נרות השבת במחנה העבודה

אלנדרוף שבגרמניה. שמים אפורים רוחות סוערות, צפורים נודדות, עצים ערומים שהשילו את עליהם, שלכת קודרת ועגומה. הרוח הסתווית התקלסה בעלים בפיסות הנייר ובכל הנקרה בדרכה, סחפה אותם ימינה ושמאלה אחורה וקדימה כמו נאמרה לצאת עמם במחול סוער.

מראה קודר זה לא היה בו כדי לחמם את ליבן השבור של האסירות היהודיות בבית החרושת לנשק. כאלף נשים יהודיות עבדו בבית החרושת ההשגחה הייתה קפדנית. מפקדת הס"ס בקרה לעיתים תכופות את העובדות וכל בקור כזה הסתכם בדרך כלל בעונשים כבדים.

מידע קצר שנלחש באזני באחד הימים העגומים והאפורים היה בו כדי לחמם את ליבי.

יש בידי נרות, נרות לכבוד שבת, התרצי גם את, מרים להדליקם?

הבטתי בה בתמהון

אינך מאמינה? נרות של שבת! מצאתי שומן במחלקה בה אני עובדת , והמסתי אותו לתוך קופסאות אלו, והנה לי נרות. ניצוץ נדלק , כשביב אש . היה בידיעה זו להציתני. שערו בנפשכם, נרות, נרות של שבת בעיצומם של ימי החשיכה והגזירה בלב ליבה של הקדרות המאיימת , יודלקו נרות של שבת קודש... אותו רגע שכחתי מפקדת הס"ס, את קגלסיו חמורי הסבר, ואף מראהו של קנה הרובה המכוון סר מיני, בקצור שכחתי מקומי, שכן היה בהם במילים שמעתי מין כח עילאי שהצית בי שלהבת טמירה ולשונות  האש שלה העלימו מעיני את בית החרושת על יושביו וכל אשר בו..

כן עניתי בפסקנות

ואינך חוששת?

חוששת ממה?

מן המגלב, מן הרובה, מן החיל, מן הכבשן, מתא הגז, מ...ו

מאבינו שבשמים אני יראה , קטעתי את שטף דבורה , את חובתי בתור בת ישראל אני מבקשת למלא.

באותו ערב הגניבה אלי חברתי שני נרות, שני נרות פשוטים. במבט ראשון  ניתן היה לראות כי נעשו ביד בלתי אמונה, והוכנסו לתוכו שפורפרות גליליות. אימצתים אל ליבי, באותה שעה היה דומה עלי כאילו מצאתי את ילדי האובד שנחטף ממני מזה ימים רבים או כמו החזירו לנפשי את החלק שכרתו בזדון וברוע לב.

מה כוחם של נרות פשוטים אלו להדליק בליבי,? לא ידעתי לתת הסבר להרגשה זו אך חשתי כאילו נשמותיהן של הצדקניות שבכל הדורות קשורות קשר אמיץ בנרות... אפשר שראיתי אותה שעה את פניה של אימי המכוסות וחשתי כיצד זכותה של אמי יש בה כדי להאיר את ליבי הדווי.

הסתרתים באמתחתי\ אמתחת יקרא לה, צרור בלוי של סמרטוטים שלפעמים זכה לאכסן בו איזו פת קיבר שחסכתי עבור חולה , אך הפעם גדלה חשיבותה. היה עלי להמתין עוד יומיים לבוא שבת קודש, יומיים של עגמומיות וקדרות ,יומיים נוספים של חולין ,אך דומה היה עלי כאילו נתקדשו הפעם בקדושת הערגה וכליון הנפש לבוא שבת קודש.

הגיע ובא יום השישי. בחדרי 14 בנות יהודיות שסיימו זה אתה יום עבודה מפרך והתכוננו לקבל את פני שבת מלכתא. רהיטים לא נמצאו בחדרנו פרט לארגז ישן וחדרי שינה , על אותו ארגז הנחתי את את נרותי. בקשתי לזכות את כל חברותי בעניית אמן לברכה.

שעת  הדלקת הנרות קרבה. הייתה זו שעה יפה של טרם שקיעה . המערב כבר נדלק בגוון אדמדם הארגמני, אותו יום היה המראה יפה שבעתיים  כמו רטט אישון עינה של החמה העומדת לשקוע למראה חדרנו שהתקשט לכבוד שבת , קרן האור שריצדה בחדר התעכבה לרגע קט ואמרה לנוח על השולחן בו עמדו הנרות. הנרות הקטנים  הוארו לפתע בפס  אור  זהבהבי  ששיווה להם מראה אציל שלא מעלמא הדין , רטט עבר בליבי ,גם קרן החמה רטטה ונדדה...

13 זוגות עינים נצמדו בי באותה שעה , בחלק מהם ניכר הפחד שמא... שמא יבואו גויים בנחלתינו זו.... אך עיני כולם הבריקו... הבריקו באש שיקדה בליב כולנו. נכר היה בן בבנות ישראל טהורות אלו כמה קשורות נפשן בהדלקת הנרות... הן היו נכונות לכל "כמו אמי בעת שהדליקה נרות" לחשה האחת והאחרות נענעו בראשן לאות הסכמה כי הדמעות חנקו בגרונן.

הצתי את האש והדלקתי את הנרות.

העברתי עליהם את ידי ובקשתי לסוכך על עיני כשלפתע...

קול פסיעות גסות עלו מן המסדרון , כולנו הכרנו את קול הפסיעות , לא השלינו עצמינו, ידענו יפה אלו פסיעותיה של מפקדת הס"ס. ליבן של חברותי כמו עצרו מלכת...סוככתי על עיני וברכתי ברוך אתה... אשר קדשנו ... להדליק נר של שבת . והמשכתי לסוכך על עיני ולא הסירותי את ידי, אותה שעה בקשתי בקול לא קול "רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא עשיתי זאת לכבודי אלא לכבודך... לכבוד שבת קודש... שידעו ויזכרו הכל...כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש".

המפקדת כבר פתחה בסערה את הדלת. לעיניה נגלה המחזה במלוא הדרו דממה עמדה בחדר. היא לא העיזה להפריע... כל אותה עת שסוככתי על עיני , הייתה עומדת ומחרישה עומדת ומשתאה...

כשהסירותי את ידי שמעתיה פוקדת: "צאנה אל הרכב הממתין"!

כולן מהרו למלא את פקודתה, והיא יצאה בעקבותיהן.

נותרתי בודדה בחדר. הבטתי בנרות "האם בגלל הדלקת נרות תילקחנה כל חברותי אל האי שם?"

הנרות האירו שפתי מלמלו תפילה, חשתי כאילו נשמותיהן של הצדקניות שבכל הדורות, מביאות בכנפיהן אל כסא הכבוד ושוטחות אותה לפניו יתברך שמו

אז ידעתי, הן לא תנזקנה בשל הדלקת נרות טהורה...

יצאתי בעקבות חברותי , מרחוק נראה הרכב החונה, החשתי צעדי לעברו, כשהגעתי אליו מצאתי את חברותי כשהן פורקות ממנו לחמים. ראיתי את פניהן הרגועות כשהן משיבות לעומתי " המפקדת פקדה עלינו להעביר את הלחמים אל המטבח".

כמו מאליהן שטפו  מפי פסוקי הלל והודיה. אחר מצאתי את עצמי משיחה ואומרת :"ברוך שעשה לי נס במקום הזה" שלוחי מצווה אינם ניזוקין....

נשאתי עיני למרום . השמש כבר שקעה . פס אור ניצת עוד לרגע בפאתי מערב כשלהבת המתנשאת בטרם תדעך כמו בקש להאיר ולהעיד לכל יושבי תבל על הנס שעשה במקום הזה.. הוא סיים את תפקידו ונעלם.

השמש שקעה . שבת המלכה ירדה לעולם...

                                                       (מ. וינשטוק- זכור ח"ח עמ' 96)

 

 

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד