מצה דאסוותא של האדמו"ר מקלויזנבורג

מילדורף, גרמניה, ערב פסח תש"ה.

בימים הקשים ההם, כשהייתי מאושפז בצריף "בית החולים" במחנה, היה הרעב בן לוויה קבוע שלנו. גם המאושפזים ב"בית החולים" קיבלו רק מנות זעומות של אוכל, ואפילו המים ניתנו במשורה. לכן, רבים מן המאושפזים נפחו את נשמתם מרעב ומחולי כאחד.

בהיותי עדיין מאושפז, כשחיי תלויים לי מנגד, פיקוח נפשות של ממש, קרבו ובאו ימי הפסח. על מצות לא העזנו אפילו לחלום, ייחלנו רק למעט פרורי חמץ כדי להחיות את נפשנו. מחלתי גברה עלי, שכבתי באפיסת כוחות, בעיניים עצומות, ותארתי לעצמי את קצי הקרוב.

"ערב פסח היום" – שמעתי קול מוכר בסמוך אלי. פקחתי את עיני וראיתי את האדמו"ר מקלויזנבורג, כשהוא ניצב ליד מיטתי.

בעודו מורה לי להתחזק ומעביר לי מספר הנהגות, כיצד להיזהר מחמץ בפסח, נזדעקתי לעברו: "אדרבה, הלוואי ואקבל חתיכת חמץ לאכול!"

האדמו"ר, שחמק בחשאי לצריף "בית החולים", נאלץ להמשיך בדרכו מחשש שהנאצים ישימו לב למעשיו, אך עוד הפטיר לעברי: "אהרן, חביבי, למרות הכל התחזק! אל תיפול ברוחך והקב"ה יושיעך!"

לאחר שהופתעתי מהביקור החטוף הרהרתי בלבי: "כיצד זה האדמו"ר, שבעצמו היה שרוי בים הצרות והייסורים שאפפוהו באותו עמק הבכא, לא היתה לו אותה שעה דאגה אחרת מלבד הדאגה שלא להיכשל באכילת חמץ בפסח?!"

כעבור מספר שעות שוב חמק האדמו"ר לצריף "בית החולים", לאחר שבדק היטב כי אין מעקב אחריו. הוא ניגש אלי, מסר לידי פיסת מצה ששלף בזהירות מתחת לבגדיו ועזב במהירות את הצריף.

החזקתי בידי הכחושות את פיסת המצה, כשמעיני זלגו דמעות, ובאוזני עדיין מצלצלות המלים הבודדות שאמר לי האדמו"ר: "הא לך מצה דאסוותא..."

ואכן, מעיד אני, כי אותה פיסת "מצה דאסוותא" היתה תרופת פלא לחוליי. לאחר שאכלתיה, חל שינוי לטובה במצבי הבריאותי, מיום ליום התחזקתי עד שיכולתי להלך על רגלי כאחד האדם. כעבור פחות מחודש זכינו להשתחרר מהמחנה יחד עם שאר היהודים, שארית הפליטה!

פירסט הרב אהרן, עדות בעל פה, בני ברק, בתוך: מכון "שמע ישראל", שמע ישראל: אנציקלופדיה לתיעוד ולהנצחת מעשים של מסירות נפש בגיטאות ובמחנות, בני ברק תש"ס, עמ' 214

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד