בזכות הנחת תפילין

בכל שנות התלאה, הגירושים והנדודים נשארנו יחד, אני ואחי מנדל הגדול ממני בתורה וביראת שמים. שנינו דאגנו לשמור ברשותנו על זוג תפילין, ואם אפילו הועמדנו מדי פעם בפעם בנסיונות חמורים, בכל זאת עזרו לנו מן השמים, וכמעט לא עבר עלינו יום ללא הנחת תפילין.

...בתחנת גרוס רוזן נעצר המסע, את הדרך מתחנת הרכבת עד המחנה עברנו בריצה מבוהלת. לא ציפינו לקבלת פנים שכזאת. היינו בין היהודים הראשונים שהגיעו למחנה. החיפוש ה"אישי" היה חמור ביותר, וכמובן שדדו מאתנו הכל, לרבות את זוג התפילין. בתום החיפושים הוסיפו בעיטה על שטף של קללות, ובזאת נגמר "טקס הקבלה" כתושב המחנה.

למחרת בבוקר התעורר אחי מנדל ודאגה אחת נקרה במוחו": היכן נקח תפילין? הוא יצא לחטט במחנה, וגילה פושע פולני שהיה ממונה על הקרימטוריום ושרף את כל החפצים המיותרים שהופקעו אצל עובדי הכפיה היהודים. אחי מנדל החליט שלא לאכול מבלי שיניח תפילין, ולכן הציע מיד את מנת הלחם שלו לפושע תמורת זוג תפילין.

הפולני הסכים, ואמנם הביא חבילה עם "פאצ'ורק" כלשונו(חפצי קדושה) שכללה סידור קטן עם זוג תפילין. את זוג התפילין צירף בעצמו מתוך ערימה שהתגלגלה על הרצפה, והזוג הורכב משני תפילין של יד. מה עשה אחי? הסביר לפולני שיחפש תפילין עם שני פסי עור ושוב שילם בעד טרחה זאת במנת לחם נוספת, וכך קבלנו זוג תפילין ממש..

בצריף הצלחנו למצוא מחבוא מתאים לזוג התפילין. לאחר יומיים באו ה "קאפוס" לערוך חיפוש מדוקדק ואת התפילין לא גילו. מדי יום ביומו ברכו כחמישים יהודים על זוג תפילין זה. יצרנו כמין חומה חיה, ומאחוריה הסתדרו המתפללים, כבשיטת הסרט הנע. בן רגע הניחו התפילין ובן רגע חלצום אחר אמירת "שמע ישראל".

פעם אחת הופיע אצלנו אחד מן חברת ה"קאפוס", שהתחנן בפנינו, כי יש לו "יאהרצייט"(יום זכרון) ונפשו יוצאת להניח תפילין. לא יכולנו לסרב לו. הוא לקח את התפילין ולא החזירם, ואחר כך התברר שמכרם במחיר עצום במחנה שכן. אולם אירע נס, ולמחננו הגיע משלוח חדש, ובתוכם יהודי יקר. ר' ליפא לבקוביץ  מגרויס – ווארדיין  שהביא אתו זוג תפילין.

לא עבר זמן רב ושוב הועברנו למחנה אחר, ששם היו כאלפיים יהודים ממונקאץ' וממקומות אחרים. לא היה להם אף זוג תפילין אחד. המה גדולה הייתה שמחתם שהבאנו אתנו תפילין. אולי כחמש מאות יהודים ברכו אז ביום אחד על זוג תפילין שלנו, וכך מדי יום ביומו.

הלחץ היה כ"כ גדול , כי נאלצנו לחלק את זוג התפילין: תור אחד בירך רק על "של ראש" והתור השני על "של יד" . מובן שכל אחד בירך רק ברכה אחת., כי לא הייתה עצה אחרת. מוטב היה שכולם יקיימו את המצווה בחלקה, מאשר חלק אחד יקיים את המצווה כולה, והיה זה ממש סם חיים בשבילנו!

נזכר אני ביהודי ממונקאץ' ר' אהרו ויידר, שהקדים לקום  בשתיים בלילה, והיה מעורר אותי שאתן לו להתפלל בזוג התפילין. הוא עמד להתפלל ללא הפרעה, כאות נפשו. אך בשעה שלוש לפנות בוקר  כבר החל התור הגדול להנחת תפילין, וזה נמשך כרגיל עד שעה חמש וחצי, מועד המפקד. אחי ואני היינו האחרונים להתייצב במפקד. בכל זאת דאגנו לקחת את זוג התפילין למקום העבודה, כי שם(מקום העבודה) ניצלו  עשרות יהודים את ההפסקה הקצרה לאכילת  הצהריים, כדי להניח תפילין במקום סתר.

במחנה זה אירע לנו אסון, שנגמר בכי טוב. קצין הס"ס משומרי המחנה, תפס אחד מאתנו באמצע הנחת תפילין. הוא קרעו מעל ראשו של המתפלל, והוציא צו מיוחד למשמר הצריף, שעליהם לערוך "טקס מיוחד" של שריפת התפילין לעיני כל המחנה. מה עשינו אז? שיחדנו את "שומר הצריף" שיסכים להחליף את זוג התפילין תמורת "תחליף", שהוכן במיוחד למטרה זו. הייתה במחנה מחלקת – נגרים, בקשנו מהם לחתוך שתי קוביות קטנות מעץ, שצבענו אותן בצבע שחור. אחר כך קשרנו לקוביות רצועות עור, שבותרו לשניים, וזה הוגש ל"טקס הפומבי של שריפת התפילין"...

בתחנה אחת של מסע הנדודים מחנות העבדות חלה אחי מנדל, כוחותיו אפסו, כיוון שנזהר להקפיד על אוכל כשר. אחי נלקח אל מקום הבידוד לחולים , ואת התפילין לקח עמו. לא רק אני, אלא גם רבים אחרים הלכו אליו כדי להניח תפילין. אחי היה בסכנה גדולה, כי נבחר למשלוח עם  "המיותרים". התנדבתי לנסוע עמו, אך הרופא היהודי שהיה מבין מגורשי הולנד, צחק לי: "התדע לאן מוליכים אותם? לאושוויץ? אל המשרפות?!"... ידעתי, אבל לא יכולתי להיפרד  מאחי, לאחר שהיינו יחדיו בכל שנות  הפורענויות. התחננתי בפני הרופא והוא נתרצה להעלות גם את שמי על רשימת המשלוח, אולם מזלנו היה, שהמשלוח לא יצא, משום שמחנה אושוויץ נכבש בינתיים על ידי הצבא האדום.. כל אנשי המחנה אמרו,  כי הנס קרה לנו בזכותה של מצוות תפילין...

אין לי ספק, כי מצווה זו עמדה לשנינו, לאחי ולי. הלוא עוד ביום האחרון של המלחמה, ב 8  במאי 1945 למספרם, קרה לנו נס גדול. זוג התפילין  היה מוסתר אצל אחי, בבוקר השכם נגשתי אליו, לקבל ממנו את התפילין, דברתי אליו אך הוא שכב כמתעלף. משכתי ברגלו ואין עונה. עולמי חשך עלי, מה לעשות? בעצמי הייתי "מוזלמן" כהוגן. רגלי היו נפוחות וכוחי אזל. הייתי בין קוברי המתים, והעבודה הייתה רבה מדי. כמה אלפים יהודים היינו בתחילה ונשארנו כשלוש מאות בלבד.

לפתע ראיתי את עגלת האספקה הסובבת לידי, ומתוכה נופל משהו. נחפזתי למקום, וגיליתי מציאה גדולה-חתיכת סוכר! מה לעשות? כלום חתיכה אחת של סוכר תספיק להציל את אחי הגוסס? תוך כדי כך נתקלתי בפולני אחד, אשר נחשב כאסיר פוליטי ולחם היה לו מספיק."התסכים להתחלף אתי?" הצעתי לו- הא לך חתיכת סוכר תמורת כמה פרוסות לחם! קבלתי את הלחם ורצתי מהר אל אחי המתעלף. הכנסתי לפיו כמה פרורי לחם והוא התאושש. וביקש להניח תפילין ואחר כך לאכול את פרוסת הלחם.

שנינו התפללנו ביום זה תפילה נרגשת ביותר, והיה זה היום האחרון של המלחמה.

(משה בראכטפלד, קראקא- ניו יורק, ירחון "בית יעקב" תשרי תשכ"ה)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד