נר חנוכה בשוואנינגן

חנוכה של תש"ג חל בראשית דצמבר 1942. הימים ימי קור. רוחות עזים וגשמי זעף טרדו את חיינו המיוסרים. כמעט עירומים היינו יוצאים למקום העבודה. מי שנתפס כשהוא מכסה את מערומיו  בשק נייר של מלט- שסחב במקום העבודה הוכה בידי הנוגשים עד מוות. היינו נראים כמו דחלילים שהועמדו על פני השדה, להפחיד את העורבים. והנה ערב אחד חזרנו למחנה, עייפים ורצוצים. אך הנה נשמע לחש בצריף:  "מדליקים נר חנוכה"... לא נאמר מי מדליק, היכן מדליקים. היה מעניין לראות, איך אותן "עצמות יבשות", "מוזלמאנים", שלא נותר בהם טיפת כוח,  נתעוררו לפתע, ובחושם המחודד החלו "לרחרח", עד שאיתרו את המקום- מפחד הגרמנים הצניעו את הארוע ומקומו, רק מעטים ובודדים ידעו על האירוע. אבל קשה היה להסתיר את הסוד. וכך התאספו ליד סדנת הסנדלרים, קהל גדול. כולם לא יכלו להידחס פנימה, לחדר הלא גדול. רובם נשארו בחוץ.

מה ומי עמד מאחורי הדלקת נר חנוכה? לאחר המעשה נודעו לי הפרטים: ר' ראובן ישראל קוט- ה"ראבינר" כפי שכונה בפי מפקד המחנה, ור' פישל שולזינגר, השתדלו מאוד להשיג נר, ולו נר בודד, לצורך הדלקת נר חנוכה. לפחות בשביל הנר הראשון. אך כל מאמציהם לא נשאו פרי. הם בקשו מכל האסירים, שיש להם מגע עם גויים מבחוץ, או עם הואכמאנים, להשתדל להשיג נרות. והנה בערב חנוכה בא זונטאג כובען מדוברה, שעבד בסדנת בעלי המלאכה, והודיע לר' פישל שולזינגר בהתרגשות רבה, שהצליח להשיג נר בודד. גדולה הייתה השמחה בקרב קומץ האנשים שידעו על הסוד. אך מהר נודע על כך לרבים. ואנשים החלו להתאסף ליד סדנת הסנדלרים. לא רצו לוותר כל החוויה של הדלקת נר חנוכה. בהדלקת הנר, נתכבד ר' פישל שולזינגר. הוא התרגש מאוד באמירת שלוש הברכות. במיוחד שעה שאמר ברכת "שהחיינו"... "והגיענו לזמן הזה"..

טוב עשו המארגנים שהשתדלו , להצניע ככל הניתן את הדלקת נר חנוכה. אף שכל עיקר ההדלקה היא, משום  "פרסומי ניסא". אך במקרה שלנו, הדבר היה כרוך בסכנת חיים, ממש. קהל האסירים שהתאסף ליד סדנת הסנדלרים, זמזם בלחש את הלן המסורתי של "מעוז צור", ובכוונה ובהדגשה מיוחדת, כפלו ואמרו: "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה"...

(כערער בערבה - יהושע אייבשיץ)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד