יום הכפורים תש"ה (שמואל)

בימים שלפני יום הכיפורים הפרשתי "מעשר" ממנות המזון שלנו, והודות לכך יכולתי להכין סעודה מפסקת משביעה.

בערב יום הכפורים התאספו מאות יהודים על –יד הצריף שלנו לתפילת "כל נדר", רבים רצו לצום. אבא היה החזן, הוא התפלל כשהוא עטוף בטלית וב"קיטל". תפילתו החמה וקולו הערב כבשו את הקהל, קהל של מסכנים וחסרי – תקוה אשר זכו להשתתף בתפילת "כל נדרי".

רעדה עוברת בקהל. בוכים בדמעות חמות.

אבא חוזר פעם שנייה ופעם שלישית, כל פעם בהרמת קול.

"מיום כפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה...."

ושוב בוכים. השאלה שרחפה באוויר הייתה: האם אכן נזכה להגיע ליום הכפורים הבא? דבר אחד היה ברור: לא יהיה לנו יום כפורים נוסף במחנה ברגן בלזן. או שנזכה להיגאל במהרה מהגיהנום הזה, או....

הרב לויסון הי"ד אמר דברי עדוד וחיזוק.

ואבא התפלל: "למען שמך ה' תחיינו ובצדקתך תוציא מצרה נפשנו. למענך אלוקינו עשה ולא לנו, ראה עמידתנו דלים וריקים. הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך. הנשמה לך והגוף שלך, ה' עשה למען שמך".

אבא התפלל – התחנן תוך התרגשות רבה, אבל הצליח להמשיך. סוכם מראש שאבא יקצר באמירת סליחות בסוף התפילה.

בתום התפילה ניגשו רבים(חלקם לא היו דתיים) ואמרו לאבא "יישר כח" על תפילתו המרגשת. בסוף נגשתי גם אני לאבא. לחצתי את ידיו והודיתי לו. אבא ענה לי: כל התודה מגיעה לך. רק הודות לסעודה המפסקת שאתה הכנת עבורנו, יכולתי להתפלל כך.

(יסופר לדור- יונה עמנואל)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד