אני רוצה להיות שייך ליעקב

השואה היוותה מטבע הדברים קריאת תיגר קשה על אמונתם הדתית של היהודים. יהודים שונים, מרקע תרבותי ודתי שונה או בני גילים שונים בתקופת השואה, התמודדו עם בעיה זו בדרכים שונות. היו שאיבדו את אמונתם, ואילו אחרים המשיכו להחזיק בה ואף נעזרו בה כדי לתת פשר לאירועים ולעגן מחדש את זהותם היהודית.
אסתר פרבשטיין, חוקרת בולטת של חיי הציבור היהודי האורתודוקסי בתקופת השואה, מציגה במאמר זה את קולם של מי שהתמודדו, גם בימים הקשים ביותר, עם שאלת משמעותה של יהדותם ושבו לבחור בה ביודעין. פרבשטיין מציגה את התובנה היהודית המסורתית של הניגוד בין ישראל לבין עמלק, נקודת המוצא להצגתו של הניגוד המוחלט בין הטוב לבין הרוע או בין הטמא לבין הטהור שהתגלם בשואה בניגוד בין היהודים לבין הגרמנים. הגורל היהודי, שהפן הטרגי ביותר שלו נחשף בשואה, נתפס אצל חלק מכותבים אלו כפן השני של הייעוד היהודי.

בעיצומם של הימים הקשים בגטו וילנה רשם המלומד-הספרן זליג קלמנוביץ את הרהוריו בעקבות דברים ששמעבשם ילד קטן בגטו:"כאשר למדו בפרשת 'תולדות' את מעשה יעקב ועשיו, פתח פתאום הילד את פיו ואמר: 'המורה, אנחנו מוצאנו מיעקב, ואילו הם (כלומר אלה שעושים לנו את הרע) מוצאם מעשיו, האם נכון הדבר? והרי זה טוב. אני רוצה להיות שייך ליעקב ולא לעשיו' ".

קלמנוביץ, ששאלת יהדותו העסיקה אותו במהלך שנת 1942 כפי שהעסיקה רבים מבני האינטלגנצייה היהודית, המשיך את קו המחשבה של הילד הקטן ורשם:

יכול איש הגטו פעם לתאר לעצמו בדמיונו שמציעים לפניו ברירה: הנה הוא רשאי לפשוט מעצמו את ה"אני" היהודי, הנפול, המוכה, וללבוש את ה"אני" של האדון על הגטו. הריני מציג את השאלה: במה הוא היה בוחר? כיצד היה נוהג? אילו היה רוצה להתחלף, ליטול על עצמו ברצון את דמות האדון, הרי אז אנו יכולים להניח שאין הוא יהודי. לעומת זאת אם הוא בוחר מרצונו החופשי להישאר יהודי, הרי הוא יהודי... להיות יהודי פירושו בכל מקרה להיות במעלה גבוהה. המכות והייסורים בני חלוף, המתרגשים על ראש היהודים, הם בעלי טעם ומשמעות, אין הם נגישות בעלמא, ואין בהם כדי להשפיל את היהודי. מאחר ויהודי הוא חלק מן האחדות של "ישראל ואורייתא וקודשא ברוך הוא"1.

התמודדות דומה עם שאלות אלו עלתה בדבריו של אחד הרבנים מאוסטריה כאשר הנאצים העמידו אותו מול כתות יורים ואיימו עליו באקדחיהם. הרב ניצל, ולימים ראיין אותו דב סדן:

"איך יהודי מאמין יוצא מלפני אנדרלמוסיה זו של הנפש?"

"אספר לך דברים כהוויתם [...] באו אצלי אותם רשעים, אסרוני [...] העמידוני כשפני אל הקיר [...] מדי פעם בפעם הובאה להם סעודה אחרת, והם ישבו וזללו וסבאו [...] ופלטו מאחוריי איומים: הנה אנו הורגים אותך, והיו מקשקשים באקדחיהם. ואני עומד על רגלי וידי זקופות, וכך עמדתי למעלה מיממה. אודה, כהרף-עין היתה לי חולשת-דעת והרהרתי בלבי: אבינו שבשמים, זה עולמך וכך מסרת את עמך ישראל בידי טמאים.

אולם תוך-כדי-כך הרהרתי גם הרהרתי: 'והרי עלול היה להיות ההיפך, שאני אהיה כאחד מהם, שנמחק צלם השם מעל מצחו ומתוך נפשו, ואחד מהם הייתי אני, חס ושלום?!' ועל החסד הזה הודיתי לשמו יתברך, ומכאן ואילך, כל אשר סביבי שוב לא נגע אלי"2.[2]

בשני הסיפורים יש תהליך של בחירה בזהות היהודית בתנאים הקשים ביותר. כמובן לא כל היהודים הגיבו בדרך זו ללחץ הנאצים. מגוון דפוסי התגובה היהודית לאיום שהמדיניות הנאצית הרצחנית העמידה בפני תודעתם העצמית שיקף את העולמות היהודיים השונים שבהם הם עוצבו. היו שבחרו להתכחש ליהדותם ככל שיכלו, אחרים מצאו ביהדותם ביטוי לאנושיות מול היעדרה אצל הנאצים, משמעות שלא בהכרח נגעה בעולם היהודי המסורתי. במאמר זה אדון בכמה דוגמאות המייצגות את פנייתם של יהודים לעולם היהודי המסורתי ואת ניסיונותיהם לחפש בו פשר לאירועים הקשים ועוגן מחודש לזהותם היהודית.

התעצמותה והפנמתה של הזהות היהודית, ולא רק מכוח הכפייה של המדיניות הנאצית, הינה תופעה מעוררת פליאה. על פי רוב זהותו של אדם מתגבשת בתהליך הדרגתי שיש בו השפעת גומלין בין עולמו הפנימי לסביבתו. אך בימי השואה הסביבה מחקה או השפילה עד עפר את הזהות הקודמת ויצרה מצבים שאיימו על קיומה. התהליך החל במעבר אל הגטו והמשיך בהדרגה בגטו, שם נושלו היהודים מכל סממני הזהות הקודמים – המשפחה הרחבה, הבית והמקצוע, ההשתייכות לקהילה ובית המדרש וההשתייכות החברתית והתרבותית. הד להתמודדות עם שבר הזהות נשמע בדרשות שנשא בגטו ורשה רבי קלמן קלמיש שפירא, הרבי מפיסצנה. הדרשות, בכתב ידו, נתגלו כעשר שנים לאחר השואה וראו אור בספר אש קודש3.] בחורף תש"א (1940) אמר הרבי:

"ובאו האובדים בארץ אשור, והנדחים בארץ מצרים" – "אובד" הוא שנאבד לא נראה ולא ניכר, כי כשהצרות מתרבות עתה כל כך וגם פשוט מספרים זקני ישראל שעל ידי זה בחיצוניותם אינם ניכרים, ומרוב הרדיפות והיסורים... גם בפנימיותם אינם ניכרים, עד שגם האיש בעצמו אובד את עצמו [ער פערלירט זיך], ואת עצמו אינו מכיר, איך הרגיש עצמו לפני שנה בשבת... ועתה נדרס ונרמס, עד שאינו מרגיש אם איש ישראל הוא אם אדם הוא או בהמה שאין לה שום מציאות להרגיש, והוא בחי' אובד, "ובאו האובדים"4.[4]

דאגתו של הרבי נבעה מההכרה כי שבר בזהות הופך את האדם לצל אדם אשר חוסנו הפנימי ניטל ממנו. סכנה זו החריפה במחנות הריכוז. התפוררות התודעה העצמית החלה ברגעי הכניסה למחנה, כאשר נתרוקן האדם מכל חפציו וחזותו החיצונית נשתנתה באחת, כפי שתיאר פרימו לוי: "אדם כזה... לא נותר לו כבוד עצמי. הוא לא יכול להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכל בהנף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה"5.[5]

מובן שסכנת אבדן הזהות הייתה חריפה פחות אצל מי שזהותו נתעצבה לפני המלחמה, דוגמת אנשים מבוגרים יותר או מי שגדלו בסביבה יהודית מגובשת (דתית, ציונית או אף ליברלית). עם זאת במציאות הקשה שנוצרה, נאלצו גם יהודים שהיו מבוססים יותר בזהותם, ובכללם היהודים האורתודוקסים, לדון מחדש במשמעותה.

אחד הקונפליקטים החריפים היה שאלת מעמדו של העם היהודים כ"עם סגולה", תפיסה שהיתה לאורך כל הדורות מרכיב בסיסי בתוכני הזהות. השואה העמידה את התפיסה הזאת בסימן שאלה ואפילו הפכה אותה לפרדוקס בשל ההשפלות, התעמולה המכפישה והרצח ההמוני של בניו של "העם הנבחר".

ואכן במקרים רבים נותרה השאלה ללא מענה, שתיקה שאפשר שפירושה הוא תהייה מתמשכת, התרסה או אורך רוח וצידוק הדין. ואולם היו גם כאלו שהעניקו למושג "עם סגולה" תוכן מיוחד אף בעיצומם של ימי השואה, תוכן שהבליט את עליונותם המוסרית של היהודים, ובתגובתם אדון להלן.

הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, הרבי מקלויזנבורג (קלוז', טרנסילבניה), היה שריד מחנות הריכוז וראה באבדן עמו, קהילתו ושלושה עשר ילדיו. במחנות העבודה היווה דמות מופת והיה ממשקמי שארית הפליטה6.[6] הוא סיפר:

באחד הימים כאשר עמדנו בגובה אחד הבתים, ניתך עלינו לפתע גשם שוטף וחזק, ואילו הרשעים האיצו בנו לאמור: "כלו מעשיכם ולא להרפות"... הדבר היה כמעט למעלה מכוח אנוש... והנה אחד הנדכאים פנה אלי וצווח: "האם תמשיך עוד לומר 'אתה בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?", ונעניתי לו על אתר, שאמנם עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, ואולם מעתה כאשר אגיד "אתה בחרתנו מכל העמים" אכוון יותר ויותר אגיל... שאם לא ש"אתה בחרתנו מכל העמים" הרי הייתי הופך גם אני לצורר, ומוטב לי להשאר במצבי הנוכחי מאשר להיות כאחד מהם חס וחלילה, ואשרי חלקי7.[7]

כיצד ניתן להסביר את התופעה הפרדוקסית שבסביבה הנאצית המשפילה חלה העצמה של הזהות היהודית? נראה כי התגלותו של הרוע העלתה בתודעה תכנים שחיברו בין דפוס זהות יהודי "אנכי" לדפוס זהות "אופקי".

הזהות האנכית נשענת על ציר הזמן, על העברה מדור לדור של האמונה והתורה, ובכלל זה האמונה בסגולת ישראל. ציר זה הוסיף להתקיים חרף אירועי השואה, וככל שהקשר למסורת ולזיכרון הקיבוצי היהודי היה עמוק ועשיר, כן גדלה השפעתו על הזהות והפכה אותה למשמעותית. אולם ציר הזמן הבין-דורי נחלש במידה מסויימת משום שהמסורת לא העניקה פשר לאירועים, והיעדר תקדים לסבל ולחורבן בהיקף כזה הקשה על האחיזה בעבר היהודי כדי להבין את ההווה. במצב זה של היחלשות הציר האנכי, ציר הדורות, התעצם במפתיע אצל הציבור האורתודוקסי בו אני דנה הציר האופקי של הזהות היהודית. ציר זה נשען על המקום והזמן הנתונים ועל יחסי גומלין עם הסביבה. לכאורה בתקופת השואה היה גם ציר זה נתון באיום חמור יותר, בסביבה שסיפקה רק השפלה ושנאה, ללא ערך וחזון. ואולם דווקא שפל המדרגה של הסביבה הנכרית הפתיע והעצים את הציר האופקי וחיבר אותו לתכנים האנכיים של הזהות. בדרך דיאלקטית, רגעי השיא של הרוע היו אמצעים להזדהות עם היהדות כאנטיתזה של הנאציזם ולבניית תובנה חדשה-ישנה שלה.

תובנת ההנגדה בין ישראל לבין העמים כשהיא לעצמה מתבססת על מסורת יהודית רבת שנים. כבר המדרש מסביר את כינויו של אבי האומה "אברהם העברי" במילים אלו: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"8.[8] בתורה הובעו יחסים אלו בעימותים הישירים והסמליים בין קין לבין הבל, בין יעקב לבין עשו ובעיקר בין עמלק לבין ישראל; ובספרי הכתובים בעיקר בעימות בין המן לבין מרדכי. ואולם החידוש בשואה היה בגוון המיוחד שקיבלה תפיסה זו – הנגדה מוקצנת שבה הועמדו זו כנגד זו שתי אידאות, טוב ורע, יהודית ונאצית. כדי לציין את הניגוד, השתמשו יהודים בצופן המסורתי של עמלק והמן, אך לא היה בשימוש זה ניסיון לטשטש את ייחודה של השואה אלא דווקא לסמל את עומקה.

הזדהות מרצון זו עם היהדות התרחשה אפוא ברגעים הקשים ביותר. דווקא אז נכרתה ברית מחודשת עם היהדות, לא רק מכורח הגורל – תהליך שהתרחש בצורות שונות אצל מי שזיקתם ליהדות הייתה מעומעמת – אלא מתוך הכרה בעליונותה של היהדות. אפשר לומר כי זהותו המכוננת של היהודי המאמין קיבלה חיזוק באמצעות תכנים שנבעו מתוך המציאות העגומה של חייו.

תופעה זו השפיעה על כוח העמידה בתחומים אחדים, שאותם אסקור בקצרה.

"לא מפני שאנו חלשים מהם, אלא מפני שאנו טובים מהם"

הזהות מעניקה משמעות למציאות הסובבת

אחת ממצוקות הנפש הקשות בתקופת השואה הייתה היעדר פשר לאירועים. האמונה והתודעה לא יכלו לספק מענה לשאלה "על מה ולמה" רדפו הצרות זו את זו. אך השאלות לא הרפו ונבעו מן התביעה המסורתית הבסיסית לחשבון נפש ולחיפוש "תיקון", גם במצב של "צידוק הדין". במצב זה היו תוכני הזהות, כפי שנתפסו ביהדות האורתודוקסית ובעולם הרבני, עוגן כלשהו של פשר ומשמעות. להלן דוגמאות אחדות.

בשבוע של פרשת "זכור", סמוך לראש חודש אדר תש"ב (פברואר-מרץ 1942), הודפס בוורשה עיתון המחתרת קול במדבר, עיתונה של אגודת ישראל בגטו9.[9] שם הכותב לא צוין – כנהוג בעיתוני מחתרת – אך נראה לי שהמחבר היה הרב אלכסנדר זושא פרידמן, מאנשי החינוך והרוח בקרב האורתודוקסיה בוורשה. העיתון מתאר בעין מפוכחת להפליא ובלשון צופן, בציטוטים מפסוקי המגילה ופרשת מלחמת עמלק, את תכנית הגרמנים "להשמיד להרוג ולאבד". הכותב גם מנתח את משמעות האירועים ומעביר את המסרים לקוראיו:

עמלק, וכן גם נכדו המן, אינם מסתפקים ברצח יהודים יחידים, בהמתת נפשות אחדות, לא, זה מעט מדי, מעשה פעוט, ממש ביזיון. חפצים להשמיד בבת אחת את האומה כולה, לגדוע את השורש, להכחיד את היהדות – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים עם מרדכי".

עמלק, דעתו אינה כל כך ליהודים כמו ליהדות: להשקפה היהודית, לתפיסת העולם היהודית, לתחושת היושר היהודית, לרגש היהודי לצדק, ליחס היהודי למך ולמקופח, לסלידת הנפש היהודית משפיכות דמים ומחמס, לפירוש היהודי למושג "גבורה" – כל אלה ניגודים גמורים הם לעמלקיות ומעוררים כעס אצל עמלק – "ודתיהם שונות מכל עם".

המסה בנויה בסגנון של הנגדה, היהדות והנאציזם זה כנגד זה, שני קטבים של מציאות מוסרית בעולם. הכותבים מדגישים שהמרכזיות של האנטישמיות והטוטליות של המדיניות הנאצית כלפי היהודים הינם תוצר של מאבק אידאי וקוסמי ולא רק מלחמה בין עמים או בין גזעים. זה מאבק בין העם שהוריד לעולם את "לא תרצח" לבין מי שהמציאו את הרצח השיטתי ומימשו אותו, בין מי שהעזרה לחלש הייתה בעיניהם צו עליון לבין תפיסת העליונות והכוח שהובילה את דיכוי החלש בידי החזק.

ברוח דומה כתב ביומנו אברהם לווין, מורה ציוני ומיסד בית ספר בעברית, בגטו ורשה:

השבוע נסגרו כל בתי התפילה... קשה לעמוד על טיבה של גזרה ברברית זו... הכובש, לפי דבריו, מחשיב מאד את הרוח. הברבריות שלו בקשר ליהודים היא אידיאולוגית, וכאן מקור הרעה. טומאה אידיאולוגית קשה לנצח... יש מלחמה שאינה אלא כוח ואלימות, ויש מלחמה שמקורה ברוח. ומובן מאליו שמלחמת הנאצים אינה אלא מלחמה ששורשיה ברוח10.[10]

ההנגדה במלחמת אידיאות זו הוגדרה במונחים מתחומים שונים. היו שהשתמשו במונחים מוסריים, כמו בקול במדבר, והיו שביטאו אותה במושגים מטפיזיים וקבליים – טמא מול טהור, כפי שכתב גם הרבי מסלונים שחי בירושלים )שנהג לומר דברים על השואה בהתכנסות החסידים ביום השנה לרצח האדמו"ר הקודם מסלונים בשואה): "כאילו היתה מפעפעת בתת-הכרתם ההרגשה, כי כל עוד שעם-ישראל חי לא יתכונן ויעמוד איתן שלטון הרע והטומאה שלו"11.[11] לעתים שימשו הסמלים המסורתיים – יעקב ועשו, ישראל ועמלק – בלי שיגרעו מן הייחודיות של השואה, ולעתים שימשו סמלים כמו חושך ואור.

גישה זו גם ענתה על השאלה מדוע קיומו של כל יהודי באשר הוא מהווה סכנה בעיני הנאצים – ואפילו זקן או תינוק רך: משום שכל יהודי מייצג את האלוקים ואת הטוב, וכל עוד יהודי קיים, אלוקים קיים בעולם, וקיים כוח אידאולוגי המאיים על הנאצים בעצם קיומו ואיננו מאפשר שליטה של הרוע המוחלט עלי אדמות.

תובנה זו שימשה את היהודים לא רק בתקופת השואה אלא הייתה עוגן לעיצוב זהות ומתן פשר לשואה גם אחריה. הרב שמעון אפרתי12,[12] מרבני גליציה שגלו לברית המועצות, כתב בזיכרונותיו:

העם הגרמני ועמו כל שאר רשעי הגויים לא התנפלו עלינו בשצף קצף וברשעות אכזרית מאין כמוה מפני שאנו חלשים מהם, אלא מפני שאנו טובים מהם, הם הרשעים הרגו את קדושינו לא מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגפות אלא מפני שגם בצפיפותן הפיצו קרני אור וגרעיני קדושה שהטמאים לא יכלו לעמוד בהן...

הם התפרצו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם אין האשמדאי יכול להיות במנוחה. הם לא הציתו בתי ישראל בעיירות אלא מפני שהרגישו באינסטינקט החיה שבהם שבבתים הללו מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת חטא ויראת שמים במובן הנעלה ביותר... והעל זה לא ירגישו שנאה ניצחת ולא ינקמו בנו באכזריות חימה? אכן שילמנו בדמנו ובנפשנו מחיר יקר בעד יתרוננו ותפארתנו13.[13]

... עם שטן נלחם מלחמת נקם בעם סגולה, שתכליתו וייעודו להשליט מלכות שמים עלי אדמה14.[14]

במקורות אלו הנאציזם נתפס לא רק כשלטון כוחני או כוח פוליטי וצבאי, אלא כהתגלמותה של תפיסה אידאולוגית הלוחמת בייעוד היהודי להפיץ את המוסר בעולם, מעין מלחמת בני חושך בבני אור: "המה רוצים באופל וחשכה, והיהודים מפיצים אור ונוגה"15.[15]

תובנת הזהות הזאת הציעה סדר כלשהו בתוהו ובוהו התודעתי שנוצר. היא הדגישה את שני הפנים של היהדות, הייעוד והגורל: מאגר התכנים והערכים היהודי הוא הייעוד, והמחיר שעם ישראל נאלץ בתקופות שונות לשלם על כך הוא הגורל, ומכאן גם הסבל מקבל משמעות ואינו תוצר של תוהו ובוהו. זו תפיסה אורגנית של ההוויה היהודית: הפרט אינו עומד מול גורלו האישי, אלא הוא נציג של העם היהודי, ומכוחו של כלל זה הוא גם שואב את כוחו.

הרבי מפיאסצנה ראה בגיבושה של תפיסה כלל ישראלית זו מקור לכוחו של הפרט וגם אמצעי לחיזוק הרגישות והמחויבות לזולת. האדם הפרטי כמוהו כעלה היונק מן הגזע, ובלעדיו אין לו קיום. ככל שזיקתו לענף ולשורש איתנה יותר, כך גדלים סיכויי צמיחתו:

האיש הישראלי אינו פרטי לעצמו, רק לכל הכלל ישראל הוא שייך... כמו העץ... הכלל לא נבנה מהפרטים, רק להפך, העיקר הוא השורש ושם הם באחדות... ממילא כל עוד שלא נתחבר האיש אל הכלל ישראל, ולא עלה מן פרטיות עצמותו אל נשמת ישראל, אינו יכול לעלות עוד אל הקב"ה... גם האיש כערכנו, במידה שעובד עם עצמותו למעט תאוותיו... ומשתדל להיטיב עם אנשים מישראל ולדאוג דאגתם... אז שורש ישראל בו ונשמת הכלל עולה בו יותר16.[16]

מתוך הכרתו החדשה של זליג קלמנוביץ בייחודו של עם ישראל, ינק גם הוא את כוחו בימים הקשים של גטו וילנה מתחושת הייחוד והאחדות היהודית:

כאן על ידי העדה המצערה, בבית הכנסת הדל והחרב, נצטרפנו עם קהל ישראל... ואני, נפש ישראל תועה, מרגיש כאן את שרשי... היינו יכולים להודות ולאמר דיינו בזה. דיינו שזכינו להיות מבני בניהם של אלו, וכל יום ויום שהקב"ה נותן לנו בחסדו מתנה גמורה היא, ואנחנו נקבלו בשמחה ונודה לשמו17.[17]

"הלכנו בראש מורם"

הזהות היהודית והתדמית העצמית

אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר של תובנת הזהות שתוארה לעיל הייתה בעמידה נוכח ההשפלה של הנאצים. ההשפלה איימה על צלם האדם של היהודים. היא נועדה לשבור את ה"אני", למוסס את בן האנוש ולהביאו לידי ייאוש וחוסר אונים. מעשי ההשפלה היו מעבר לכל דמיון אנושי: עבודות משפילות ועבודות ללא תועלת, דה-הומניזציה בתעמולה ובתנאי החיים, ביזוי כל היקר והקדוש ליהודי, נטילת כל סממן של אדם שהוא בן חורין, נטילת ממד הזמן שהוא חלק מחירות האדם, הפיכתם של בני אדם ל"חתיכות", בלשון הגרמנים, או ל"מספרים".

ההתמודדות עם סכנה זו אפיינה יהודים מקבוצות שונות ולא ניכרה רק בספרות הרבנית.בקרב הציבור הדתי בלט חלקם של הרבנים, כסוכני הזהות: ברגעי משבר הם השפיעו על הזהות באמצעות העצמת הדימוי העצמי של היהודים. הרב יהושע משה אהרונסון, רב מפולין ששרד ממחנות העבודה והריכוז קונין, אושוויץ, טרזיינשטט ועוד, כתב בזיכרונותיו:

יחדיו היינו בגיא צלמוות בעמקי הבכא, האסירים היהודים ומפקדיהם הנאצים... האסירים היהודים מוכים ומושפלים עד עפר, המפקדים הנאצים יהירים וגאוותנים עד שמי רום... שם במחנות המוות האימתניים והזועתיים, ראינו וחשנו בברור היותר מופלא את ה"אתה בחרתנו מכל העמים". גבורת הנפש היהודית התגלתה [...]בזוהרה. האנושיות היהודית, האצילות היהודית יחד עם הצניעות היהודית, התעלו שיאי שיאים. יחד עם הכאב האנוש והכבוד המושפל, התעלתה הרוח לפסגת עם נבחר [...] לעומתם הרשעים הארורים, עם כל רווחתם ושלטונם, עם כל יכולתם הבלתי מוגבלת ממש, התגלו בשיא כיעורם, גרועים מחיות יער... מנפצים ראשי עוללים בבקבוקי בירה ריקים18.[18]

המנהיגים הרוחניים העבירו מסרים אלו באמצעות דרשות, שיחות, שיעורים, פרשנות מחודשת ודוגמה אישית. הם ראו בחיזוק התדמית העצמי והכבוד העצמי והלאומי כלי חיוני במאבק על ההישרדות הגופנית והנפשית. המושג "עם סגולה"19[19] קיבל משמעות מיוחדת. וכך, חרף מדיניות ההשפלה, התרבו המעשים של גאווה יהודית, מתוך התובנה המחודשת של המושג "עם סגולה". כך למשל כאשר נגזרה גזרת הטלאי בצרפת, נשא הרב משה קלנברג, ששימש רב במץ ונכלא במחנה לה-לנד שבצפון צרפת, דרשה מיוחדת וכינה אותה "ישראל המצוין". הוא פירש את דברי ההגדה פירוש אקטואלי: "'ויהי שם לגוי [דברים כ"ו ה], מלמד שהיו ישראל מצויינין שם' – "מובן באות הכבוד כמונו היום" . השורש "צין" מסמל דו-משמע, סימון וגם מצויינות – ישראל מצוין (מסומן) בשל היותו ה"מצוין": "אנחנו כופים ראשינו ומקבלים עלינו הכתם בחיבה כאות הכבוד"20.[20]

בדרשותיו לאחר גזרת הטלאי (מספטמבר 1941) פנה הרב יוסף קרליבך מהמבורג לבני הקהילות בקריאה לראות בטלאי אות של כבוד. הוא פתח בדברי המדרש שאבותינו במצרים נגאלו משום ששמרו על ייחודם: "שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא שינו את לבושם"; ענידת הטלאי מבדילה אותנו מן הסביבה, והיא חותם וסימן היכר לעיני כול שאנו עם סגולה. שומעיו יצאו מן הדרשות מעודדים ונסוכים בביטחון, באומץ ובאמונה21.[21]

תחושת העליונות המוסרית על הסביבה ניזונה גם מהתופעה הרחבה של יהודים שמוסריותם ואמונתם החזיקו את הסביבה. עובדה זו אינה מודגשת דיה, אך בכל עדות של ניצול שואה אפשר לראות עד כמה העניקו לו דמויות אלו כוח ותמיכה גופנית במלחמתו לשרוד.

שמירת המצוות בגטאות ובמחנות שימשה אף היא במידה רבה כסוכנת של הזהות, וזו אולי הסיבה המודעת או הלא מודעת שיהודים הסתכנו לקיים מצוות אף שהתורה פוטרת ממצוות במצב של סכנה (פיקוח נפש). נראה כי כל תזכורת שהיא למצוות, ואפילו קיום סמלי של מצוות, היו רגעים של התחברות לזהות וקיבלו משמעות מיוחדת. כאשר הדליק הרבי מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא, בצריפו בברגן-בלזן את נר החנוכה הראשון (בשנת תש"ד), ניגש אליו לאחר אמירת הברכות אחד מדיירי הצריף, עסקן לשעבר של ה"בונד" בוורשה, ואמר לו:

אני יכול להבין את הדחף שלך להדליק נר חנוכה, גם בזמנים שכאלה... אבל כיצד אתה יכול לברך את הברכה השלישית, ברכת "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה"? איך אתה יכול לברך ברכה כזאת כאשר מאות ואלפי גוויות של יהודים מתגוללות כאן, כאשר מיליונים של יהודים מושמדים? על כל אלה אתה מודה שזכית להגיע לכך?

השיב לו הרבי:

אתה צודק בהחלט. כאשר בירכתי את הברכה השלישית, ברכת "שהחיינו", אף אני הרהרתי בדבר, ושאלתי את עצמי... אולם בשעה שבירכתי, שמתי לב שמאחוריי עמד קהל רב של יהודים אסירים שחזות פניהם הביעה נכונות להיאבק על יהדותם. על נכונות הקרבה זו בירכתי "שהחיינו"22.[22]

אותה תחושה עולה גם בזיכרונותיו של הרב אליהו דומן מבודפשט מהימים שהיה עציר בנידראורשל, NIEDERORSCHEL)), אחד ממחנות המשנה של בוכנוולד. הוא מספר על דילמה שהייתה לקבוצה הדתית שהתגבשה שם: האם יש משמעות לאמירת הבדלה במוצאי שבת?

במוצאי שבתות היינו מבדילין על כוס קאפפע-שחור. ביחס למלאכת-עבודה, לא היה חל שום שינוי או הבדל בין שבת לחול, בקשו אחדים שלא נברך לבטלה. אך כאשר ראינו ההבדל שם, "בין ישראל לעמים", החלטנו לברך, בשם ומלכות23.[23]

"יהודי נולדת, יהודי תמות"

זהות ומחויבות

בתנאי החיים בשואה פטרה התורה את היהודי מכל מחויבות הלכתית, לבד משלוש העברות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. צו השעה היה "קידוש החיים" – להישרד על אפם ועל חמתם של הגרמנים. אך גם כאשר פגה המחויבות ההלכתית, עדיין נותרה המחויבות לזהות.

המחוייבות היא חלק בלתי נפרד של הזהות היהודית. ויקטור פרנקל ראה בזהותו האישית כאדם, "אי רוחני" בהיותה מחברת לעברו ולעתידו. אולם הזהות היהודית העניקה ל"אי רוחני" זה גם מחויבות בהווה, ואפילו במחנות – להתנהג כ"עם סגולה" בכל מצב, תוך קריאת תיגר על העולם שנשברו בו כל הקודים המוסריים. מחוייבות זו כתובה גם במסה שנכתבה בגטו ורשה והובאה לעיל, "קול במדבר":

אם עמלק מפיץ בעולם אכזריות, עינוי, סדיזם ורשעות, חייבים אנחנו לשוב ולעודד בקרבנו את רגש הרחמים היהודיים המושרשים בנו, ולעזור איש לרעהו, לתמוך בנצרך, לתת למי שאין לו חלק ממה שבצלחתנו, חלק מסעודתנו24.[24]

מחוייבות זו הביאה גם לחשבון נפש מחודש עם המגמה לטשטוש הזהות היהודית, שהתפתחה מאז המאבק על האמנציפציה, תהליך שהחל משנות השלושים גם בקרב מנהיגים מכל הזרמים – ליברלים, אורתודוקסיים וציוניים. בעיני הרבנים האורתודוקסים, חשבון נפש כזה היה צריך ליצור תהליך של תיקון ביחס ליהדות – חזרת היהודים לשורשיהם.

לדוגמה, הרב משה קלנברג נשא דרשה מיוחדת במחנה ההסגר לה-לנד שבצרפת, ובו הסביר כי הטלאי מעביר מסר של תיקון, כדי שיהודים לא יבושו בחזותם היהודית, יקבלו מעתה ברצון את ה"אות" המקובל, הציצית, ולא ינסו להיראות ככל הגויים:

בעוונותינו הרבים רואים אנחנו הרבה מאחינו בני ישראל שמצוות ציצית רפויה בידם, מהם מפני שכל המצוות רפוים בידם, ומהם יתחפשו לאמור כי בושים המה ללבוש הציצית, שלא יכירום שיהודים המה על ידי הציצית. ומדה כנגד מדה הלבישו אותנו הטלאי... על מלבוש העליון והחיצון, להודיע ולהיוודע שיהודים אנחנו25.[25]

הרב קרליבך קרא ליהודי המבורג שגורשו מעירם לשאת עמם את המחויבות לעברם ולעברה של הקהילה המפוארת26.[26] הרבי מפיסצנה קרא להתפכחות מאשליית ההשכלה, ההומניזם והאסתטיקה, שהרחיקו מן היהדות:

מעתה כשיעזור ד' ותינצל ממנו והוא יימחה, על כל פנים כבר תדע שכל חכמת העולם אין בהם אף קורטוב טוב. יכולים הם לדרוש יפה, אבל בתוכיותם מלאים רפש... וכשצריכים או רק רוצים, אז כל אותן החכמות והשכליות שבדו מקודם מליבם לדרוש על יופי המידות, עתה ממציאים חכמות ושכליות לדרוש על גנבה, גזלה, רציחה, ושאר הזוהמות שהם טובות. לא כן היא תורתנו הקדושה; לא מעשה אדם היא שתתעקם כפי רצון האדם ושכלו27.[27]

שאלת הזהות ובחינת המושג "עם סגולה" לא הרפו מהיהודים בדרכם הארוכה מן הגטו ועד ההגליה והמחנות. ולובנה באש ובדם. ברגעים האחרונים לחייהם היו שבחרו לקרוא "שמע ישראל", אותה הצהרה עתיקת יומין שחיברה אותם לעם ישראל מתוך רצון והכרה. לא בכדי היו שראו בקריאות אלו מעין קבלת תורה בהר סיני28,[28] מתוך בחירה ומתוך אהבה. קריאת שמע מבטאת את הקשר של האהבה ליהדות, וזהו הקשר שעמד במבחן הקשה ביותר בתקופת השואה.

ביטוי לרגשות אלו נתן משה פלינקר, ביומן שכתב כשהוא ספון בחדרו בבריסל, תעודה ייחודית על נעורים שנספו בשואה. משפחתו של משה היגרה מפולין להולנד ונמלטה לבלגיה, והוא התמודד עם משמעות האירועים מנקודת מבטו של נער דתי, פילוסוף צעיר, שהיה גם מעורה בתרבות הסביבה. את תחושותיו הביע, בין היתר, במסמך פיוטי, שיר לזהותו היהודית ופרפרזה לפסוק "ודברת בם בשבתך בבית, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך":

יהודי בעמידתך; יהודי במחשבותיך; יהודי בהרגשיך; יהודי בצרותיך; יהודי בשמחותיך; יהודי בדברך; יהודי בשתיקתך; יהודי בשתייתך; יהודי באכילתך; יהודי בעסקך; יהודי בלמדך; יהודי בנעליך; יהודי בלבישתך; יהודי בשנאתך; יהודי באהבתך; יהודי באלוקיך; יהודי בעמך; יהודי בחייך; יהודי במיתתך; יהודי בשמים; יהודי בארץ; יהודי נולדת; יהודי תמות29.[29]


1 זליג קלמנוביץ, יומן בגטו וילנה, תל אביב תשל"ז, עמ' 105. הביטוי "ישראל ואוריתא וקודשא בריך הוא" מבטא את האחדות של ישראל, התורה והקב"ה, ומקורו בתורת הקבלה, כגון: זוהר אחרי מות, ע"ג א'.

2 מפי דב סדן, 1980.

3 הרב קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש: דרשות מגטו וורשה, ירושלים תש"ך.

4 שם, פרשת תולדות תש"א.

5 פרימו לוי,הזהו אדם, תל אביב 1989, עמ' 27-26.

6 ראה על הרב יקותיאל יהודה הלברשטם: אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז.

7 שם, עמ' קפד.

[8] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), בראשית פרק יד.

[9]קול במדבר, עיתון מחתרת של אגו"י, ארכיון יד ושם JN/ 3452. ראה: יוסף קרמיש (עורך), עיתונות המחתרת היהודית בוורשה, ירושלים 1979-1997 חלק ה, עמ' 223-221; אסתר פרבשטין, בסתר רעם, ירושלים תשס"ח (מהדורה ב), פרק א, עמ' 44-35.

[10] חיים אהרן קפלן, מגילתיסורין: יומן גטו ורשה, תל אביב תשכ"ו, עמ' 151.

[11] הרב שלום נח ברזובסקי, ההרוגה עליך, אסופת מאמרים על ההשמדה והחורבן בשנות השואה, ירושלים תשס"ה, עמ' יא.

[12] הרב אפרתי (תרס"ט 1909- תשמ"ח 1988) שימש לאחר המלחמה כרבה של שארית הפלטה בוורשה, ומשנת תש"ז (1947) היה רב בארץ. מספריו: בגיא ההריגה (תשכ"א), שערי הלכה (תשכ"ז).

[13] הרב שמעון אפרתי, מעמק הבכא, ירושלים תש"ח, הקדמה, עמ' 10-9.

[14] הרב שמעון אפרתי, מגיא ההריגה, ירושלים תשכ"א, מבוא: "בשער הגיא", עמ' יד-טו.

[15] הרב מנחם פולק-סגל, עיון מנחם, ניו יורק תש"ח, מבוא, עמ' 10.

16 שפירא, אש קודש, פסח תש"א, עמ' צב-צג.

[17] קלמנוביץ, יומן בגטו וילנה, עמ' 83.

[18] הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות, בני ברק תשנ"ו, עמ' 283.

[19] חשוב להדגיש את ההבדל בין המושג "גזע עליון" לבין המושג "עם סגולה": המושג הנאצי מעמיד במרכז את הגזע ואת האדם, ועליונות זו מכשירה כל מעשה של רצח, כיבוש ודיכוי, ואילו המושג "עם סגולה" הוא מושג הנושא עמו תפקיד, בשורה, דאגה לזולת, הנחלת הבשורה לכלל האנושות והטלת תפקיד מוסרי. אין הוא מתיר מעשה לא מוסרי גם כלפי מי שאינו בן העם היהודי, ואין הוא תלוי בגזע או בלאום, שכן גם מי שאינם יהודים יכולים להצטרף ליהדות כשהם גרים ולהיכלל במונח "עם סגולה".

[20] הרב משה קלנברג, ידי משה: דרשות ממחנה לה-לנד בצרפת, ירושלים תשס"ה, עמ' 210.

[21] מרדכי אליאב, אני מאמין, ירושלים תשל"ד, עמ' 35-34; הרב יוסף צבי קרליבך, מ"תורה עם דרך ארץ" עד מחנה הריכוז, ירושלים 2002, עמ' 32.

[22]Yaffa Eliach, Hasidic Tales of the Holocaust, New York 1982, pp.13-15

[23] הרב אליהו דומין, כתב יד בארכיון יד ושם 033/11.

[24] עתונות המחתרת (ראה לעיל הערה 9), עמ' עמ' 223-221, ארכיון יד ושם JN/ 3452.

[25] קלנברג, ידי משה, "ישראל המצוין", שם.

[26] פנינה מייזליש, אגרות ועדויות בענייני הצלה, בתוך: פדות, הצלה בימי השואה, מקורות ומחקרים, בעריכת נתנאל קצבורג, בר-אילן רמת גן תשמ"ד 1984, עמ' 58-57.

27 שפירא, אש קודש, פרשת זכור ת"ש.

[28] לדוגמה: הרב יהושע גרינוולד כתב את קורותיו בשואה במסה "עין דמעה", המובאת כמבוא לספרו חסד יהושע (ניו יורק תש"ח, עמ' י'). ושם תאר את תחושתו באושוויץ : "בלילות שמעו קולי קולות באות מכיון ידוע, קולות אבות ואמהות וילדיהן הצועקים וזועקים שמע ישראל וכו' מקבלים עליהם הדין ויוצא נשמתם באחד. ואפשר דעל קולות מחרידות הללו ירמוז הפסוק: 'וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק'".

[29] הנער משה, יומנו של משה פלינקר, יד ושם, ירושלים תשי"ח (1958), עמ' 111- 112.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד