חג החירות אצל אסירי העבדות

פסח, חג המצות, זמן חירותנו – מה עגומה הייתה משמעותו של חג זה בעול השעבוד הנאצי, כאשר אסירי הגטאות ומחנות העבודה הרגישו יום-יום על עורם ובשרם את השוט של "עבדים אנחנו".

ואף-על-פי-כן העם למוד התלאות לא נכנע ברוחו. על שערי הגטו הנעולים התדפק חג החירות, וכלואי העבדות נאחזו עד לחירוף נפשם בכל אות וסמל שבו.

א. בגטו

משקרבו ימי הפסח – נתמלא חלל הגטו דאגה אחת: מניין לוקחים מצות לחג?

הגטו, הסגור והמסוגר, היה בית-סוהר איום לכל הכלואים בו. יושביו היו נתונים לחסדי הנוגשים הנאצים. מלאך המוות קצר בהם את קצירו בעזרת שליחיו: רעב ומגפות. והנה משהתקרב הפסח נתעורר הגטו מתרדמת הייאוש:

– חג הפסח, זמן חירותנו, בא!

– מה לנו ולחג החירות – נאנח אחד היהודים המיואשים – הרי משועבדים אנו, עבדים לאויב האכזרי...

– חס וחלילה! אין אנו עבדים! – נענה אחד ואמר – כל מי שלא השלים עם חיי השעבוד, כל השואף ומאמין ואף לוחם במידת יכולתו לשחרור, הרי זה בן-חורין! אנחנו מאמינים ולוחמים ועל אפם וחמתם של הנוגשים, נחוג את זמן חירותנו!

– ואף נאפה מצות לכבוד החג! – החליטו אסירי הגטו.

ואולם מפני שעין הצורר הייתה פקוחה על כול, קמה מחתרת לאפיית מצות. בראש פעולה מסוכנת זו עמדו יהודים שומרי תורה, שהיו מוכנים למסור את נפשם על קיום המצווה של אכילת מצה בפסח, ואתם גם מספר בחורים נועזים.

והעושים הצליחו בפועלם. במקום-סתר הוכן תנור שהוכשר כדת וכדין על-ידי הרב. את שאלת הקמח פתרו הבחורים האמיצים. כיצד השיגו קמח, וכיצד הבריחו מטען יקר זה לתוך הגטו? – אין מקשים על בחורים שכמותם. אין דרכם של אלה להתפאר במעשיהם, אבל חזקה עליהם שימלאו תמיד שליחותם בשלמות.

בדמי הליל, אור לארבעה-עשר, בליל ערב פסח, נתאספו ב"מאפייה" מניין של יהודים. הכול מסודר בחיפזון רב, כמסופר ביציאת מצרים. גם הם "לא יכלו להתמהמה", כי הסכנה ארבה מכל צד. את עבודת האפייה חילקו בזריזות. אלה לשים, אלה מרדדים, ואלה"מנקרים" את המצות, והרב עומד עליהם ומנצח על עבודת הקודש ושפתיו נעות בלחש:

– לשם מצות מצווה, הזדרזו יהודים, לשם מצווה!...

כולם מזדרזים, והזריז שבכולם – הרודה. במהירות מפליאה הוא רודה את המצות מהתנור, מכניס את המרדה ומוציא מצות כשרות. פניו משולהבות וכולו לוהט מתוך חדווה פנימית. ממעמקי נפשו בוקע ועולה ניגון, והניגון שופע ושוטף את הכול. הניגון העתיק. הניגון של הלל:

– בצאת ישראל ממצרים, – בצאת ישראל, בצאת – בצאת – –

והניגון נושא על כנפיו את כל היהודים העוסקים עתה באפיית המצות, והוא מתגבר ועולה...

ופתאום הופסק. הופסק על-ידי רעש, על-ידי צריחות וצווחות:

– דונרווטר! צום טויפל! פרפלוכטע יודען! קרויצדונרווטר! (לכל הרוחות! לעזאזל! יהודים ארורים!)

נדם הניגון. שאון הקולות הגסים החריש את הניגון. הדלת נפתחה לרווחה. קלגסים גרמניים במדים מצוחצחים נראו בפתח.

– מה זה כאן? מה העבודה הזאת לכם, יהודים נבזים!

היהודים הוכו בתימהון, ולא עצרו כוח להוציא הגה.

– מה לכם שותקים? יהודים פחדנים!

הרודה שהתחיל בניגון התעורר ראשון ועמד ואמר:

– חג הפסח לנו מחר, ואנו אופים מצות לכבוד החג!

– וקולו קול ענות גבורה.

– שחצנות! חוצפה יהודית! – צעק ראש הקלגסים – לזכור ולחוג את החגים שלכם לעינינו! דמכם בראשכם!

– את היהודי הזה – הצביע הקצין על הרודה – עליכם לחסל, חבריה, אחת-שתים כאן במקום, אבל לא בירייה, חבל על כדור גרמני... הכו ביהודים, הכו!

כולם הוכו מכות אכזריות, והרודה הוכה עד מוות. במעגילה, שבה גלגלו מצות, רוצצו את מוחו.

אולם ליל הסדר הוחג. כעלות השחר אספו ילדי היהודים את המצות השבורות ואת הפירורים שספגו את דם הקדוש, ובערב שמו את הפירורים על שולחנם לאות שמצווה זו נתקדשה הפעם במות-הקדושים של הרודה.

– זהו קרבן-פסח שלנו – אמרו – קרבן-פסח של הגטו!

ב. במחנה עינויים

לפי חוק העבדות ליהודים, היו גם נערים ונערות מבני ישראל מגיל 12 שנה, מחויבים לעבוד עבודת כפייה.

ובמחנה עבודה לנערות בשלזיה העילית, נאספו כחמש מאות נערות. הפיקוח על המחנה הופקד בידיהן של "נשי ס.ס.", בנות "פלוגות הסער". נשים נאציות אלו עברו אסכולה לאכזריות, ועלו בתאוות-הרצח שלהן על הנאצים הגברים. את הילדות העבריות הענוגות העבידו בפרך, הרעיבו אותן, חמסו מהן כל דבר קטן וחפץ, הפשיטו מעליהן את שמלותיהן ונעליהן שהביאו אתן מביתן, והתעללו בהן ללא קץ וגבול.

והייתה במחנה נערה אחת ממשפחת חסידים אדוקים, שהביאה אתה סידור תפילה. את הסידור נתן לה אביה בשעה שנלקחה למחנה. על הדף הראשון רשום היה באותיות זעירות לוח החגים, חגי ישראל.

הנערה שמרה על הסידור כעל בבת-עינה. בצר להן, כאשר הכביד עול השעבוד, הייתה הנערה קוראת לפני חברותיה מזמורי תהילים מתוך הסידור. היא קראה בהטעמה יתרה מזמורים שבהם נאמר על הרשעים, שהם יהיו "כמֹץ אשר תדפנו רוח", כי "ישובו רשעים לשאולה", וכי "ברשת זו טמנו נלכדה רגלם", והוקל לה לנערה, ולחברותיה. לא פעם, כשגבר הייאוש בלבותיהן של הצעירות, בדקה הנערה בלוח החגים, אשר בסידור שלה, חישבה וחישבה וקבעה, כי הנה יום-טוב ממשמש ובא. ויש להתחכם ולמצוא תחבולות להעלות את זכר החג במחנה העינויים.

והנה נישאה הבשורה מפי בעלת הסידור, כי חג הפסח יחול בימים הקרובים ממש.

– רוצה אני שנערוך בליל הפסח סדר חשאי, כמו שעשו האנוסים בספרד – אמרה אחת הנערות – קראתי פעם סיפור על זה...

– יש לי תכנית – ענתה אחרת בקריאת צהלה – נפרוש סדין לבן על השולחן, וכל הנרות שנשארו אצלי אמסור להדליקן לכבוד החג!

– בסידור שלי יש כל ההגדה של פסח – נתעוררה בעלת-הסידור – נקרא יחד את כל הסיפורים על יציאת מצרים.

– אבל, הרי השולחן יהיה ריק, ריק לגמרי, בלי מאכלי פסח – נאנקה אחרת – מי ימציא לכל הפחות מצה אחת, לסימן ולזכר?

– ואף על פי כן, נחוג את ליל הסדר – אמרה בעלת-הסידור והוסיפה בקול חרישי, כמתפללת:

– ואולי יתרחש נס ונזכה לקבל גם מצה לפסח...

והנס אירע.

לא רחוק ממחנה-העבודה היה מחנה גדול לשבויי מלחמה צרפתיים. כאשר היו הנערות יוצאות לעבודה בשדות ובכפרים, היו עוברות שם ורואות את השבויים, שהיו לבושים בגדי צבא. יחס הנאצים לשבויים היה טוב לאין שיעור מיחסם לנערות. השבויים לא הוכו והנוגשים לא התעללו בהם סתם להנאתם. הנערות ידעו שאסור להם לשבויים לבוא במגע-ומשא עם היהודים.

יום אחד נפגשו הנערות בדרך עם קבוצת שבויים, שצעדה הביתה בשירה, ואחת מהן ראתה שהועף פתק מבין שורות השבויים. באין רואה הרימה הפתק והביאתו למחנה. בפתק קראו לאמור:

"ילדות ישראל נחמדות! גם אני יהודי כמותכן, נמצא בין השבויים. אעזור לכן בכל האפשר. הודיעוני מה חסר לכן. בבקשה לשים פתק מתחת לאבן המרובעת ליד השער מבחוץ. אל ייאוש, ילדות, אל ייפול רוחכן!"

את שמו לא הודיע, אבל הנערות ידעו כי לב יהודי נרגש פועם כאן בשכנותן והחליטו לבוא אתו בקשרים.

בתשובתן ביקשו הנערות מאת השבוי האלמוני קצת קמח לבן למצות. ובבוקר השכם, כשיצאו לעבודה, שמו את פתק-התשובה במקום. למחרת, כשחזרו מעבודתן, ראו חבילה שנזרקה מעבר לגדר התיל של המחנה. בחבילה מצאו שקיק קמח לבן, ואליו מצורף פתק:

"אשריכן, ילדות חביבות! מקנא אני בכן, שאתן יודעות לשמור על החגים שלנו. אני מתגאה בכן. את הקמח נתן לי חבר בשבי, יהודי כמוני, שממציאים לו חבילות מביתו. אני משתתף בכל לבי בשמחת החג שלכן. מקווה אני להמציא לכן שוקולדה לכבוד החג. חיזקו ואימצו!"

כחצות הלילה קמו נערות אחדות וניגשו לעבודה. ליד פתח האולם וליד החלונות העמידו משמרות מיוחדים. באולם הגדול של המחנה היה תנור גדול. משחסרו העצים להסקה, לקחו הנערות ספסל אחד מרכוש המחנה, פירקוהו והעלו אש בתנור. בקבוקים היו להן למעגילות לרדד את המצות וכך עלה בידן להתגבר על כל המכשולים. וכאשר עבר הכול כשורה וכל אחת ארזה במטפחתה מצות חמות וריחניות, קראה הנערה בעלת הסידור:

– זוהי לא מצה פשוטה, אלא "מצה שמורה", משום ששמרנו עליה מפני המשחיתים והמזיקים!

ג. אצל הפרטיזנים ביער

על פני היערות כולם שלטו הפרטיזנים הרוסיים שלטון ללא מצרים. גבולות היער היו קווי-הגבול שבין שני המחנות, שנלחמו זה בזה בחימה שפוכה. היהודים ידעו כי מעבר מזה, מהיערות ולחוץ – כיליון חרוץ, ומעבר מזה, מהיערות ולפנים – הצלה. ולפיכך דאגו הפרטיזנים היהודים, שנצטרפו למחנות הלוחמים והנוקמים, להעביר לתוך היערות כל יהודי חי, זקן או ילד, אשר הצליחו להוציא מבין מלתעות חיית-הטרף הנאצית.

וכך הגיעו לתחומי היער כמה יהודים מוצלים, וביניהם יהודי ישיש, שהובא עם ספר-תורה בידו. אושרו של יהודי זה היה כפול – הוא הציל ביער את חייו והציל ספר-תורה מחילול.

תנאי הקיום ביער היו קשים מאוד. צורכי אוכל לא היו שם, וצריכים היו להביא מבחוץ. לאספקת מחנה הפרטיזנים הגדול היו שתי דרכים: הורדה מאווירוני-המלחמה הרוסיים, ומסעות-שוד בכפרים הסמוכים, הנמצאים בידי הנאצים. בדרך הראשונה השתמשו בעיקר לאספקת מזון, ולמצרכים יום-יומיים השתמשו בהכרח בדרך השנייה והיו פושטים בכפרים, שהיו גם מחסני-אספקה לצבאות הגרמנים.

הזקנים וקומץ הילדים הניצולים חיו על חשבונם של הפרטיזנים היהודים. הם, הפרטיזנים, היו מפרישים להם חלק משללם, שלא יגוועו ברעב ובקור, והניצולים היו משתדלים לעזור במידת יכולתם לפרטיזנים. היהודי הישיש, אשר ידו לא זזה מספר-התורה, הביע את הוקרתו בזה שסידר בבקתת-חמר מקום-תפילה לפרטיזנים.

תפילותיו וברכותיו הנרגשות של הישיש, כשיצאו הפרטיזנים לפעולות-קרב, נגעו ללבם של הלוחמים היהודים שהכתירוהו בתואר: "רב הפרטיזנים".

- אינני רב – התנגד הזקן. אני רק שמש הייתי בבית הכנסת, וכאשר הציתו הרשעים את בית התפילה, קפצתי לתוך הלהבות והצלחתי להציל ספר-תורה אחד. שבח והודיה לשמו יתברך, שזכיתי להחזיק את ספר-התורה בטהרתו עד היום!

הפרטיזנים היו באים להתפלל אל בית התפילה, וכשהיה לפרטיזן "יארצייט", אחרי אבא ואמא שנרצחו, היו עורכים תפילה בציבור, הפרטיזן אמר "קדיש" ונשבע בספר-התורה, לנקום את נקמת דם היהודי השפוך.

והישיש, זה רב הפרטיזנים, ענה בכוונה גדולה:

- אמן ואמן!

משהפשירו השלגים ביער ושליחי האביב בישרו את בוא הפסח, הזכיר רב-הפרטיזנים לבאי-ביתו האהובים עליו כבנים:

- שמעו, בני היקרים, כשם שמזונותי עליכם בכל ימות השנה, כך גם בימי הפסח הבא עלינו לטובה, אנא, השתדלו, למען השם, להשיג מעט חיטה, כדי לטחון קמח כשר לאפיית מצה!

קיבלו עליהם הפרטיזנים למלא את בקשת הישיש, ובאחת הפשיטות בכפרים, הפקיעו אוצר גדול של חיטה והפרישו מנה הגונה למצות. טרח הזקן לתקן טחנת-יד מיוחדת, ועשה, בעזרתם של הפרטיזנים, תנור מיוחד, הכול על טהרת חג הפסח, כשר אף למהדרין מן המהדרין.

- והעיקר, בנים חביבים, שתבואו כולכם ל"סדר" שלנו – חזר הזקן בכל הזדמנות על הזמנתו – שתבואו, ללא שום תירוצים ואמתלאות!

- נבוא כולנו, נבוא – הבטיחו הפרטיזנים – גם אנחנו בני-אברהם יצחק ויעקב, גם אנחנו רוצים לחוג את חג הפסח ככל היהודים באשר הם שם!

לא קל היה להם, לפרטיזנים, לקיים הבטחה זו. משהגיע תור האביב התלקחו בעוז הקרבות שבין הפרטיזנים וחילות הגרמנים. התנועה ביערות הוקלה והפלוגות הפרטיזניות זינקו להתקפות נועזות ביותר. חילות הנאצים נאלצו לעבור לשיטות מלחמה יותר נמרצות וניסו לחדור פה ושם לקצה היער. העזה זו של הנאצים הביאה סיכויים חדשים למשוך את האויב למלכודת ולהכות בו מכה רבה. רבתה ההמולה ביער וידי הפרטיזנים היו מלאות עבודה. ובכל זאת שמרו על מועד חג הפסח, וזכרו את הבטחתם לישיש.

- אנו מבקשים חופשה קצרה, חבר מפקד! – פנו כמה פרטיזנים יהודים לראש המחנה הלוחם, בהתקדש ליל החג.

- הפעם קשה למלא את בקשתכם, חברים – התנגד המפקד נמרצות – השעה היא רצינית למדי, אסור שמישהו יעזוב את עמדתו.

- אבל, חג לנו היום. הבטחנו לקחת חבל בשמחת חג החירות, וחלילה לנו לחלל הבטחתנו הפרטיזנית – עמדו הפרטיזנים היהודים בשלהם.

- איזה חג לכם? מניין שמחת חירות כיום? המתלוצצים אתם? – גער בהם המפקד.

- אנו יהודים, והיום חוגגים היהודים בכל העולם את חג הפסח, את זמן חירותנו מגלות מצרים. את החג הזה חוגגים זה אלפי שנים מדור דור.

- הוי, יהודים, יהודים! טרדנים אתם תמיד. דאגות וטרדות אתם גורמים – אמר המפקד בכעס עצור – נו, טוב, הסתלקו מכאן חיש מהר, רק הישמרו והיזהרו לעמוד על משמרכם עם עלות השחר!

יצאו הפרטיזנים דחופים ונעלבים מאת פני המפקד. מיהרו בדהרה להגיע אל מחוז חפצם, אל הפינה היהודית השקטה, אשר בתוך היער, אבל לבם בל עמם, זו הפעם הראשונה שהמפקד השמיע באוזנם את המילה "ז'ידי" (יהודים)...

- ברוך בואכם לשלום, בנים אהובים! חג שמח לכם ולכל בית-ישראל! – התפרץ היהודי הישיש בשמחה גדולה, כשהגיעו הפרטיזנים לבקתת-החמר.

- חג שמח, חג שמח! – ענו הפרטיזנים והופתעו לראות את אווירת החג שבבקתה: השולחן ערוך ועליו מצות לרוב, הנרות דולקים, ובעיקר, הילדים הנאספים, שרידי הילדים שניצלו כל אחד בדרך נס.

- למה זה איחרתם לבוא?, יקירי – התלונן הזקן – חיכיתי לכם בכיליון עיניים, לא יכולתי לשבת לשולחן-הסדר בלעדיכם, חביבים!

שפכו הפרטיזנים את כל מרי לבם, אמנם השיגו את הרישיון, אבל באיזה מחיר זה עלה להם...

והישיש במקום לענות להם ולנחמם, פתח באמירת ההגדה של פסח:

- השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני-חורין...

והוסיף הישיש פירוש משלו להגדה:

- דעו לכם, בני ישראל אהובים, כזה גורלנו כאן, בגלות, בכל מקום ובכל התנאים ובכל הזמנים, אנו כאן עבדים, רק שם, בארץ-ישראל, יכול יהודי לראות עצמו בן-חורין!

- כנים ונכונים הדברים – הסכימו הפרטיזנים – לא פעם דימינו לחשוב, שלכל הפחות במחנה הלוחמים, לא נרגיש את ריח הגלות, ושוב למדנו לקח...

- "לבדיג, יודן, לוסטיג, פרהליך" (שישו ושמחו, יהודים) – בידח הישיש את דעתם של אורחיו, ולאט-לאט נמשכו גם הם למעגל השמחה, עד שעצי היער רעדו לקול השירה, שבקעה ועלתה מתוך בקתת-החמר העלובה.

- לשנה הבאה בירושלים! – סיים הישיש את אמירת ההגדה – בלי זה אין לנו, ליהודים, לא חג ולא חירות! לשנה הבאה בירושלים – יהודים!

והפרטיזנים פצחו בקול אדיר:

- אמן ואמן!

ד. ליל הסדר בכלא

כפופים וצפופים ישבו האנשים בתא הגדול של בית הכלא. היה זה תא משותף ליהודים ולפולנים, שנכלאו על חטאים שונים ומשונים. בין הכלואים – ראש-ישיבה ישיש, שנתפס בידי הגרמנים בשעה שלימד את תלמידיו תורה במרתף נסתר. היה שם גם מומר רגזן, לשעבר פקיד ממשלתי גבוה. על תעודת הזהות שלו הטביעו הגרמנים חותמת בדיו אדומה: "יודא", היה עליו לשאת על שרוולו סרט ברוחב עשרה סנטימטר ועליו מגן-דוד. באחת הבדיקות נמצאה מידת הרוחב חסרה. היו שם בחורים צעירים ואף ילדים, מהם שנתפסו כשטיפסו ובבגדיהם שקיקים ובהם מזונות האסורים בהנאה ליהודים, כגון גריסים, קמח וסוכר, ומהם שנתפסו ובידם הסחורה הפסולה ביותר – כרוזים ועיתונים בלתי ליגליים.

והיו בתא אסירים רבים מפשוטי העם, שלא ידעו על שום מה הם כלואים בצינוק. כמה מהם נחבשו בכלא כשנמצאו ברחוב בערב בשעת העוצר. אחרים – על שום שלא נהגו במלוא מידת דרך-ארץ בגרמנים העוברים ברחוב. אולם רובם היו חבושים בשל החשד בלבד, שיש ביכולתם לעשות "משהו" שישי בו כדי להזיק לכובשים הגרמנים.

בצינוק האיום והקשה ניטשטשו כל ההבדלים. כמעט שאי אפשר היה להבחין בהבדל שבין יום ובין לילה. חושך שרר תמיד בתא הנמוך. לא היו לא ימי עבודה ולא ימי מנוחה. כל הימים היו עינויים אכזריים. הסימן היחיד שלפיו היו מכירים בתמורות הזמן היה, בשעה שהסרדיוטים, זקיפי בית הסוהר, היו לוקחים אחד מן הכלואים ומוציאים אותו לדרכו האחרונה.

באחת השעות נזדעזע כל התא על יושביו. השעה ספק יום, ספק לילה. מבעד לאשנב הגבוה והצר של התא חדר אור חיוור, שאיש לא ידע אם זה קו-אור של השמש, הזורחת עדיין אי-שם בחוץ, או נוגהו החיוור של הירח. בשעה זו נשמע בתא קולו המתעורר של ראש הישיבה הישיש:

- חג שמח, יהודים! לשתיקה מה זו עושה? פסח היום! ליל ה"סדר" הראשון!

בראש הישיבה נהגו כל האסירים שבתא, לרבות הפולנים, במידת דרך ארץ. כולם ראו בו אדם בלתי רגיל. הוא, ראש הישיבה, ידע חשבון השבתות וימות החול ואף חשבונם של יום ולילה, והיה מתפלל תפילתו בלחש, שחרית, מנחה וערבית. בשעות העינויים האיומים ביותר היה שואב ממעיינו הנסתר, מעיין השמחה הפנימית ששפע בו. הפעם ביקש כנראה לשתף את כל היהודים בשמחתו.

מבין הקהל נפלו הערות לעג:

- נו... נו...

- אדרבה, יערוך לנו כאן "סדר"!...

- נו... וארבע כוסות? לפחות גמיעה אחת...

- חי-חי-חי, ולביבות, רבי...

- ופרוסת מצה, לו רק לזכר...

ראש הישיבה כאילו לא שמע כלל את דברי הלעג.

- אחים יקרים, יהודים! את ה"הגדה של פסח" אני יודע בעל פה. "מה נשתנה" לא נשאל משום שאין לנו כלום. אבל ה"הגדה", מה כתוב בה בתחילה? – "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל! השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!" שמעתם, אנו, היהודים, איננו עבדים! אין אדם עבד אלא אם כן הוא מודה בכך ואנו איננו מודים! לשנה הבאה בני חורין, יהודים!

האסירים היהודים, זקנים וצעירים, אדוקים ולא אדוקים, התחילו מצטופפים מסביב לראש-הישיבה הזקן, שהלהיב את כולם. הכלא נערך ל"שולחן הסדר". על גבי מזרוני תבן אחדים ישבו כל היהודים, אף המומר התגנב בחשאי וישב ביניהם. כל סימן של חג לא היה, אף לא נר אחד של חג, רק קולו החגיגי של ראש-הישיבה:

- "עבדים היינו לפרעה במצרים..." – הקול הציף את הכול, הישיש קרא בקול רם את פסוקי ההגדה והקהל כולו חזר אחריו, כאילו ניטלטלו כולם לעולם קסמים.

פתאום באה הפסקה. האסירים הפולניים כאילו נבעתו מפני המחזה המשונה שלנגד עיניהם. כמה מהם קפצו ממקומם, כמטורפים מרוב כעס:

- הרי לכם חוצפה יהודית! "בון'ניצה" (בית כנסת) אתם עושים כאן?! היהודים עוד לא הספיקו לענות דבר ולשכך את חמתם וכמה כלואים התחילו מרקיעים ברגליהם בדלת התא ושורקים, כדי להזעיק את זקיפי בית-הסוהר הגרמנים שבפרוזדור.

ראש הזקיפים, איש פלוגות הסער, ובידו פרגול, נכנס בפתח ועמו חיילים:

- יהודים ארורים! – סינן מבין שניו כשקצף על שפתיו – עדיין לבכם לתפילות וזמירות! לא ייאמן! "קרויצדונרווטר נוכאינמאל!" אל התלייה אובילכם מחר, את כולכם!

ואל הצעקן הגדול ביותר מבין האסירים הפולניים פנה ראש הזקיפים ואמר:

- אתה תשגיח עליהם! הריני ממנה אותך משגיח על כל יושבי התא. עכשיו אין לי פנאי וסבלנות אליהם, אבל מחר אראה להם נחת זרועי. ואתה, "תלמוד יודא", – פנה כלפי הישיש – אתה תהיה הראשון! – והגיף מאחוריו את דלת התא ברעש.

דממה מעיקה-כואבת נשארה תלויה באווירו של התא רגע ממושך. גם היהודים וגם הפולנים, הרגישו עצמם אובדי עצות. איש לא ידע כיצד לפצות פה. אפילו המארגן הראשי של השערוריה לא הרגיש עצמו בטוב בתפקידו החדש.

- אוי לו לאדם – נשמע פתאום קולו של ראש הישיבה, וקולו חרישי-רוטט, כאילו לעצמו הוא מדבר – וי, וי לאדם המתמכר מרצונו להיות עבד לרשעים, וי וי... ותוך כדי אמירה נפתח מעיין דמעותיו וחרש חרש התייפח הזקן בבכי לבבי. ניכר היה בו, כי יותר משבכיו בא מצער הוא בא מרחמים גדולים. בכי חרישי נשמע גם מקרן הזווית, מפיותיהם של כמה עשרות מרי נפש.

- הבוז לך, בן אדם, שנשכרת להיות משרת לתליין! – קפץ פתאום אחד הבחורים השתקנים, ונזדקף מלוא קומתו על יד ה"משגיח" החדש של התא.

דממה כבדה ירדה על כל האנשים בתא, וכאילו נעצרה נשימתם. רגעים ממושכים עמדו כולם מורכני ראש, דוממים, קופאים.

אחרי הפסקה ממושכת נשמע קול מדבר:

- לכו והתפללו כמה שתרצו!

היה זה קולו של ה"משגיח" החדש. כעבור רגע הוסיף:

- אבל, באר לי ואדע לפחות מה הם אומרים שם בהתלהבות כזאת, לכל הרוחות! – פנה בחיוך קל על שפתיו אל הבחור, שהוכיח אותו.

- מסכים! – השיב הבחור – הזקן ימשיך, ואני אבאר לכם את דבריו פולנית, שכל יושבי התא יבינוהו.

חגיגת ה"סדר" נתחדשה בהתלהבות יתרה. ראש-הישיבה התחיל ממשיך את קריאתו במקום שהפסיק בניגונו המלבב וכל היהודים מילה במילה אחריו:

- והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם!

הבחור תרגם לפולנית:

- ו"היא", האמונה הגדולה הזאת, היא שהחזיקה את היהודים, בזמנים הקשים ביותר של שעבוד, "שלא אחד בלבד" – לא היטלר אחד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו שונאים למחות אותנו מעל פני האדמה – –

- והרי אף אנו, הפולנים, אומללים! גם עלינו קמים תמיד שונאים מכל העברים! – הפסיקו הצעקן הראשי, כולו נרגש ונפעם, – "חלופצי!" (בחורים, כלומר חבריה) – פנה אל אחיו הפולנים מסביב – שמעו מילים נבונות! העיקר לא לאבד את האמונה והתקווה! נלמד מהם, מה"ז'ידקים"...

- נכון, נכון – נשמעו נהימות הסכמה – הרי גם אנו סובלים, גם אנו נרדפים... ולמה זה לא יזמיננו זקן היהודים אל הטקס הקדוש... הן כולנו אחים לגורל אחד!

הבחור המתורגמן מסר את הדברים לראש הישיבה, וזה ענה מיד דברי רצינות שקולים:

- כל האנשים נבראו בצלם אלוקים. רק הרוצח לבדו מוחק את צלם האלוקים מעל פניו. אדרבה, אח לצרה יולד! יהודים יקרים, הבה נצטופף במקצת, נפנה מקום לאורחינו ל"סדר"!

יהודים ופולנים ישבו צפופים יחדיו. ראש-הישיבה המשיך בניגון מעודד את סיפורי הנסים של יציאת מצרים והמתרגם סיפר לפולנים על פרעה ומשטר העבדים שלו, בעבודת כפייה בנו לו את פיתום ואת רעמסס והוא, פרעה, הגיע בעריצותו לשחיטת ילדי ישראל. היהודים שקעו יותר ויותר בתהום העבדות וכמעט השלימו עם גורלם, עד שקם משה שליח האלוקים, וגאלם –

- אח – הפסיקוהו הפולנים תוך התפעלות – מה דומה ההיסטוריה הזאת למתרחש סביבנו!

- "דם ואש ותמרות-עשן" – קרא ראש-הישיבה בהתלהבות.

- ומכל המשטר האדיר של פרעה – תרגם והסביר הבחור – לא נשאר אלא דם, אש ותמרות עשן...

- "טאק נאם דאפומוז בוג" (כה יעזרנו ה') "דאי בוז'ה, דאי בוז'ה" – ענו הפולנים אחריו, נרגשים מאוד.

- סלח לי, זקן, איש קדוש אתה – נפל הצעקן ה"משגיח" והתרפק על ראש-הישיבה.

הזקן נתן בו שתי עיניים גדולות של רחמים, וממעבה זקנו השב התחיל מפזם שיר-עם חסידי עתיק בשפה הפולנית, שיר של דבקות, המעורב מילים עבריות:

"ביום אל"ף משתה עשינו

יי"ש רב למכביר שתינו,

שכן צריך לדעת

להתהולל כיצד,

שכן צריך לדעת

להסתלק כיצד".

מי הולאיעם

מי שפיעואיעם (אנו מתהוללים, אנו מתרוננים)

אט אט למדו הכול, יהודים ופולנים, את ניגונו החסידי של הזקן, וצליליו נתפזרו ועברו מפה אל פה, מלב אל לב, והיה התא משכן של מתרוננים, בצוותא, בדבקות, ברחמים.

- טר-ר-ר-אח – נשמע קול ירייה, וכשפנו כל העיניים לעבר הקול ראו את דלת התא פתוחה לרווחה ובפתח עומד זקיף, רותח ומתחלחל מזעם:

- "דונרווטר", משתאות תערכו לכם כאן? לישון! ולא – אני שולח בראשיכם את כל הכדורים!

- איש מאסירי התא לא נבעת, ואיש מאסירי התא, יהודי ופולני, לא נרדם באותו לילה.

- ליל-הסדר אותו לילה...

מתוך הספר "ניצוצי גבורה", הרב משה פראגר

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד