חיים עמד בשלג וצעק"המן לגרדום"

מספר סולי גנור: הם הגיעו מאושויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחיש שבלט בפניהם היו העיינים: הן היו גדולות  והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו בסלנג של מחנות הרכוז, "מוזלמנים". לרוב, היה זה השלב האחרון לפני המות.

הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. הם אמרו לנו שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא "המחנה החיצוני מספר עשר של דכאו" והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה.

רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו"רבי חיים".

לא גילינו מעולם  אם היה באמת רב,אך תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. פעם לפעם כשהגרמנים לא השגיחו היה מזמין אותנו לתפילת ערבית.

הקאפו היהודי בורגין שמע עליו, וניסה לסדר לו עבודות קלות.רוב האנשים מתו כשהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו.

בערך באמצע חודש מרץ, קבלנו יום חופש. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג. אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת האמריקאים לגרמניה ושביב של תקווה נעור בליבנו.

לאחר ארוחת בוקר שכללה פרוסת לחם עבשה,חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו: "תחליף קפה" חזרנו לצריפים לישון עוד מעט . לפתע שמנו לב ש "רבי חיים" עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה משק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזרי כוכבים מאותו שק עצמו.

היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לרבים מאיתנו בזמנים איומים אלה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן,וואס איז מיט אייך?" "יהודים מה קורה לכם?" היום פורים"!

ואז קלטתי שפעם בבית, בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים. משחקים ואוכלים אוזני המן."הרבי" זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום, בסופו של דבר, כולנו רקדנו בשלג בדכאו.

הספור לא הסתיים כאן. " הרבי" הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל.

אך בדרך נס, באותו יום אחר הצהריים. הגיה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו היתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בעניינינו. בכל זאת קבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את "המשלוח מנות" שהרבי הבטיח.כל אחד מאיתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו!הנה אנו כאן, גוועים ברעב ולפתע פתאום בפורים אנו מקבלים מתנות משמים! מאז, מעולם לא פקפקנו "ברבי".תחזיתו התגשמה במלואה!חודשיים לאחר מכן הובל המן – היטלר אל הגרדום וירה בעצמו בברלין ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי 1945. איבדתי כל קשר עם "רבי חיים" בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה שהוא ניצל. אני תמיד זוכר אותו כשפורים מתקרב, בזכות "הפורים" הבלתי נשכח בדכאו.

(יתד נאמן 2008)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד

GUI: Grid_1.asp
close