ורשה

 

15.11.41                                                                               

ילדי ישראל לומדים במסתרים. בעודם קטנים הם טועמים טעם של אנוסים. כל מקום שיש בו כנוס של צבור יהודי, בין יהודים גדולים ובין יהודים קטנים, סגור ומסוגר; אין יוצא ואין בא. ואולי לא דיקתי כל צרכי. יוצאים ובאים מהם ובהם פליטים ומחוסרי גג שבאלפיהם וברבבותיהם נמלטו לגיטו היהודי המלא על כל גדותיו ככלוב מלא עוף. בבתי הכנסיות לשעבר נפתחו בתי תמחוי, או שהושכרו לדירים פרטים. ה"יודען ראט" נתחייב על פי דין לפתוח בתי ספר למתחילים לילדי ישראל, אף גם לכלכלם, אלא שמפני "המחלות המתדבקות" שנוגע בהן הגיטו, אין הכובש מרשה לפתחם. אין זו אלא אמתלא, ושקר מוחלט כשהוא לעצמו. איך שהוא וילדי ישראלים בטלים מלמוד, תורה רשמית: הכובש הפראי נהנה מזה, ובטוח הוא שהולך וגדל דור פרא, ללא תורה וללא חנוך. אבל אין זו אלא שמחת שוא. ילדינו לומדים – אבל בצנעה. דורות שלמים בישראל הורגלו לתורה בצנעה ואין לכלוא את הרוח של עם שלם. במקום בתי ספר לגליים נוצרו קומפלטים ביתיים, קומפלטים שמספר תלמידיהם מגיע עד עשרה, ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים יושבים תינוקות של בית רבן ובהבל פיהם מוריהם מתקיימים ומתפרנסים. ככה אנו חיים ולומדים ומתפרנסים ואין בכך כלום: התורה היא תורה אף שאיננה רשמית. לפני יצירת הגיטו שהנאצים היו מצויים ברחובותינו חרדנו לכל עלה נידף. לכל דפיקה בדלת נמס ליבנו כמים. אבל גם אז לא אנה לנו כל רע. עם יצירת הגיטו הוטב המצב. כלתה רגל נאצית מן השוק. ואם הם באים – אין זה אלא לשם שוד וחמס. סרה יראתם מעל פנינו. ומורי ישראל עסוקים בהוראתם מתוך ביטחון פנימי שהם ותלמידיהם כמעט מחוץ לכל סכנה. שוטרי ישראל בחזקת כשרות הם: ואפילו אם יגלו "תורה אסורה" לא ימסרו אותנו לידי עכו"ם. ועוד. במדה ידועה יש אפילו בידינו מסווה של היתר, "העזרה עצמית" היהודית רשאית לפתוח ולכלכל "נקודת חנוך" לילדי ישראל. כאמור: רק לשם חנוך אבל לא שם למוד. להאכילם ולהדריכם ולחנכם מותר; ללמדם – אסור. אבל כיון שהותר חנוך אנו מתירים לעצמנו גם לימוד. בשעת סכנה הילדים למודים להצניע את ספריהם. וילדי ישראל פקחים הם. הם יודעים ומבינים שהכל בבחינת איסור כשיש שאלת בית דין: והכל בבחינת היתר כשאדם עושה דינא לנפשיה. כשהם הולכים ללמוד תורה אסורה הם מצניעים את ספריהם ומחברותיהם על בטנם (תוחבים אותם ברוח שבין מכנסיהם לבטנם) ורוכסים את כפתורי מעיליהם ובגדיהם. זהו אמצעי בדוק ומנוסה. מין "שמוגעל" שאינו נוח להתפס.

חיים אהרן קפלן, מגילת יסורין – יומן גיטו ורשה, שם, עמ' 441–44

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד