"זה היה כדאי"

באחד הימים שכבתי על הדרגש שלי בצריף הילדים באושויץ וראיתי את סגן מפקד הצריף הולך עם צנור גומי עבה להלקות מישהו. קפצתי מהדרגש שלי ורציתי לראות את מי הולכים להלקות.על כל דבר היו מלקים, ומספר המלקות היה לפי גודל העבירה. באותו יום הוכנס לשימוש צינור הגומי. בדרך כלל היו משתמשים במקל שנשבר פעמים רבות באמצע ההלקאה, ולכן החלו להשתמש בצנור גומי. ורציתי לראות כיצד הוא פועל, קפצתי מן הדרגש שלי לראות כיצד זה פועל, אולי אצטרך  פעם להפגש עם גומי זה.

סגן מפקד הצריף נגש לאחד הדרגשים, והילד שהיה שם, כבר ידע וחיכה לו. הסגן אמר לו "תרד", והוא ירד והתכופף והתחילו להלקותו. אנחנו קבוצת נערים שעמדנו מסביב, הסתכלנו וספרנו כל אחד לעצמו את המלקות. הילד לא בכה ולא צעק, אפילו לא נאנח. מאוד התפלאנו, לא ידענו מה זה... והוא ממשיך. עברו כבר 25 המלקות. בדרך כלל היו מלקים 25 מלקות, והנה כבר עברו שלושים כשעבר את המכה הארבעים, הפך את הנער והתחיל להלקות אותו על הרגלים על הראש. הילד לא נאנח, לא בכה, שום דבר- ילד בן 14 לא בכה.  החייל התרגז מאוד וגמר את החמישים ועזבו. הרמנוהו. אני זוכר סימן אדום גדול שהיה לו על המצח ממכה אחת בצינור הגומי. שאלנו אותו למה הלקוהו, אז ענה: "זה היה כדאי, הבאתי לחברים שלי כמה סדורי תפילה". ושום דבר לא הוסיף יותר. קם עלה על הדרגש והתיישב.

(מעדותו של זלמן קליינמן במשפט אייכמן)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד