סעודה שלישית של שבת במאוטהאוזן

בין עשרות אלפי האסירים של מחנות הריכוז שאולצו לחצות ברגליהם את אירופה הקפואה בחורף של שנת 1945 היה גם איגנץ מהעיירה ליפשה שבצ'כוסלובקיה. האסירים הובלו לשטחים בתוככי גרמניה ואוסטריה, מאימת החזית המזרחית הקרבה. דומה היה כי גם השמים אטמו את לבם למול סבלם של האסירים ושילחו בהם סופות שלגים ורוחות עזות שצלפו בגופם הצנום ועטוי הסחבות של אסירי צעדות המוות.

אף שאיגנץ היה נער צעיר, הוא היה "בוגר" מחנות רבים. עד מהרה עמד על סכנת המוות החמורה שהצעדה טומנת בחובה. הוא ידע שכדי לשרוד, אין די במזל; רק בכוח רצון ברזל של נער יהודי ניתן יהיה להערים על החורף ועל שומרי הס"ס. איגנץ ידע, כי כל עוד שתי רגליו נושאות אותו ואין הוא מושך תשומת לב בלתי רצויה, יוסיפו החיים בעזרת ה' להיאחז בגופו העלוב, אך אם לא יעמדו לו רגליו, יהיה הכביש מקום קבורתו. כל רצון החיים שפיעם בקרבו, כל נחישותו לשרוד – התמקדו עתה בשתי רגליו. הוא פקד עליהן שלא להיעצר, שלא להחליק, שלא למעוד. משאר איברי גופו התעלם איגנץ לחלוטין, כאילו חדלו להתקיים, כאילו התמוססו אל תוך הרוחות הצובטות והשלג הנערם. כל מעייניו נתונים היו לשתי רגליו מוכות הכפור, לשתי העצמות השדופות שהתקדמו ללא הפסקה, מטר אחר מטר, בכבישים האינסופיים, עטויי תכריכים של שלג. מכל עבר צנחו אנשים והתמוטטו על הקרקע, אך איגנץ לא חדל מלצעוד.

משנוכחו הגרמנים כי החורף והרעב עורכים "סלקציה" משל עצמם בקרב האסירים וגוזרים מי לחיים ומי למיתה, הזדעפו פניהם. הם חשו כי נגזלה מהם זכותם הטבעית כבני הגזע העליון לחרוץ גורלות. לפיכך הם החליטו לסייע לאיתני הטבע במשימתם הקטלנית. הצועדים איתנה נצטוו להטעין על גבם היגע את הנופלים ואת הנחשלים. מעתה השיבו האסירים את נשמתם ליוצרים שניים שניים – האחד כשפניו לעבר האדמה הלבנה החשופה, והשני בפה פעור וקפוא למול השמים האפורים שממעל, אך איגנץ עדיין הוסיף לצעוד. דומה היה שרגליו צועדות בלי לחוש כלל בגבו הדואב הכורע תחת המטען האנושי שעליו.

לאחר שבועיים הגיעו כמה אלפי אסירים ליעדם הסופי – מחנה הריכוז מאוטהאוזן הידוע לשמצה. איגנץ היה ביניהם. זמן מה לאחר מכן נערכה במאוטהאוזן סלקציה. האסירים החדשים ניצבו בשורה על מגרש המפקדים, עירומים עד מותניהם, צלעותיהם בולטות ובטניהם דבוקות לגבם. קצין ס"ס צעיר החל בוחר את קרבנותיו.

איגנץ עקב בערנות אחר כל תנועה מתנועותיו של האיש, כשהוא מנסה לפענח את אמת המידה שלפיה נקבעו החיים או המוות. הוא הבחין כי האיש חולף במהירות על פני האסירים החסונים יותר, ומתעכב ליד הכחושים רגעים ספורים, לא יותר מכפי הדרוש כדי לסמן את מספרם, מבלי להגביה את עיניו מעל לבית החזה השקוע של האסיר. עובדים מיומנים, הבין איגנץ, אינם המועדפים; המפתח היחיד לחיים היה קילוגרמים ספורים של בשר, ואילו הוא אינו אלא עור ועצמות. הוא ידע שסיכוייו לצלוח את הסלקציה אפסיים. הוא יילקח עם שאר ה"מוזלמנים" וישמש חומר בערה לכבשנים.

רעיון נצנץ במוחו. שפתיו החלו נעות והוא שינן דבר מה בקדחתנות. עם כל ניע שפתיים האיץ לבו את פעימותיו יותר ויותר! הצבע חזר לשפתיו החיוורות, וזיק של נחישות נדלק בעיניו. הוא נראה כמקיים מנהג קדום שבכוחו להעניק חיים, מעשה קסמים המסוגל להפוך חושך לאור וחיות לבני אדם.

איש הס"ס ניצב מולו. הוא לא טרח להעיף מבט בפניו של איגנץ; עיניו ננעצו בבטנו השדופה. "מספרך", סינן הגרמני מבין שיניו הקפוצות. איגנץ דקלם את מספרו באותו ביטחון ובאותה קלות שבהם מגיב אדם שנשאל לשמו. הנאצי הוסיף אותו לרשימה ופנה לבחור את קרבנו הבא. כעבור שעות אחדות הותר להם לחזור לצריפים. בקצה מגרש המפקדים ניצבו משאיות בשורה. שוב הוכרז על "זיילאפל". האסירים, לבושים במדי מחנה הריכוז, התייצבו פעם נוספת בכיכר הענקית. איגנץ ידע שחייו תלויים לו על חוט השערה, שכן המספר שמסר מוקדם יותר באותו בוקר לא היה מספרו הנוכחי, 7327, אלא מספר שקיבל במחנה אחר. איש הס"ס ממפקד הבוקר הופיע ובידו רשימה. בכל פעם שהכריז מספר, יצא אומלל אחר מתוך השורה וצעד לעבר האזור שהוקצה לכך, סמוך למשאיות הממתינות. אחדים מהאסירים רצו אל המשאיות, בעוד חבריהם צעדו כמהופנטים. אחרים השתהו מעט, בידעם כי אלו הם צעדיהם האחרונים על האדמה העקובה מדם הזאת. מספר הוכרז. איש לא נע. קצין הס"ס חזר על המספר שנית; איש לא יצא מן השורה. בכל פעם שחזר על המספר, גבר הכעס בקולו של הקצין, עד שהפך לצרחת זעם. אך לשווא: אף לא אסיר אחד התייצב לקריאתו. איש הס"ס התחיל לרוץ מאסיר לאסיר, לנעוץ מבט בוחן בפניהם האפורים ולבדוק את מספריהם. הוא נעצר מול איגנץ. עיניו צמאות הדם בלשו אחר טרפו החמקמק. "מספרך!" צרח הגרמני. איגנץ הישיר את מבטו לתוך עיניו ואמר בנחת, "7327". איש הס"ס המשיך הלאה בחיפושי הסרק שלו אחר המספר החסר. בכל מגרש המפקדים לא נמצא אסיר אחד שמספרו תאם לזה שהופיע ברשימה שהוכנה בבוקר. מפקד המחנה הופיע. פחד משתק נפל על האסירים. אף שאך זה הגיעו למאוטהאוזן, הספיקו לשמוע על אכזריותו של פרנץ זיירייס. מפקד המחנה לחש דבר מה באוזני קצין הס"ס הצעיר. רק איגנץ ידע מה היו דבריו. המספר שנמסר לו בבוקר איננו מספר מאוטהאוזן. תם המפקד. בני המזל שבו לצריפיהם. המשאיות עזבו כשהמנועים פולטים צווחה משונה, יבבנית. מגרש המפקדים נותר מיותם, מלבד העשן שהשתרך מאחורי המשאיות היוצאות.

באותו לילה חלם איגנץ חלום. בחלומו, מלחמת העולם השנייה טרם פרצה, והוא היה בחור ישיבה צעיר בדרכו לבקר את סבו ר' אשר זליג גרונצוייג, הרב מדולהא. היה זה בשבת, בשעת בין הערביים. הבית הקטן נמלא בצללי ערב, ואווירת השבת הנינוחה והמיוחדת התפשטה בחלל החדר הבוהק בנקיונו. הגיע זמנה של "סעודה שלישית". בעוד סבתא עורכת את השולחן, נטלו איגנץ וסבו את ידיהם בספל הנחושת הגדול בעל שתי הידיות העצומות. סבא בירך על שתי חלות. חם ונעים היה בביתו של סבא. שם שרו זמירות, וסבא האריך בדבריו על חשיבותה של "סעודה שלישית". הוא אמר כי סעודה זו היא רוחנית ואפופת רז מכל סעודות השבת, וכי כל המאציל על נפשו מרוחה יינצל ממלחמת גוג ומגוג. "זכור את דברי חז"ל, 'כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח ומדינה של גיהינום וממלחמת גוג ומגוג' ". סבא ליטף את ראשו של איגנץ ופנה אליו בקולו הטוב והרך. "אתה תגדל, ילדי, ותינצל מחבלי המשיח ומדינה של גיהינום. אך השתדל תמיד להקפיד על אכילת סעודה שלישית בשבת, משום שזכותה תגונן עליך". איגנץ הקיץ מחלומו, עודנו חש במגען החם של ידי סבו על ראשו המגולח, שומע את קולו המרגיע ומתענג על ריח חלת השבת של סבתא, אך איגנץ לא התיר לעצמו לשקוע זמן רב מדי בחלומות נעימים; הוויות המחנה תבעו את כל מרצו ומחשבותיו, ואולם החלום מיאן להישכח מלבו, ולא נמוג אל תוך המציאות האיומה של מאוטהאוזן. לילה אחר לילה שב החלום ונשנה, עד שביתו של סבא הפך למציאות, ומאוטהאוזן – לחלום בלהות. איגנץ התחיל להפריש מקצבת המזון הזעומה שקיבל, קצבת הרעב שלו, פירורי לחם, פירור אחד בכל יום. את הפירורים הטמין היטב בתוך מדי האסיר שלו, כדי שאיש לא יצליח לגנבם, גם לא בשנתו. למרות ייסורי הרעב האיומים הבלתי פוסקים, לא נגע איגנץ בפירורי הלחם. גם כאשר חש שהרעב כמעט מעבירו מן העולם, הוא לא אכל את פירורי הלחם היקרים. בשבת, בשעת דמדומים של יום ארוך ומפרך, היה איגנץ נוטל את ידיו, מוצא קרן זווית שבה לא ימשוך תשומת לב רבה מדי, ואוכל את ה"סעודה שלישית" שלו. באיטיות היה לועס את ששת הפירורים, טועם בהם את טעם מאכליה של סבתו ושומע את קולו המרגיע והמתנגן של סבו השר זמירות שבת. השלווה והמנוחה של שבת המלכה היו אופפות אותו, ונדמה היה לו ברגעים אלו כי תופת מאוטהאוזן נעלמה כלא היתה.

ב- 6 במאי 1945 שוחרר מחנה מאוטהאוזן על ידי כוחות הצבא האמריקני. איגנץ נמנה עם האסירים בני המזל ששוחררו באותו יום.

מבוסס על ראיון שערכה ליילה גרונצוייג עם איגנץ גרונצוייג בדצמבר 1978. מתוך: אליאך יפה, סיפורי חסידים מימי השואה, ניו יורק תשס"ח, עמ' 197–201

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד