "רגלי הבריאות"(?!) כמעט ונשאוני בריקוד, שוו בנפשכם "יציאת מצרים" על ערבו של פסח. לא האמנתי כי אזכה לצאת מביה"ח והנה יוצא אני מבעד לפתחו "בריא ושלם".

חמץ תחת מצה

הצטרפתי רעב לקבוצת העבודה. זו עבודה ב"שטולען", הלא היא מלאכת חציבת מנהרות הענק בבטן האדמה, בהרי טירול. עבודה קשה, ומפרכת, שהעובדים בה התחלפו תוך זמן קצר, חסיני גוף וגבוהי קומה הפכו לשלדי אדם וכעבור תקופה קצרה נפלו שדודים, נטולי רוח חיים.. ה' יקום דמם! הצטרפתי לעובדים ב"שטולען". קבלתי פטיש אויר חשמלי בעזרתו התחלתי לחצוב בהר. עפר ופיח מילאו את חלל הנהרה חסרת החמצן. וחדרו היישר לראותיי. הרגשתי כיצד אני קורס תחתיי.

עיגולים שחורים ריצדו מול עיני כאשר חזרתי למחנה מותש ועייף, בלא יכולת לעמוד על רגליי. בשארית כוחותיי ביררתי מהו האוכל אותו נקבל, האם תבשיל יהיה, או שמא לחם, הרי יומו הראשון של חג הפסח הוא היום...חברי ענו לי שפעם מקבלים אוכל מבושל, ופעם לחם. קיוויתי שהפעם אוכל מבושל, ולא "חמץ בעין"- לחם. ולא כן היה, הזריזים שבין האסירים נשאו בידיהם פרוסות לחם דקיקות, אותן חלקו זה עתה...רגשות החמצה וחידלון מלאו את לבי הדווי, הרגשתי כיצד מוחי מתרוקן, כוחותיי הולכים ואוזלים. ידיי צנחו לצידי גופי ברפיון, עיני מלאו דמעות וליבי שותת דם. הן אך היום בבוקר שמחתי על ההסדר אליו הצלחתי להגיע עם הפועל במטבח, קוויתי כי אוכל לעבור גם את הפסח הזה, בלא שלחם חמץ יכנס לפי, והנה שוש ושבר . זו לי הפעם הראשונה בשנות המלחמה, אותן עשיתי במחנות הריכוז, שאני נאלץ לאכול חמץ על לילו הראשון של החג...

שעון החול אזל במהירות. הרגשתי את המוות קרוב אלי יותר מכל פעם... פרוסת הלחם הייתה מונחת בכפי ומלחמה עזה התחוללה בקירבי: מחד, מאיים הגוף החלוש לטרוף את הפרוסה ולבלעה ברגע. מאידך, ליבי מונע בעדו, והוא טורד, נוקף ואינו מניח: הייתכן, חמץ בפסח??? נגשתי לפינה, התפללתי בדמעות שליש בע"פ, ביחידות, לא היו לי שותפים לתפילה, וכשהדמעות שוטפות את עיני, ללא הפסקה, לא  היו לי שותפים לתפילה, וכשהדמעות שוטפות את עיני , ללא הפסקה, לא יכולתי לעצור המשכתי הלאה בתפילתי ולחשתי בכאב , רבונו של עולם, יהי כן.. שהרי כתוב" "וחי בהם"...המשכתי לבכות, בכיתי ללא הפוגות . הרי זרוע אוכלים אנו לזכר ה"חגיגה", חרוסת לזכר ה"טיט", וכרפס תחת העבודה הקשה, ועתה, התהפכו להם היוצרות: עובדים אנו בליל הסדר בעבודה קשה וכורעים תחת הטיט, החומר והלבנים, ואוכלים לחם חמץ תחת המצה. הכרחתי את עצמי לאכול את הפרוסה עד תומה, פירוריה ננעצו בקיבתי כחרבות. המשכתי בהרהורי, הנה דומה גורלנו לגורל אבותינו שבמצרים , גם אנו עובדים בעבודת פרך, בחומר ובלבנים ובעבודה קשה, מחד, ומאידך, נוגשינו מתעללים בנו באכזריות! בדם תמציתנו נילושה האדמה ומרור מצוי בהישג ידינו ובשפע...אף אנו כמו בגלות מצרים, מצפים בקוצר רוח לגאולת נפשנו, ליום בו נצא מעבדות לחרות משעבוד לגאולה מאבל ליום טוב וממות לחיים...

למחרת כבר זכיתי להסתדר איך שהוא עם האוכל בפסח

                      הנרות שלא נכבו- ר' מרדכי דויטשר- בהוצאת גנזך קידוש השם

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד