תקיעת שופר באושוויץ

"הימים הנוראים" של שנת תש"ה ממשמשים ובאים, ועדיין נותרו במחנה יהודים שהזיק היהודי לוהט בקרבם. ימי הדין עוררו אותם... ראש השנה מגיע, הצהירו שוב ושוב, יש להתכונן לקראתו! יש לאתר ולהכין מקום הגון שבו נוכל לערוך את התפילות, לדאוג לשופר, לבעל תוקע, ולקבל את היום הנורא כיאות. היו שהגיבו במשיכת כתף, ונדו בראשם: "תפילה בימים כאלו, ובאושוויץ?", באושוויץ לא יכולים רעיונות כאלו לעלות על דעתו של אדם שפוי, על תפילה יכול לחשוב רק מי שנסתתרה בינתו,רחמנא ליצלן, טענו.

אך מה רבה הייתה ההפתעה לראות ולהיווכח כי לא ליחידים הייתה אותה משאלה, אף על פי שנשמעה כמטורפת וחסרת אחיזה במציאות. השמועה על עריכת תפילות ראש השנה חלפה בצריפים מפה לאוזן. ההתלהבות הייתה לנחלת הכלל. אדהכי, הוכנסו מספר קאפו יהודים בסוד העניין, והם הבטיחו כי יעמדו לימין היהודים הרוצים בתפילה. הפור נפל על צריף שעדיין לא היה גמור מבפנים, עוד לא היו בו דרגשים לשינה ובניית התנור בטבורו טרם הסתיימה. הקאפו הועמדו הכן, בשרשרת ארוכה שנמשכה ממפקדת הגרמנים ועד הצריף, להודיע ולהתריע על כל צרה שלא תבוא. בהינתן האות על ידם – יהיה עלינו להפסיק את התפילה ולהתפזר מיד. הגיע היום. אך תמו שעות העבודה והמפקד היומי, בשעה 4 אחה"צ, ולעבר הצריף נראתה נהירה של המוני יהודים. אלפים אלפים גדשו את הצריף, התגודדו בתוכו ומילאוהו עד אפס מקום.

דמעות חנקו את גרוננו, בקעו רקיעים בתוך הצריף, והרצפה נהפכה ל"ים של דמעות". יהודים כה רבים, שנראה היה כאילו נסתם הגולל על יהדותם, מלאי ייאוש היו והחידלון נתן בהם את אותותיו, עתה עומדים כולם צפופים וקולותיהם מצטרפים לקול היהודי, המתייפח בתחינה ובוקע מעל אדמת אושוויץ החרוכה...

כשליח ציבור שימש רב, מגולי הונגריה, שהתפלל בעל פה וכולנו אחריו. בשמוע הקהל את קולו של השליח ציבור, כשהוא משתנק בבכי, פרצנו כולנו בבכי סוער, והיה המקום לחרדת אלוקים.

איני יודע מאין הגיע שופר למחנה ומי היה התוקע, אבל תקיעה אחת הצלחנו לשמוע, ונאלצנו הציבור הגדול להתפזר. מפי ה"שומרים" הגיעה אל הצריף הודעה כי הגרמנים עזבו את המפקדה, ומיד התנתקנו מהרגשות האופפים אותנו ונחפזנו להימלט מהמקום.

למחרת כבר לא יכולנו לשוב על מעשה האתמול, וגם לא ביום הכיפורים. הסכנה גדלה, הגרמנים הסתובבו עצבניים, מסוכן היה להתגרות בהם על ידי קיום מניינים.

(ר' מרדכי הכהן דויטשר, "הנרות שלא נכבו", בהוצאת גנזך קידוש השם)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד