קידוש

בקרון שלנו (בדרכנו מגטו טרזין למחנה ההשמדה אושוויץ) היו חמישים ושמונה איש ואישה. כל אחד ואחת שעלה לקרון נשא בידו את החבילות שהורשה לקחת עמו. הקרון היה דחוס מאוד, ובקושי מצאנו מקום ישיבה. הקרונות היו מיועדים להובלת בקר ולכן לא היו בהם ספסלים וחלונות. האוויר והאור חדרו דרך אשנב קטן שהיה בסמוך לגג הקרון. היו בינינו זקנים, תינוקות וחולים רבים, אשר בתנאים האלה סבלו מאוד.

הלילה הראשון של הנסיעה עבר בלי שניתנה לנו אפשרות להרדם אפילו לשעה קלה. אחריו הגיעו היום והלילה השני – ליל שבת פרשת בהר סיני.

בשבת כל יהודי הוא בבחינת מלך, כי כך ראוי לה וכך יאה לה לשבת המלכה שתתקבל על ידי מלכים. לכבודה של שבת מדליקים בכל בית יהודי נרות, ולאורם המבהיק סועדים את סעודת השבת המענגת ושרים ברוב שמחה זמירות אשר מבטאות את הגעגועים הגדולים לבורא עולם שציווה לנו לקדש את היום הקדוש הזה. ומי אנו שנקבל בעת כזאת את המלכה הנכבדה? יצורים עלובים מובלים בקרון בהמות, רעבים וצמאים, עייפים ורצוצים, אפופים בחשכת הלילה ללא קרן אור. האם אנו רשאים בכלל לקבל בתוכנו את השבת? ואולי נהפוך הוא. אולי מלכתנו גאה היא, שלמרות הכל אנו נאמנים לה ואיננו שוכחים את מלכותה עלינו אפילו בתנאים עלובים כאלה. כי מי יודע להעריך את הנפש המדוכאת והעלובה אשר שומרת אמונים לבוראה גם בעת הזאת.

אבא מקדש על פרוסת לחם יבשה, שהיא משמשת לנו גם כסעודת שבת, בצרוף של לגימת מים. וכך אנו מקיימים גם את מצוות עונג שבת. גם אז אבא זכר את השבת. ובטוח אני שהבורא הביט עלינו יחד עם הפמליה של מעלה ואמר להם: ראו את בניי שזוכרים אותי ואת שבת קודשי גם בהיותם כלואים בחשיכה מוחלטת בתוך קרון בהמות, בגיהנום עלי אדמות.

באותה שעה ענתה לו פמליה של מעלה: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הרב סיני אדלר, "שבטך ומשענתך"

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד