חג הסוכות בגטו קובנה

ראש השנה ויום כפור היו השנה ימים עצובים. לכבוד חג הסוכות הקימו סוכות אחדות מקרשים עם כיסויים של סכך. נמצאו גם אתרוג ולולב. יהודים לא מעטים סעדו את לבם בסוכות.

כאשר הלכתי בבוקר לפגישה... נתקלתי בסוכה שהוקמה ליד גוש בתים גדול. תמהתי על רצון החיים של היהודים בגיטו. והנה נדמה כי סכין חדה מונחת על הצוואר ואף על פי כן האנשים אינם מאבדים את עוז רוחם, אינם חדלים מלהיות יהודים. אחר הצהרים נקראתי באופן דחוף לבתי המלאכה, שם חיכו גרמנים ממשרד ה"שטאדט- קומיסר". מהרתי ללכת לשם. בדרכי לבתי המלאכה נתקלתי בסוכה נוספת. דלתה היתה פתוחה לרווחה, ואפשר היה לראות בתוכה יהודי מזוקן ולראשו כובע שחור. הוא היה לבוש בגדי חג, ופניו קרנו משמחה. בסוכה ישבו עוד מספר אנשים. הם שרו ניגון חסידי וליוו אותו במחיאות כפיים וברקיעות רגליים. הם שרו בהתלהבות ובדבקות כאילו לא היו קיימים בעולם גיטו ושליטים גרמניים...

כאשר ראה אותי, יצא היהודי המזוקן מן הסוכה. הוא אחז בשרוולי ושאל שאלת תם: "מה אתה עושה בסביבתנו? שלום עליכם! ויום טוב שמח!" הוא היה שרוי במצב רוח מרומם ואף נראה קצת "מחומם". נראה כי לגם כוסית משקה לכבוד החג. הוא לא הקשיב לתשובתי, שאני ממהר לפגישה ומחכים לי בבית המלאכה.

"האם כבר ישבת בסוכה השנה?" חקר אותי היהודי המזוקן. "לא" עניתי, "לא היה לי זמן. תסלח לי אני ממהר". היהודי, זוסמאן שמו, והוא אגב מכר שלי, סוחר מקובנה וחסיד. הוא הסתכל עלי בתמהון, כאילו הייתי כופר בעיקר. הוא תפס בזרועי ומשך אותי לתוך הסוכה. "נא להכנס" – רעם בקולו. ואני שוב: "אני ממהר לפגישה בענייני הכלל". דברי לא השפיעו על היהודי המזוקן. הוא אמר: "אין דבר. רק לרגע". הוא הושיב אותי בכוח על ספסל בסוכה.

בלית ברירה ישבתי. אמרתי "שלום עליכם" לשאר היהודים בסוכה, והסתכלתי סביבי. זוסמאן שאל את האורחים שלו: האם אתם יודעים מיהו האיש? זה גולוב. הרי אתם יודעים, מן הועד.

היהודים ענו כמו במקהלה: "שאלה אם אנו יודעים? בוודאי שאנו יודעים מן המיניסטרים שלנו". וכל אחד תקע לי שלום עליכם. אני אומר להם: "אני כלל לא מיניסטר. אני יהודי כמו כולם. יהודי מן הגיטו. עכשיו תסלחו לי יהודים, עכשיו אני באמת חייב ללכת. קראו לי לבתי המלאכה".

אך זוסמאן בשלו. הוא רמז לאשתו דרך החלון של הסוכה ומיד נכנסה זו לסוכה ובידיה יי"ש ועוגה. הוא בעל שמחה היהודי המזוקן, בנו נהיה היום בר מצווה. הוא בקש ממני לשתות כוסית יי"ש ולברך את ברכת "שהכול". וכמובן, לטעום מן העוגה. תוך כדי דיבור פצחו היהודים שוב בניגון.

"אם אמרתי מטה רגלי, חסדך השם יסעדני". מילים אלו היתה להן משמעות מיוחדת ועמוקה בסוכה שבגיטו. היהודים בסוכה שרו בדבקות ובאמונה בחסדו של השם יתברך, ואני שכחתי את עצמי ואת שליחותי הצבורית והצטרפתי לניגון ולאמונה.

במשך כל היום הייתי תחת הרושם הטוב של אוירת החג בסוכת החסידים. הערצתי אותם, קנאתי בהם על יכולתם להשתחרר מעול הגיטו, מן הבעיות היומיומיות המעיקות על הפרט ועל הכלל.

"אם אמרתי מטה רגלי" – מזמרים יהודים מלאי אמונה. "חסדך השם יסעדני". אשרי המאמין.

(אברהם תורי, "גיטו יום יום")

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד