תפילתו האחרונה של היהודי 48723

במחנה ההשמדה בו שהינו, לא היה שם ליהודי,רק מספרים. בכל הענינים שפנו ליהודי  שבמחנה פנו אליו במספרו. מיום בואו לכאן ועד גסיסתו, עד הובלתו לקרימטריום נכנס ויצא אך במספרו, בו נרשם במשרד המחנה. אף ביננו, היהודים הצללים, החיים – המתים, כינו איש את רעהו במספר ולא בשם לבל נשכח איש את מספרו.

עם הגיענו למחנה חייבים היינו, כהרף עין להתפשט ולהביא את הבגדים למחסן המחנה. אחת המטרות במסירת הבגדים והחפצים היתה להבטיחן לבל ישאר בידי יהודי כסף או שווה כסף. אחר רגעים מספר במחנה, חדלת להיות אדם בין אנשים, חדלת לחשוב על העבר והעתיד. לא נסית להחביא דבר. אף כשבאה הזדמנות לידך ,חדלת.הכל מסרו היהודים בשוויון נפש, אך על אלה לא ויתרנו: טליתות, תפילין וסידורים. המחסנאים אנשי הס"ס צריכים היו להכות ביהודים ,להאבק עמהם ולגזול מהם בכח את טליתותיהם את תיקי התפילין שלהם ואת סדור התפילה שבידיהם. בהנאה סדיסטית גזלו את חפצי הקודש מקורבנותיהם. והמחסן- מלביש ערומים. עם מסירת בגדים, נתנו בגדי המחנה. בעפרון היו רושמים את המספר על הכתונת מצד שמאל- זה מספרך. מעתה לא שם לך ולא שם משפחה. במספר אתה בא ובמספר אתה יוצא, ואם יקרים לך חייך- זכור את מספרך זכור ואל תשכח!

היהודי מספר 48273 קבע למסדרי המפקד שמות עבריים לפי זמני התפילה היהודיים: שחרית, מנחה ערבית. שמות אלו נתקבלו על דעתנו ונכנסו לסגנוננו, סגנון עדה יהודית גוססת, שחפצה להתאמץ לבל תשכח את זמני התפילה.

אך בנוסף למפקדים הקבועים, היו מתקימים מסדרים  יוצאים מן הכלל. פעמים היה המפקד נמשך יממה תמימה. בל תניע אבר, בל תפליט הברה. למפקד אתה ניצב! קור – כפור , אנשי גסטאפו.

מפעם לפעם היתה פורצת זעקת  אימים, שהיתה מקרישה בנו כל טיפת דם, ויהודי נופל... גוסס, מת...

פעם הבחנו בו, ביהודי 48273, יהודי נמוך קומה, בעל הדרת פנים, עינים דולקות בוערות – בידו אוחז ספר תהילים קטן, קורא בו, תוך השמעת קול ונעימה דקה מן הדקה : "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד..."

הוא בער כולו באש התלהבות, ואנו- עמדנו נכלמים. בושנו בפני עצמנו. הסתכלנו בו מתוך קנאה עזה.

יהודי יקר זה, אף בשעה שטמאי הדם מתעללים בו, עוסק  הוא בענייני מעלה . בספר תהילים, תפילות דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל... וכך נהג בכל מפקד ומסדר. כשלא השגיחו בו, הרים קולו וקרא, וכשהשגיחו בו, משפיל היה קולו ומלחש.

משארכו הימים חפצנו לדעת מי הוא היהודי מספר 48273? מה שמו ומה שם משפחתו? אך לשווא היו כל חקירתינו- דרישתנו. לכל השאלות היינו מקבלים תשובה דומה- לעת כזאת  אין יחידים בישראל. כולנו צבור אחד, המקריב את חייו על קידוש השם, ללא "קדיש" וללא דורות יורשים. ליחיד מביננו- מספר בלבד, ומספרי הוא 48273, ודומה לי, במספר זה אף אעמוד לפני בית דין של מעלה...

אור ליום רביעי היה הדבר. ניסינו לנמנם ולחטוף שינה בחשכת הליל. הקור היה גדול, נקשנו שן לשן ורעד עבר בבשרנו. לפתע- שריקת יללה פלחה את האפילה. למסדר, למפקד.

הנאצים בשוטים שבידיהם, הזעיקו אותנו למפקד. עמדנו שבורים ורצוצים. רוחות החלו נושבות. מרגע לרגע הלכו וחזקו, הלכו וסערו, טפות גשם, ואחר כך גשם שוטף. עומדים אנו ללא מחסה ומסתור, אך כתונת לעור, ללא נעל וללא מעיל, עמדנו עדה אחת, דבוקים איש לרעהו, ואז הבחנו ביהודי מספר 48273.הוא עמד חוור כולו. מתחת לכתונת הרטובה הוציא  את ספר התהילים הקטן, והחל קורא מזמזם את הפסוקים הקדושים, איש מאתנו לא הוציא הגה.עמדנו פעורי פה ונשאנו עינינו ליהודי 48273 כאל גואל ומושיע.

הוא לא הבחין בכך,  היה מלא התלהבות עליונה, עיניו להטו, שפתיו דובבו. נעימתו- מנגינתו כקול דממה דקה, אך אנו שמענו כל הגה. ולפתע עדת עריצים הופיעה. המפקד גבה קומה ורחב כתפיים ובעל פנים מושחתות, עבר בין השורות, דחף ודחק, סטר על הלחי, בעט והכה בחגורה שבידו.

כולנו עמדנו ורעדנו, דימינו כי הנה הגיעונו רגעינו האחרונים, לפתע שמענו קול צעקתו: " מה אוחז אתה שם יהודון? קרב הנה! הדברים היו מכוונים לבעל התהילים, והנה- תוך שליפת אקדחו, קרב הנאצי לבעל התהילים שנשאר עומד על מקומו, ממשיך ומתנועע.

הפסק את ניגונך, והפסק לדובב את שפתיך, מכשף ארור. אתה משגע אותי ומערער את עצבי.-קרא הנאצי.

המספר 48723 לא שם לב לכל הנעשה והנאמר , והמשיך להתנוענע בהתלהבות, הרים קולו וקרא פסוקיו. המפקד הנאצי עצר מהלכו, אקדחו מופנה היה ליהודי המתנוענע ומתפלל. כלבו שרבץ לרגלי בעליו, התרומם על רגליו וקפץ לעבר היהודי בעל התהילים. כולנו עמדנו כמאובנים. לא האמנו למראה עינינו. ולפתע – כרע היהודי ונפל, ללא רוח חיים באפו. המפקד הנאצי הוריד ידו פנה עורף והתרחק. ואנו עדה שכולה עמדנו סביב סביב, כשפיותנו פעורים ולשוננו דבוקה לחיך. נשמעה שריקה חדה סימן לחזור לצריפים.

לבנו בוכה ליהודי מספר 48723 אחינו בעל התהילים, ובטרם התפזרנו לצריפינו שמענו את הצעיר שבחבורתנו אומר: " קל נקמות ה' קל נקמות הושיע"!

(ל' פיינגולד, "בית כנסת", ת"א ניסן תש"ח)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד