לאביא, המורה מלוב

זמן קצר לאחר שהגענו לברגן בלזן הגיעו למחנה כמאתיים יהודים, בעלי אזרחות בריטית, מהערים בנגאזי טריפולי אשר בלוב שבצפון אפריקה. בואן של משפחות אלו גרם לנו זעזוע עמוק. האמנם  אין גבול לשנאתם של הנאצים כלפי היהודים? בנסיגתם המבוהלת מצפון אפריקה, לא הספיקו צבאות גרמניה להעביר את רוב כלי הנשק מלוב לאיטליה, אבל לא ויתרו על ה"שלל" היהודי עשרות משפחות ובהן תינוקות. הגרמנים העבירו אותם, דרך הים התיכון ואחר כך ברכבת, מרחק של קרוב ל-3000 ק"מ עד למחנה ברגן בלזן! משפחות אלה נראו, בהגיען לברגן בלזן, כאילו הוגלו זה עתה על ידי טיטוס הרשע מירושלים החרבה.

הדמות המרכזית בין בני משפחות אלו, היתה ללא ספק דמותו של לאביא, מורה צעיר וצדיק. שם משפחתו היה כנראה "לביא", אבל כולם קראו לו לאביא. הוא נחרת בזכרוני כיחיד ומיוחד, צדיק וגבור, חסיד ואמיץ.

השעה: אחת עשרה בבוקר.. זה עתה הסתיים המיסדר השני, הספירה של כל האסירים שלא יצאו לעבודה אל מחוץ למחנה. על המגרש עולה טור ארוך של כשלושים ילדים ובראשם לאביא המורה. הם שרים שירים עבריים: "עם ישראל חי","אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".

השיר שהיה אהוב במיוחד על המורה והילדים היה: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה  יהודה, מי ברכב מי ברגל, יחד נלכה, נשובה ארץ אבותינו, אל ארצנו האהובה, ערש  מולדתנו".לא חדלתי מהביט במראה הקדוש הזה. איזו גבורה נפשית! אפילו קציני הס.ס.עמדו, כאילו מהופנטים, ולא העיזו לפגוע בלאביא. מיד עם בואו למחנה התחיל לאביא לארגן "בית ספר" עבור הילדים שבאו עמו מלוב, למרות האיסור החמור על לימודים. לאביא עמד מעל החוק. הוא לא הכיר בחוקים אחרים אלא בתורת ה', ולכן העיז להושיב את התלמידים באמצע מגרש המיפקד וללמד אותם: את התפילה:  "יגדל אלוקים חי וישתבח". תינוקות של בית רבן שרו בגיא צלמוות וזעקו לאביהם שבשמיים: "ישלח לקץ ימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו".

למדתי רבות ממסירות הנפש של לאביא, המורה מלוב אשר לא נכנע!

(יסופר לדור- יונה עמנואל)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד