"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר"

את תפילת היום התפללנו בחשאי בתוך החפירה על פה. חברי היה מחונן בקול לבבי ולוקח נפש ולכן פיזם הוא את המילים ואני אחריו: "ממעמקים קראתיך ה'!" ממעמקי ממעמקים ודיכאון בגוף ובנפש עד לעפר הארץ... כשהגיע ל"ונתנה תוקף" התעורר יותר ומשך בקריאת המילים, כרגיל. מפיו נפלטות המילים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר"... ואנחנו מרגישים בזה באופן מוחש. לא רק שאנו שקועים בכל גופנו בעפר החפירה ומתחפרים בו אלא כל ישותנו נראית לנו דומה אז לאותו עפר: אין מחשיבים אותנו כמוהו וכל רוח חיינו מדוכא ומושפל עד למדרגתו.

והנה למעלה הולך ומטייל אותו שומר הס"ס. בליבנו מוצצת הקנאה: האם גם הוא מושפל כל כך, האם גם הוא יודע שסופו לעפר זה?... אנו מציצים החוצה ורואים אותו מטייל בגאווה מחוצפת, כאילו הוא נעלה ומרומם לחלוטין מאותו עפר הארץ...

לפתע פתאום צפירת אזעקה. מטוסים מפציצים של חיל האוייב נראו באופק מרחוק. עד שאנו מסתכלים סביבנו אנו מרגישים את גופו הכבד הטמא של אותו שומר בחפירה שלנו. קפץ לתוכה לחסות בה...

הוי כמה היתה מתוקה אז הרגשת הנקמה! הוא כולו מכווץ מפחד ומבוייש משפלותו לבקש מחסה ומסתור מפני כח חזק ממנו, לנגד עינינו...

הוא רעד מפחד ואנו היינו שקטים וכמעט מחייכים נגדו. חייו הגשמיים היו יקרים לו מכל והוא לא רצה להאמין בזה שגם הוא עפר ואפר ויוכל ברגע אחד לשוב לעפרו... אנחנו ידענו לכל הפחות שהפצצה לא תפלה בינינו הפליה "גזעית" וגם לא היה לגופנו הממורט והמדוכא עד לעפר הרבה מה להפסיד. להפך, נשמתנו יכולה לבוא לפני כיסא הכבוד במשהו, לה יש איזה מטען של מיתה על קידוש השם יתברך וקידוש עם ישראל. ואילו במה תבוא, במקרה כזה נשמתו הטמאה? - נזכרתי אז בדברי פפוס לרבי עקיבא, בתקופת השמד: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס, שנתפס על דברים בטלים!"...

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד