"אז אגמור בשיר מזמור..."

גיטו וורשא, פולין, חנוכה, בימי הזעם

הדלקת נרות בגיטו היתה סכנה-של-ממש, שלא לדבר על נרות בחלון הבית בחשכת-הליל. מי שהעז להפר את הוראות האפלה המוחלטות, מיד הוצא להורג באשמת איתות ועזרה לאוייב.

היתה זו מסירות-נפש מאין-כמוה של ר' מאיר, שהחליט על אף הכל, להעלות את שלהבת נר-המצווה בחלונו הצופה אל רחוב הגיטו, השורץ מישמרות נאציים.

ידוע היה בחיבתו להדלקת נרות של מצווה. בימים כתיקונם מהדר היה במצווה זו, והיה שולחנו הערוך בשבת מופץ באור-יקרות. אבל בגיטו, מאין ישיג נרות??

זהו סיפורו של ר' מאיר. חודש ימים לפני חנוכה אסף ר' מאיר בכל מיני דרכים מעט נרות כדי שיוכל לקיים מצוות "נר חנוכה".

בהגיע ליל חנוכה אפוף היה בהתלהבות של מצווה, העמיד את חנוכייתו על-יד החלון, בירך בהתרגשות את הברכות, הדליק את הנר, ומתוך שמחה החל לזמר – "מעוז צור"...

מרוב התרגשות הקודש, שכח לגמרי את הגיטו ואת הרשעים הסובבים ברחובותיו.

לפתע, באפילות הגיטו, הרגישו מישמרות השוטרים באור קלוש הבוקע מחלון אחד הבתים בתוככי הגיטו "היהודים מאותתים למטוסי אוייב" – הזדעקו הרשעים והזעיקו את ה"גיסטאפו".

חיות ה"גיסטאפו" הקיפו את הבית ועלו לחדר המואר. משנכנסו לבית מצאוהו לר' מאיר יושב על-יד המנורה ומפזם מזמורי שיר, בלי שהרגיש כלל במתרחש.

הרשעים השתוללו מזעם, ניפצו את המנורה, ואת כלי הבית שברו לרסיסים תפסו את ר' מאיר והשליכוהו למיגרש הגדול בגיטו, שם עינוהו עד מוות, כאשר ר' מאיר ממשיך לפזם לו חרוזי "מעוז צור... נקום נקמת דם עבדיך... ואין קץ לימי הרעה."

מפעם לפעם גבר קולו עד שנשתתק.

"עולם החסידות", כסלו תשנ"ו

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד