"פורים שפיל" תש"ה

הם הגיעו מאושוויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחידי שבלט בפניהם היו העיניים: הן היו גדולות והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו, בסלנג של מחנה הריכוז, "מוזלמנים", לרובם, היה זה השלב האחרון לפני המוות. הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. אמרו לנו, שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושוויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא "המחנה החיצוני מס' עשר של דכאו" והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. הוא שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה. אני זוכר, שביום שהובאנו לשם חשבתי: "איך יכול לקרות לנו משהו רע בתוך כל היופי הזה?" מהר מאוד גיליתי שהיופי היה אך ורק בנוף. הגרמנים שהיו אחראים עלינו היו רוצחים סדיסטים. אנשי לודז' נפלו באותו פח. אחרי אושוויץ, המחנה שלנו נראה להם כמו גן עדן. רובם נפטרו זמן קצר לאחר הגיעם מעבודה קשה, ממכות ומהרעבה. אך הם העדיפו למות כאן מאשר בתאי הגז של אושוויץ. הם סיפרו לנו דברים שלא יאומנו, על תאי הגז ועל המשרפות של אושוויץ, בהם הומתו אלפי אנשים מדי יום. כמה מהם סיפרו לנו, שהם עמדו עירומים לפני תאי הגז, כשהורו להם לפתע להתלבש ושלחו אותם למחנה שלנו. לגרמנים היה בוודאי צורך נואש בעובדים, אם הם שלחו שלדים מהלכים אלה לכאן, לדרום גרמניה, כל הדרך מפולין הרחוקה.

רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו "ר' חיים". לא גילינו מעולם אם הוא היה באמת רב, אך הוא תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם, כשהגרמנים לא השגיחו, הוא היה מזמין אותנו לתפילת ערבית. הקאפו היהודי בורגין שמע עליו וניסה לסדר לו עבודות קלות. רוב האנשים מתו מפני שהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו. הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.

בערך באמצע מרס, קיבלנו יום חופש, זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת אמריקאים לגרמניה, ושביב של תקווה ניעור בליבנו. לאחר ארוחת הבוקר, שכללה פרוסת לחם אחת עבשה, חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו "תחליף קפה", חזרנו לצריפים לישון עוד מעט. לפתע שמנו לב שר' חיים עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה משק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו. קפאנו על עומדנו נוכח המעמד המוזר ולא האמנו למראה עיננו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: "אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפָרסים". ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: "המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר 'המן לגרדום' כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!" היינו בטוחים, שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לרבים מיושבי המחנה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן, וואסאיז מיט אייך? (יהודים, מה קורה לכם?) היום פורים, בואו נעלה 'פורים שפיל' (מחזה לפורים)"! ואז נזכרתי, שפעם, בבית, לפני בערך "מליון שנה", בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים, משחקים ואוכלים אוזני המן. "הרבי" זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום. או אז חילק ר' חיים את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי בסופו של דבר, וכולנו רקדנו בשלג. כך העלינו "פורים שפיל" בדכאו!

אולם כאן לא הסתיים הסיפור. ר' חיים הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל, אבל הבלתי יאומן התרחש ובאותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו היתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בעניננו. ובכל זאת, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את ה"משלוח מנות" שר' חיים הבטיח. כל אחד מאתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו! הנה אנו כאן, גוועים ברעב, ולפתע פתאום בפורים אנו מקבלים מתנות משמיים! מאז, לעולם יותר לא פקפקנו בר' חיים.

גם תחזיתו הראשונה התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן של שנת תש"ה, היטלר ימ"ש, אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין, ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי, 1945. איבדתי כל קשר עם ר' חיים בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה, שהוא ניצל ושאכן הביא לעולם ילדים רבים, כפי שרצה.

ברוק יוסף (עורך), עת לחשוב: כתב עת לחשיבה יהודית, גליון 85 (תשס"ז), עמ' 8–9

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד