בנות ישראל בחנוכה במחנה עבודה

שבוע לפני החג התחלתי להוציא מפסולת החוטים שקיבלנו לניקוי המכונות, את חוטי הכותנה, והחבאתים מתחת למזרונים שבמחנה. בת אחת שאלה אותי לפשר מעשי. ספרתי לה על כוונתי, וכשבקשתי ממנה לעזור לי להשיג חמישה תפוחי אדמה בלתי מבושלים, היא התלהבה מן הרעיון, והנה ברשותנו כבר תפוחים. חתכתי אותם לחצאים וגלפתי בתוכם מקום לשמן. שזרתי את חוטי הכותנה לפתילים והכנסתים לתוך התפוחים. גנבתי את פחית השמן שבה השתמשתי לשימון המכונה בבית החרושת ויצקתי את השמן לתוך התפוחים, והנה לפנינו חנוכיה.

בליל חנוכה הראשון, הדלקתי את הנר הראשון וברכתי עליו את הברכות, שרנו יחד " מעוז צור" ונזכרנו  כיצד חגגנו את החג בבית. מאחר וראיתי את השפעתו הטובה של הערב על חברותי, השתכנעתי שעשיתי דבר נכון והחלטתי להמשיך.

ארבע ערבים עבר הכל כשורה. בליל חמישי נכשלנו. משום מה אחרנו בהדלקת הנרות, אשר עוד דלקו בשעת השריקה לכיבוי האורות. בן רגע כבתה התאורה ובחושך שהשתרר הסגירו אותנו נקודות האור שבקעו. השומרת על השער רצה אל מקום האור, בהיותה בטוחה כי אנחנו מאותתים לאוירוני האויב שלעיתים ביקרו כאן בלילות, פרצה את הדלת ונדהמה מן המחזה שנתגלה לעיניה. חדר  מסודר, כל בחורה יושבת על מיטתה וכולן שרות בצוותא. צעקתי:"אכטונג" (הקשב!) אבל הדם קפא בי. במשך שניות אחדות ראיתי בעיני רוחי את העונש הצפוי, עשרים וארבעה ראשים גזוזים מחדש, וגרוע מזה – 24 זוגות עיניים מאשימות. לקול שאגתה- מה קורא פה? - התאוששתי ועניתי: גב' מפקחת, השבוע יש לנו לזכר המכבים, כאשר יהודים מועטים ניצחו אויבים מרובים. לא חשבתי באותו רגע  מה אמרתי לה גם לא שאפתי להראות כגבורה. אבל נאלצתי להשיב, כי השאלה הופנתה אלי. כנראה דיבר ממני איזה דיבוק, כי לא התכוונתי כלל להתגונן. כולנו חזרנו להכרה. כשהמפקחת עזבה את החדר, מבלי להוסיף מילה.

והנה קרה דבר שלא יאמן,- לא נענשנו! להיפך, אותה מפקחת ס"ס, שהיתה גם מחלקת תוספת לבחורות, שסחבו את  חבית האוכל, קראה לי ובזמן שהוסיפה לי את הדייסה, חשבתי על אותו ליל חנוכה, ושוכנעתי מחדש, שאכן כדאי היה הדבר.

לאה נוימן וייס - ילקוט מורשת

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד