נשים יהודיות במחנה אוגסבורג - יום כיפור תש"ד

אחד מהדברים שהפליאו אותי מאוד בגלותי הקשה במחנות השונים במשך שנות המלחמה היה חוסן האמונה והביטחון של קבוצת נשים ובנות שלא איבדו את צלם נשמתן היהודית בשיא הקשיים שאפשר היה להעלות על הדעת, בהסתרה שבתוך ההסתרה, כשהחושך כיסה את הארץ, והיה נראה חלילה כאילו אין אדון לבירה. רוחן לא נשברה, ותמיד העלו על דל שפתיהן "ברוך ה'" או "בעזרת השם", על כל צעד ושעל. אמונה זו, מעוררת ההשתאות, הקפידו מידי לילה לומר "קריאת שמע".

גם לפלא גדול היה לי להיווכח שבתוך עמק הבכא הן ידעו מתי חלים חגי ישראל איך הם השיגו את המידע הזה אינני יודעת, אולם בהתאם לכך ניסו לשמור עד כמה שניתן היה הדבר, אפילו במשהו סמלי.

אני זוכרת שבערב יום כפור עבר לחש בין הבנות על היום הקדוש, יום כפור, שחל בלילה. אני, כששמעתי זאת, צף ועלה ברוחי זכרון עיירת מולדתי ביום נשגב זה, על האווירה הנעלה של רטט וקדושה בהכנות המרובות לכך. כחלום בהקיץ נזכרתי בדמותם הזוהרת של אבי ואמי איך היו מתכוננים בתפילה ובתחנונים ליום הסליחה והכפרה בהתרוממות הנפש, איזה מחזה הוד היה לעת ערב כשאבי, חנוק מדמעות, בירך את בני המשפחה ויצא לתפילתו לבוש בהדרו בקיטל הלבן ועטוף בטליתו. כמה נחמץ לבי שכעבד נרצע אני נאלצת לחלל את היום הקדוש והנעלה בעבודה פיזית, מושפלת ובזויה, במקום להיות בצום ובתפילה בבית הכנסת. לתדהמתי הרבה שמעתי שקבוצת הנשים החרדיות שגדלו על ערכי התורה והיראה החליטו  בעוז רוחן שגם כאן, בעמק הבכא, יצומו ביום כפור כדין. המארגנות באו בדברים עם הטבח הראשי ובקשו ממנו שעקב צום יום כפור החל בערב הן מבקשות ממנו שלא יגיש בערב את הארוחה. בקשה זו הייתה מסירות נפש וסיכון עצמי רב ביותר, הן מצד האחריות לחזור אחרי יום עבודה, תשושות ורעבות, בלי לאכול במשך היום שקדם לצום, ולהמשיך להימנע מלאכול כלל עד למחרת בערב, שזה כשלעצמו קשה מנשוא, והן מצד האחריות האישית שלא יוודע על כך למפקדים הנאציים, כי אחרת היו מחסלים אותן מיד.

הטבח הראשי , כששמע את בקשתן, הודיע שהוא אינו מתנגד לכך, רק בתנאי שכל אסירות המחנה פה אחד תסכמנה לעניין ולא תבקשנה אוכל ולא תתלוננה עליו, כי אחרת יהיה גורלו רע ומר.

הבנות נטלו פיקוד, ואחרי שיחות נפש עם שאר האסירות הסכימו בנות ישראל הכשרות לצום ולשמור על קדושת היום הקדוש .ואכן, כשחזרנו בערב תשושות כח מהעבודה ומהרעב והצמא הציקו, מלאו פיותינו שובע מההחלטה האמיצה שלט לאכול ולשתות לכבודו של מקום ביום הקדוש אשר בו  ה' מכפר על עוונותיהם של  ישראל אולם התרגשותי התעצמה מהמצווה שגוררת מצווה, כי הייתי בטוחה שלמחרת  בבוקר בגלל הרעב המעיק והצמא המציק והחולשה הגופנית לא יהיו הנשים להסתכן ולא לאכול, וכולן יצאו לעבודה כשהן שרויות בצום מוחלט! אי לכך יצא שכולנו יחד צמנו יומיים תמימים, מאור הבוקר של ט' בתשרי עד מוצאי יום כפור. בכך נתקדש שמו של הקב"ה והתרוממה קרן ה' באהבה, ולמרות שנראה היה כאילו ה' מעניש את בניו לא איבדו בניו את דבקותם בו ולא סרו מהדרך הישרה, אדרבה, בשיא הקושי הם דבקים במצוותיו.

כשאני מספרת זאת כיום, חושבת ומדמיינת למפרע את השתלשלות העניינים. במצבי הנורא שהייתי נמצאת בו אז, רזונת וצמוקה, בקושי עור ועצמות, איך יכולתי? איך הייתי מסוגלת לכך? איך זה שבמקום לדאוג למעט שיפור בתנאי החיים, להקל מעט מעומס העבודה, היו מאוויי ברגעים קשים אלו תפילה וצום של יומיים?

מתחזקת אני במילים של הפסוק שעולות על גל שפתיי, מה שאמר דוד המלך בתהילים: "ויראו שונאי ויבושו".

(זכור- אשר עשה למרים- יוסף כץ בהוצאת גנזך קידוש השם)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד