המורה פייגא זליצקה הי"ד

אחת המורות המצוינות של "בית יעקב" בלודז' הייתה פייגא זליצקה. לפני המלחמה היא שימשה בתור מורה במכינה לסמינר "בית יעקב" בקרקוב ע"ש גב' שרה שנירר ע"ה. בגטו לודז' חיה מורה זו בדלות איומה, בבית אבא זקן וחולה. העוני שלט שם בכול. נערות "בית יעקב"  שמעו וידעו עליה עדיין מהימים שלפני המלחמה וראו בה אישיות דגולה, משכמה ומעלה. דווקא בימים של מצוקה מצד אחד, והתרופפות מוסרית בקרב האוכלוסיה הכללית מצד אחר, השתוקקו הבהות לשמוע את שיעוריה, חפצו שתמחה אותן מבחינה רוחנית, שלא תשקענה בתהום הגשמיות הגטאית.

אחדות מהן התאספו והחליטו לבקש מפייגא זליצקה שתעניק להן שיעורים בתורה, ביהדות, שתחזק את רוחן ותוכלנה להתמודד עם הגלים המסכנים את חומות היהדות.

הנערות הללו ידעו את מצבה הכלכלי, את העוני שבו המורה הנעלה מצויה, חפשו דרך כיצד לגמול לה, ואיכשהו באו לידי הסדר שהמורה לא חשה ממנו כל פגיעה.

הגב' חיה ארלנגר שהייתה תלמידתה של  המורה פייגא זליצקה בגטו לודז' מספרת:

אחרי תקופה מסוימת החלטתי גם אני להצטרף לשיעור, וכבר במפגש  הראשון הוקסמתי מרמתו הגבוהה, מהאופן בו היא הסבירה את העניינים שעליהם הרצתה. עוצמת ההשפעה עלינו הייתה בלתי רגילה, פשוט בשעות ששהינו בחדרה העלוב, הבלתי מרוהט, והקשבנו לדבריה, היינו כמו בעולם אחר, נשגב ונעלה. התרוממות הרוח רעננה את נפשנו, הוציאה אותנו מעצבות, מדכאון, מכל אשר ידענו בשעות הרבות של חיינו בגטו.

ביתה כלל חדר אחד בלבד והקירות שלו היו תמיד רטובות, כי מן הגג זילפו מים ללא הרף, המרחק ממני עד לפייגא זליצקה היה ניכר. הליכה של יותר ממחצית השעה. השיעורים התקיימו בלילה, והייתי צריכה ללכת בכפור של 10 – 15 מעלות מתחת לאפס. הלבוש והנעלים לא התאימו לקור כזה, ובעצם ההליכה אליה שלי ושל חברותי, היה משום מסירות נפש רבה. מה עוד, שבדרך כלל הלכנו על בטן ריקה, רעבות ממש, וגם אם הגוף היה צנום ודק, התקשו הרגליים לשאתו, ולא אחת כשלו, אבל היה כדאי, ועוד איך! בשבילי הייתה זאת זכייה ממש.

ואכן , היה בה בפייגה זליצקה מין קסם מיוחד שמשך אותנו אל ביתה העלוב והמרוחק כל כך מהגטו המרכזי.

תוך כדי השיעורים הייתה פייגה מכוונת אותנו כיצד להתייחס למאורעות הזמן, לאסונות ולפורענויות, ולימדה אותנו להבין עד כמה האדם במוגבלות שלו אינו מסוגל לחקור, לדעת ולהשיג את דרכי השם. את מעשיו, ולא נותר לנו אלא לקבלם כפי שאבותינו היו מקבלים עליהם את הנסיונות בהם התנסו בזמניהם הם, נסיונות שבאו אך לצרף ולייחד את העם הזה שלנו בין אומות העולם.

יחד עם זה השכילה פייגה לנסוך בנו, בלבנו, מבט אחר על החיים, ונטעה בנו תקווה שעוד יבואו ימים אחרים, טובים יותר, ימים בהם תמלא הארץ דעה, דעת השם.

כן, באותם הימים הקשים, כאשר בינינו כבר יתומות, מי ללא אב, ומי ללא אם, וחסרה המשענת המשפחתית השלימה, ראינו בה במורתנו את הנהיגה הרוחנית שלנו. היא ידעה להציץ לתוך נשמת כל אחת מתלמידותיה, ולהדליק בכל אחת מאתנו את הניצוץ האישי שלה.

כל יום אחרי צאתי מן השיעור אצל פייגה, בעת שעשיתי את דרכי הארוכה בחזרה הביתה שלי, ועברתי על פני הגטו, בהיתקלי פנים אל פנים עם החיים המציאותיים הנוראים שם, ואני עדיין שקועה בדברי פייגה ומשננת אותם פעם ועוד פעם בראשי, הם נראו בעיני זרים, משונים, ודוחים. אמרתי אז בלבי, וכמעט חשתי תמיד את המילים על שפתי: "מה לי בעצם, אחרי השיעור במשלי, עם כל אשר עיני רואות כאן ואזני שומעות? הרי עולמי אחר הוא? כלא שייך כלל לכאן לבירא עמיקתא זו.

( ראיון גב' חיה ארלנגר-  ארכיון גנזך קידוש השם)

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד