נר אחד של תקווה

...בצריפנו - צריף הנוער במחנה אושויץ היו מרוכזים בחורים מארצות שונות המשועבדות תחת שלטון הנאצים. רובם היו מאירופה המרכזית, אולם היו כאן מספר רב של בחורים מיוון, אשר אליהם הגיעו הכובשים הגרמנים. היו בינהם שומרי תורה ומצוות., אשר שלטו היטב בשפה העברית ולכן יכולנו לשוחח אתם. יום יום היינו מתאספים באחת הפינות של הצריף לתפילה בציבור. התפילה בציבור וקיום המצוות גרמו לכך, שנקשרו קשרי ידידות הדוקים ביננו, למרות שמקומות המוצא היו שונים ומרוחקים זה מזה.

ימי חנוכה הגיעו. הצלחנו להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו דבר רב משמעות.בלילה הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד הדרגשים והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאוד. הנר הדולק הזה הדליק גם בלבנו תקוות חדשות לעתיד טוב, וחזק את בטחוננו ב"מעוז צור ישועתי".ברגע זה התעוררו בנו הגעגועים הגדולים לעבר, אשר בו חגגנו את ימי החנוכה כל אחד בבית הוריו בשמחה. אבל העבר הזה נעלם ואיננו.ולכן התעוררה ביתר שאת הבקשה הבוקעת מעומק לבנו לעתיד שאמנם היה עדיין רחוק מאתנו, אבל בו תתקיים התפילה ששרנוה אז, והיא "תכון בית תפילתי ושם תודה נזבח..." "...אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח"

הרב סיני אדלר, עדות

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד