התקווה " לנס של פורים"

שבועות אחדים לפני פורים תש"ג נפוצו שמועות כי מרכזים את יהודי כל עיירות הסביבה כדי להביאם לגטו וילנא. מפי מי באה השמועה, לא ידע איש. "החוגים הרשמיים" של הגטו לא אישרוה, אבל בקרב הציבור הגטואי התעוררה בהלה איומה. כל אחד ידע כי ריכוז היהודים מעיירות הסביבה בוורשא ובערים הגדולות שימש בכל מקום פתיחה לרציחות המוניות גדולות.

בערב פורים כבר ידע הקהל בוודאות כי ריכוז היהודים בגטו וילנא עובדה הוא, ובימים הקרובים יצא לפועל.

בערב נהרו המוני יהודים לקריאת המגילה. בית הכנסת שברחוב האטליזים נתמלא עד אפס מקום. חושך ואפלה. רק על הבימה דלק נר קטן. צפופים ודחוקים עמדו האנשים וכאילו ממרחקי מרחקים הגיעה לאוזניהם בת קולו של הקורא:

"שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"...

והפסוקים הישנים, שבמשך שנים רבות היו האנשים חוזרים עליהם כמצוות אנשים מלומדה, קיבלו פתאום בחדר הזה משמעות חיה. דומה היה כאילו איזה קול מסתורי בוקע ועולה מן המחתרת:

"להקהל ולעמֹד על נפשם להשמיד ולהרֹג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אֹתם".

"הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו".

המורה גולדברג נושא נאום: "התאוששו נא. התאמצו להחזיק מעמד. ספורים הירחים, השבועות עד למפלתו של המן". הוא שר עם כל הקהל "שושנת יעקב". "תשועתם היית לנצח, ותקוותם בכל דור ודור".

(מ' דבורזצקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, תשי"א)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד