דרכה של האנייה "המעפיל האלמוני"

בשנת תש"ז, פברואר 1947, קבלתי מברק ממשרד עליה ב' שעלינו להגיע לרכבת המהירה, הנוסעת בלילה, למקום ליד עיר הנמל- מרסיי,, בצרפת.

משם עומדת להפליג בעוד יום קבוצה לארץ ישראל. החלטנו אחי יצחק ואנוכי שאנחנו נוסעים...

יצאנו לדרך עם הרכבת המהירה והגענו למקום שנקבע וכעבור יום היינו באניה המפליגה לארץ ישראל. לא יכולנו להסתיר את ההתרגשות שאחזה בנו. הנה בעז"ה, זכינו. החלום עומד להתגשם ,עוד מעט בקרוב ממש, תעמודנה רגלינו בשערי ירושלים.

עלינו על אניית "המעפיל האלמוני" מבעד לדלת החל זורם קהל עצום של אנשים, שנדחס בבטן האנייה הצרה. מאות בני אדם, אנשים נשים וטף, נכנסו פנימה, בכמות כפולה ומכופלת מהכמות אותה יכלה האנייה  לשאת .רק כאשר נסגרה סוף סוף הדלת, ואנו לא יכולנו להתנונע במקומותינו מחמת הצפיפות הנוראה, נשמעה מפינו אנקת רווחה. באונייה שבה יכלו להכנס  60 איש לכל היותר- כך אמר לי אחד ממפקדי האנייה, איש עליה ב' – נמצאו עתה כשלוש מאות איש.

ומעשה ניסים ראינו על הים: האונייה הקטנה הייתה בבחינת "מועט המחזיק את המרובה".

אל אף הדוחק והצפיפות השתדלנו שלא להתלונן ולא אמר איש צר לי המקום.

האנייה " המעפיל האלמוני", למרות שלא התנסתה בנשיאת מספר אנשים גדול כל כך נעה בכבדות ממקומה, ובחסדי ה' הגדולים הצליחה להפליג בים...

העוגן הורם, האנייה עזבה את מקומה שהיה מרוחק מהנמל. בכוונה תחילה עגנה האנייה במקום נידח זה, כדי שלא יגלו האנגלים את מטרתה. האנגלים ארבו לכל החפצים " לפלוש" לגבולות הארץ. ויוסיפו משקל לאוכלוסייה היהודית הנאבקת עם שכניה היהודים. הם שמו על הגבולות משמר קפדני שעקב אחר נסיונות  "ההסתננות" ותפסו את האניות כשאלפי פליטים על גביהן. ושלחו אותם לקפריסין.

מטעמי זהירות , על אם הדרך צבענו את הספינה בצבעים חדשים. חשבנו כי בכך נקשה על הבריטים לגלות את האנייה שלנו. אך טרחותינו לשווא היו. האנגלים ארבו לנו מאז  היום בו יצאנו מהנמל וליוו אותנו במשך כשלשה שבועות, לאורך כל המסע שעשינו מצרפת לארץ ישראל...

כעבור כ-  3 שבועות של טילטולים במסע מייגע, נשמעו קריאות גיל ברחבי האנייה, ובמיוחד על סיפונה, "חיפה!"  "חיפה!" קראנו בקול, לא מאמינים למראה עיננו.

הסיפון לא יכול היה לשאת את כל דרי האנייה, אך מי יכול היה להתנתק ממנו? מי יכול היה שלא להזין עיניו במחזה הנפלא, להתבונן ולראות בעיניו ממש את הים והכרמל???

הנה לא עוד ארובות עשן וריח משרפות, לא עוד מראות מות , ייסורים וזעקות כאב, אלא מול העיניים, שטוחה היא הארץ לפנינו ואנחנו קרובים אליה במגע יד. מה יפה הוא המראה הזה, אותו אנו רואים עתה. מה נפלאה ההרגשה... אדמה חומה עליה בתים ועצים וחיים... חיים...חיים... שמש חמימה ומלטפת, וארץ המושיטה לנו את ידיה ואומרת: בואו ילדיי, בואו, בואו נא...

אולם, תכונה מוזרה נראתה סביבנו. על גב הגלים התנועעו צלליות מוזרות. לחרדתנו הבנו , שאלו הם האנגלים...

לא. לא זעקנו במר, הן לא יתכן. אך הצלליות התקרבו. עתה יכולנו להבחין בוודאות בחיילים האנגלים, העומדים על גבי אניות המלחמה. קני הרובים שבידיהם מכוונים היו לעבר אוניתינו, והם נכונים לערוך עמנו מלחמה. ארורים אלו, כיצד הרהיבו הם עוז בנפשם לנתק אותנו מעם ארצנו שלנו??

הניחו לנו לאחר כל התלאות שעברו עלינו, סורו מעמנו ותנו לנו לגשת לארצנו המצפה לנו, אצלה נוכל לחלץ עצמותינו הרצוצות ולשום מעט לרווחה.

לאחר קרב שניהלנו מול אותם חיילים  נכנענו, כוחותינו לא עמדו לנו, ומלאי צער ויגון שלחנו מבטי ערגה לחוף חיפה שער ארצנו האהובה... לא הבנו איך ידיים אכזריות אלו, לא נתנו לנו לבוא בשעריה.

לפנות ערב זזה הספינה ממקומה. חרטומה היה מופנה לכיוון האי קפריסין.

מלבי לא ימחו היללות,, קולות הזעקה והמראת הנוגעים ללב...עמדנו נשענים על מעקה סיפון אונית המלחמה, האנגלית, בוכים בדמעות שליש, צופים בתקווה ובתפילה בחופי ארץ הקודש המתרחקים מעינינו וממשיכים למרר בבכי...

באדר שנת תש"ז (מרץ47 ) הגענו לקפריסין שם שהיתי כשנה עד ה' באדר תש"ח(פברואר 48)

בי"א בניסן תש"ח זכיתי להקים את ביתי בתל אביב, בארץ ישראל .

(הנרות שלא נכבו- מרדכי הכהן דויטשר- הוצאת גנזך קידוש השם)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד