הנחת תפילין באושוויץ

אם עד עכשיו, במחנות הקודמים הייתה התפילה כרוכה במאמצים רבים, כעת היה קשה יותר להתפלל, היות ובהליכה לעבודה לא ניתן היה, ובצריף היה קשה מאוד להתפלל מבלי שאף אחד ירגיש. ובכל זאת, דווקא כאן זוכרני כי פעם אחת עלה בידי אף להניח תפילין!

היה זה ביום ראשון בו לא יצאנו לעבודה. אל הצריף הגיע יהודי והודיע כי קבוצת יהודים מהונגריה הגיעה אל המחנה, ובתוכם רב. בלחש סיפר פרט נוסף שתודות לשלמונים שהוענקו למפקד הצריף ול"קאפו" (שוטרים יהודים) אפשרו לרב ההונגרי להחדיר זוג תפילין למחנה. וכל החפץ בכך, יכול לבוא ולהניחם. חיש מהר נשאתי רגלי ואצתי אל הצריף בו שכנו ההונגרים. מצאתי את הרב שבלט בצורתו  בין הנוכחים, ובקשתיו כשדמעות בעיני כי יתן לי להניח את התפילין.  בראותו כי כן, הושיט לי התפילין בידיים רוטטות. התרגשותי מהולה הייתה בחרדה ובחשש, שכן תפילה במחנה כרוכה הייתה בעונש מוות. תפילין? הלא אין כל עונש הולם לעבירה זו... ובכל זאת, התפילין היו כרוכות על ראשי וזרועי... הספקתי אך לקרוא קריאת שמע עם התפילין , ואלו נחטפו מראשי ומזרועי. יהודים נוספים חפצו אף הם לזכות במצווה, שאינה שכיחה כלל בהווי המחנה... אותה דקה בה חשתי את התפילין על בשרי, בפעם היחידה, חרתה בי רושם עז כל כך שלא אשכחנו לנצח. כל מחשבותי היו על התפילין שבזרועי, ולהן היו מעייני נתונים: מעידים התפילין על הקדוש ברוך הוא שהוא יחיד ומיוחד וכי הוציאנו ממצרים , ומי ייתן ויגאלנו במהרה אף מן המקום הזה...

(הנרות שלא נכבו- עדות הרה"ח מרדכי דויטשר- בהוצאת גנזך קידוש השם)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד