פסח תש"ד בברגן-בלזן

בז' בשבט תש"ד הועברו בני משפחת עמנואל שנותרו בחיים ממחנה המעבר וסטרבורק למחנה ברגן-בלזן. הם שוכנו בצריף 11 ונאלצו להתמודד את ההתמודדות הכפולה, להישאר בחיים ולהישאר יהודים. פסח 1944 המחיש את ההתמודדות הזאת במלוא עוצמתה.

ימים אחדים אחרי פורים עלתה השאלה: מה נאכל בשמונת ימי הפסח? האם אפשר להימנע מאכילת מנות הלחם במשך חג הפסח ולהסתפק במרק ובתפוחי אדמה בלתי קלופים שמחלקים לארוחת צהריים?

רבני המחנה פסקו שהאיסור של אכילת חמץ בפסח נדחה מפני המצוה של "וחי בהם", וחיברו "יהי רצון" מיוחד שאנשי המחנה יאמרו לפני אכילת חמץ: "אבינו שבשמים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם ולא שימות בהם' וליזהר מאזהרה 'השמר לך ושמור נפשך מאד', ועל כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך לעבדך בלבב שלם, אמן".

מחוסר אפשרות להעתיק ולהפיץ את התפילה בכמות מספקת, חולקו העתקים מעטים מה"יהי רצון" בין תושבי המחנה. אחי אלחנן התנדב להעתיקו פעמים אחדות בכתב ידו. הוא הקפיד להעתיק את התפילה בניקוד ובדייקנות, וזאת אחרי עבודה מפרכת של כריתת עצים במשך שתים עשרה שעות ביום, ולמרות רצונו העז שלא לאכול חמץ בפסח. ההעתק המפורסם של ה"יהי רצון" שהופיע במסמכים שונים הוא צילום מכתב ידו של אלחנן. גם פיסת ניר זו היא עדות למסירות נפש עילאית למען הכלל ולמען שמירת התורה בימי השואה.

מבלי לפקפק בתוקפו של ההיתר, החלטנו שננסה להימנע ככל האפשר מאכילת חמץ בפסח ולהתארגן לקראת כך. היו אנשים ששמעו על כוונתנו להימנע מאכילת חמץ והציעו לנו שהם יקבלו בפסח את מנות הלחם שלנו ותמורתם יתנו לנו תפוחי אדמה מבושלים, אף יותר מהמנה היומית. אבא דחה פתרון זה ואמר שלא ייתכן שאנו נשמור על איסור אכילת חמץ בפסח באמצעות מסירת הלחם שלנו לאחרים. שהרי, בסופו של דבר, יהודים הם שיאכלו את הלחם שלנו בפסח.

הועלתה הצעה אחרת. אני הועסקתי בעבודות שירות בתוך המחנה וגם עזרתי בקבלת מנות האוכל של הגברים, אבא והאחים. אבא ביקש ממני לנסות ולאגור מזון לקראת פסח. כשלושה שבועות לפני הפסח התחלתי להפריש מדי יום שני תפוחי אדמה ממנת האוכל של כל אחד מאתנו, בסך הכל צברתי עשרה תפוחי אדמה מדי יום. התעוררה הבעיה כיצד לשמור אותם במשך תקופה של קרוב לחודש. גם לבעיה זו נמצא פתרון על ידי ייבוש תפוחי האדמה על תנור שעמד בצריף שלנו. לפני החג הכנתי עוגות מתפוחי האדמה שאגרתי וזה היה המזון שאכלנו במשך כל ימי החג, "עוגות" תפוחי אדמה בבוקר ובערב, ובצהריים תפוחי אדמה טריים בקליפה מהמנה היומית. מובן שהאוכל הזה לא היה כשר לפסח "למהדרין", אבל הצלחנו שלא לאכול חמץ או תערובת חמץ. רוב אנשי הצריף לא ידעו כלל שבני משפחת עמנואל אינם אוכלים לחם בפסח. את הלחם שחולק בפסח לא לקחנו. אמרנו לאחראי על חלוקת הלחם היכן נמצאת מזוודה לאכסון הלחם. לפני פסח הפקרנו את המזוודה, ולקחנו את הלחם שבה רק אחרי החג.

עוגות תפוחי האדמה הספיקו עד ליום האחרון של חול המועד פסח, ולא ידעתי מה נאכל ביום השביעי והשמיני. והנה, ביום האחרון של חול המועד הגיע משלוח חדש של יהודים מהולנד, ובין הבאים היו בני משפחת הירשמן, שהיו השכנים שלנו באוטרכט. כאשר שמעו מפי שלא נותר לנו אוכל ליומיים האחרונים של החג, העניקו לנו שקית קטניות וכך נפתרה הבעיה.

לפני פסח השיג ברוך מעט קמח מיהודים שהגיעו למחנה מהעיר בנגאזי שבלוב. התכוננו לאפות לכל אחד כזית מצה לליל הסדר. אלחנן העמיד בקבוק זכוכית במשך שלושה ימים במים, ובערב שלפני האפייה הכין "מים שלנו". אמא ארגנה מספר כלים להכנת הבצק, "סחבנו" עצים ובדקנו אם התנור שבצריף ראוי להסקה. אנשים אחדים הצטרפו לאפיית המצות. בחור בשם יוסף אדלר הי"ד היה ממונה על התנור, מו"ר הרב א"י דווידס הי"ד השגיח על לישת הבצק של אמא וכל אחד עזר להצלחת המבצע. הכנסנו משטח עשוי פח לתוך התנור ועליו הונח הבצק אשר הוכן בהקפדה על פי כל הדינים. במהלך האפייה הביאו שכנים בצריף עוד קמח, וה"מים שלנו" לא הספיקו. הרב דווידס פסק להוסיף מים רגילים אל הבקבוק כל עוד היו בו "מים שלנו". ברוך ויעקב יהושע עמדו בחוץ ושמרו. פתאום נשמעה הקריאה "אכטונג!" ("הקשב!"), הדלת נפתחת ולתדהמת כולם נכנס אחד מאנשי הס.ס. ושאל מה אנו עושים. אמא הספיקה לסלק חלק מהכלים, ואחרים ענו לגרמני שאנו מכינים עוגת יום הולדת! למזלנו, היה החייל הנאצי הזה אחד הזקנים בסגל המחנה. הוא פנה ויצא.

ליל הסדר עבר ללא הפרעות. מצוות ארבע כוסות קיימנו על ידי שתיית ארבע כוסות תה. קראנו את ההגדה וכל אחד אכל קצת [כזית?] מצה. בסיום אמרנו בכוונה: "שפוך חמתך אל הגויים... תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ".

עמנואל שמואל, יסופר לדור: קורות משפחה בשואה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 122–124

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד