ערב "זיכרון בסלון" ו"גנזך קידוש השם" עם הרב הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א בבני ברק
ישנם אירועים, צנועים ככל שיהיו, שמותירים חותם שאינו נמחה לעולם; אירועים שהתוכן שנאמר בהם חורש תלמים בלבבות, לתמיד.
כך הרגישו כל משתתפי ערב "זיכרון בבית" שנערך בליל שישי הראשון של בין המצרים בבית הרה"ח ר' יעקב שטרן, בעל פרסום "מימד" בבני ברק.
ר' יעקב שטרן, רוח החיים של יוזמת "זיכרון בסלון" לציבור החרדי, הוא דור שני לניצולי השואה, ותודעת השליחות המניעה את פעילותו ההתנדבותית רבת השנים היא אחת: זכור, אל תשכח!
מטרת המפגש המרגש, שאליו כונסו בכירי העיתונאים ואנשי התקשורת, הייתה ציון פתיחת המפגשים של זיכרון בסלון במגזר החרדי לשנה זו, שכעת אנו בעונה הבוערת שלהם, ימי בין המצרים שבהם יושבים יהודים ומתאבלים על החורבן. כבוד הרב הראשי, הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א, יו"ר מועצת הנשיאות של "גנזך קידוש השם", אחד מניצולי השואה המפורסמים בימינו, פיאר את האירוע מתחילתו ועד סופו, ונתן מהודו עליו. דבריו הדהימו את הקהל, והותירו אותו תפוס הרהורים ומחשבות.
שמונים וחמש שנה, כמעט, מלאו מאז פרוץ השואה. שמונים שנה, כמעט, לשחרור המחנות והגטאות בידי כוחות הברית. ניצולי שואה רבים עוד חיים איתנו, לאוי"ט, ניצולי שואה רבים מאוד כבר נפטרו, מהם רבים שסיפרו את סיפורם ותיעדו את זיכרונותיהם למען יֵדע דור אחרון, ועדיין, התחושה היא שסיפור השואה אינו מועבר כראוי לדורות הבאים.
מנחה הערב, איש התקשורת הנודע אבי מימרן, היטיב לבטא את הדברים מנקודת מבטו כמי שגדל בשכונות ירושלים והתחנך במוסדותיה. לדבריו הכול ידעו על השואה, וראו גם בכל מקום את הניצולים. הכירו אותם, העריכו אותם, הצטמררו מהסיפור שלהם, מהטראומה שחקוקה בליבם; אולם כמעט לא דיברו על אירועי השואה, לא בחיידרים ולא בישיבות, בצורה מסודרת. לא דיברו על ההשקפה הנכונה, התורתית, על השואה ואירועיה ולא על ההיסטוריה שלה.
מי שעלה לארץ ישראל כנער, יתום מאביו ומאימו, נער שעיניו ראו במחנות את הזוועה בהתגלמותה, ובכוח רצון עז כפלדה התחיל את החיים מחדש ולא שקע במצולות הזיכרונות והאבל, עד שזכה להגיע לאן שהגיע, הלוא הוא האורח הנערץ הרב לאו שליט"א, הקשיב לדבריו ואישר אותם במלואם.
אכן, אני למדתי בישיבת קול תורה. חלק מהר"מים שלי עצמם היו ניצולי שואה. למדתי בפוניבז'. הייתי קרוב להרב מפוניבז', הוא הגבר ראה עני בשבט עברתו, איש החזון והמעש שזכר השואה בער בו, מעולם לא דיבר בישיבה על השואה. הייתי קרוב לכל הר"מים של פוניבז', חלקם ניצולי שואה אף הם. הייתי קרוב לחבריי בישיבה, ניצולי השואה, אבל איש מהם לא דיבר, בוודאי לא בפרהסיה.
הרב לאו נזכר בבעל התפילה הוותיק של פוניבז', הרב משה פורטמן. הוא אשר טבע את נוסח התפילה בישיבה הקדושה. התפילה קרעה לבבות. הרב פורטמן היה שריד ליהדות ליטא שלמד בישיבותיה, ואחרי שעבר את השואה שימש כבעל תפילה בהיכל ישיבת פוניבז' בימים הנוראים. הוא אשר הביא את ניגון התפילה מעיירות ליטא לישיבות הק' בארץ ישראל.
הרב פורטמן גם לא דיבר ולא סיפר.
מה הסיבה שלא דיברו? שואל המנחה את הרב.
אינני יודע…
למה לא דיברו? קודם כול, כי זה כאב! אני הייתי אז ילד, היה לי יותר קל לדבר.
וזה בעצם החלל ש"גנזך קידוש השם" ממלא כבר מזה חמישים שנה.
אלו שלא דיברו, מרוב כאב, סמכו על היחידים שכן דיברו. סמכו על ר' משה פראגר, ששם המשפחה שלו היה מארק, סמכו על "גנזך קידוש השם" שעושה עבודת קודש יוצאת מהכלל.
"גנזך קידוש השם" הצליח לעשות מה שרבים וטובים ניסו ולא הצליחו. הם "החיו את העצמות היבשות". העניקו צורה וחיים לקדושי השואה ושרידיה הדוממים. הם יצרו מקום להנצחת הסיפור הנורא הזה שאסור לנו לשכוח אותו, זכור אל תשכח!
בין דבריו של הרב לאו נשא דברים נרגשים סגן השר וחה"כ הרב אורי מקלב, המשמש כיו"ר הרשות לניצולי השואה במשרד ראש הממשלה.
גם הרב מקלב דיבר על השתיקה שהייתה מנת חלקם של ניצולי השואה בימי נעוריו. אף על פי שגם הוא, כנער ישיבה, כילד חיידר, ובשאר תחנות חייו המוקדמים, יחד עם חבריו, גדלו בסביבת ניצולי שואה, ראו ניצולי שואה בכל בית כנסת ובכל סמטה, כולם ידעו שהם עברו גיהינום ושאיבדו את כל היקרים להם.
הרב מקלב חידד את המטרה הניצבת בפני העושים במלאכה, לאור גילם המופלג של ניצולי השואה. הוא הביא נתונים סטטיסטיים מתוך דו"חות שחוברו במשרדו על אודות מספר ניצולי השואה כיום, מספר הנפטרים מביניהם מדי יום ועוד. בדבריו חשף את הנתון המעניין שהוכח לאחרונה: ניצולי השואה מאריכים ימים יותר משאר בני גילם שלא עברו את מוראות השואה. תהיה הסיבה אשר תהיה, אבל אין חולק שנתון זה אמור לעורר אותנו להיחלץ חושים כדי לעמוד לצידם של ניצולי השואה, הן פשוט כדי להיות איתם ולתמוך בהם והן כדי לשמוע את הסיפור שעדיין לא כולם סיפרו.
עקדה! לא שואה
מתוך דבריו המרגשים של כבוד הרב הראשי הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א:
אני זוכר, לפני עשרות שנים. הייתי, יחד עם הרב דוד סקולסקי, ממייסדי "גנזך קידוש השם", בהספד על הרב משה פראגר ז"ל. אמר אז הרה"ק רבי פנחס מנחם אלתר זצוק"ל, ה"פני מנחם" מגור, שבאותו זמן כיהן כראש ישיבת "שפת אמת". הרבי מגור אמר אז: מה טעם קוראים לה "שואה"? והלוא כל אימת שכתוב בתנ"ך שואה – המילה באה בהקשר עם רשעים ועושי רע, והלוא קדושים מושלכים באש כולם קדושים וטהורים היו ונעקדו על קידוש השם, בגלל סיבה אחת: שהיו יהודים! אני מציע, אמר הרבי, לקרוא לה "עקדה". אכן הייתה זו עקדה. שישה מיליונים מבני ישראל נעקדו על קידוש השם.
אני, מאז, קשה לי עם המונח "שואה". אני מעדיף שלפרק הזמן הנורא הזה יקראו עקדה, כפי שהרבי הציע.
כשכתבתי את הספר "אל תשלח ידך אל הנער" התווכחו המו"לים על השם המוזר שבו בחרתי. "אל תשלח ידך אל הנער" – שם כזה ארוך, שם שקרוב לוודאי לא "ימכור". והספר הזה זכה להצלחה גדולה. הוא נמכר הרבה מאוד, ותורגם לעשר שפות. הסינים, הם הראשונים שתרגמו את הספר לשפתם, ואחריהם היפנים.
כן, אני התעקשתי על השם הזה, ולמה? כי אין ספק שהקב"ה אמר "אל תשלח ידך אל הנער". איני יודע למי ודרך מי, אבל ודאי שאמר, אחרת, איך ניצלתי ממוות, איך שרדתי?
אבי ואימי, אחיי ואחיותיי נלקחו למוות, ואני ונפתלי אחי ניצלנו. מי שמר עליי, איך ניצלתי? האין זאת כי הקב"ה עמד מעליי והזהיר את מי שהיה צריך להזהיר, באיזה אופן שהיה צריך להזהיר: "אל תשלח ידך אל הנער…"?
לא הכול סופר בספר. יש דברים שעוד לא סיפרתי אף פעם. מדי פעם הם עולים לי בראש ואני מהרהר בהם.
הייתי בבוכנוולד עם אחי נפתלי. נפתלי היה מבוגר ממני ב-11 שנה. נפתלי נשא אותי על כתפו בתוך שק מצ'כוסלובקיה. הוא, בן ה-18, הזהיר אותי: תהיה בשקט. ואני, ילד קטן, הבנתי…
כשהגענו לבוכנוולד לקחו מאיתנו את הכול. לתוך אש גדולה השליכו את כל המיטלטלים והבגדים. פעולה זו הייתה נחוצה, לדבריהם, כדי למנוע הידבקות במחלות שדבקו בכולנו.
אני זוכר את אחי לוחש לתוך השק, לולק בוא הנה!
יצאתי מהשק והדבר הראשון שראיתי – האש הגדולה, בוערת מול העיניים. איני יודע איך זה יכול היה להיות אבל בחסדי השי"ת, הופרדתי מנפתלי שהושלך לצריף היהודים. אני שהיתי בבלוק שמונה – בלוק השבויים.
אחי, כמו יתר היהודים, וביניהם הסופר הנודע אלי ויזל, אוכלסו בבלוק צפוף, 14 בני אדם על דרגש אחד, ואני, בבלוק השבויים, זכיתי ב"מאטראץ" (מזרון).
לתאר לכם איך מרגישים 14 בני אדם על דרגש, אחרי יום עבודה מפרך? דומני שאין צורך. דבוקת אדם שזזה בצוותא, לפי קצב תנועותיו של כל מי מהם שצריך להסתובב לצד כלשהו או לעלות או לרדת… זה מה שעלה בגורלו של אחי.
ואני, שזכיתי במזרון, היה עבורי איזה ברנש רוסי שלקח חסות עליי. איך? מדוע? סיבה אחת. "אל תשלח ידך אל הנער"!
אנחנו הגענו לבוכנוולד באמצע החורף. יום אחד, בסוף היום, כשנפתלי חוזר לצריף שלו, הוא זורק לעברי תפוח אדמה. שמור עליו! זעק. כך היה מאז פעמים רבות. הוא היה משליך לעברי תפוחי אדמה ומזהיר אותי לשמור. לא הבנתי מדוע איננו אוכל, והרי כמעט אינו אוכל מאומה, אחי, ולמה אינו שומר על הבריאות?
כך מדי פעם, היה נפתלי זורק לי תפוחי אדמה ואומר לי: שמור במאטראץ (מזרון).
אני, כשנפרדתי מאבי הייתי ילד קטן. לא ידעתי כלום. דיברתי רק פולנית. אני זוכר את עצמי יושב על ברכי אבי כשהוא יושב כיסאות למשפט. אני זוכר את עצמי בבית הדין שלו יושב על ברכיו ומסלסל לו את הפאות.
אבי לא חשב לרגע לברוח, למרות שהיה יכול. הוא אמר: רב קהילה אנוכי ואיתם יחד אצעד בדרך האחרונה. הוא הלך בראש קהילתו וספר תורה בחיקו.
אני זוכר את אימי, בימי המלחמה, היא ניהלה מטבח חסד ואני הייתי עוזר לה לקלף, להכין, להוביל תבשילים לפה ולשם. אשת חסד הייתה אימי והצילה נפשות רבות בימי הזעם.
אבל הוריי נתלשו ממני בהיותי ילד רך, ואני לא ידעתי כלום. רק לאחר שנפגשנו שוב, שאלתי את נפתלי, מדוע הוא לא אכל, מדוע זרק אליי תפוחי אדמה, והלוא הם היו יקרי המציאות, הם היו חתיכות של "חיים" בגיא צלמוות.
נפתלי ענה לי אז בסבלנות. הוא סיפר לי על חג הפסח. הוא הסביר לי מה זה חמץ ומה זה מצה, מה כשר ומה לא, מה אסור ומה מותר, הוא סיפר לי על יציאת מצרים ועל ליל הסדר.
מבינים אתם?
אחי נפתלי היה עושה מסחר עם פרוסות הלחם הדלות שהוא קיבל. הוא החליף אותם בתפוחי אדמה בשוק המחתרתי שהתפתח בצריפים. הוא רעב ללחם ימים שלמים כדי שבחג הפסח יוכל לשמור על כשרות, לבל ימות בחג הפסח ברעב.
איפה יכול היה נפתלי להטמין את תפוחי האדמה? לי היה מזרון, לכן הוא זרק את האוצרות האלו אליי…
זה למשל סיפור שלא סיפרתי בספר.
על מה אני יכול לספר, שואל הרב לאו בקול שבור.
כל דקה שם, זו היסטוריה. אימי הי"ד ששלחה מהגטו אוכל לנזקקים. אני זוכר עצמי בליל שישי מקלף גזר ותפוחי אדמה. איך היא קראה למפעל החסד שלה? "בית לחם"!
כמה אפשר לספר על אבי הי"ד.
"גנזך קידוש השם" החדיר את תודעת השואה, הוא הציף את הסיפורים, את העדויות. לבל יישכחו, לבל ייעלמו בתהום הנשייה. "גנזך קידוש השם" עשה זאת בתקופות שאיש עדיין לא דיבר ולא סיפר על השואה, ובזכותו גם יש מאגר כה גדול של עדויות למען יֵדע דור אחרון.
רטט עובר בקהל, כשהרב מספר על האישה הי"ד, שהרוצח מנגלה שלח אותה לצד שמאל, וזעקותיה "מוהל" פילחו את השורה הארוכה.
בשורה המקבילה עמד בעלה.
איש לא ידע מה היא רוצה ומדוע היא זועקת, ואולי נטרפה דעתה. אולם מהר מאוד הובנו דבריה. מוהל! בחיקה היה מכורבל ילד יהודי רך שנולד לפני ימים ספורים. היא ידעה לקראת מה הם הולכים ורצתה להשיב להקב"ה ילד מהול. קורבן כשר, טהור ומהודר. היא חיפשה מוהל שימול את בנה לפני שיעלה למעלה, במעלות קדושים וטהורים…
לנוכח דברי הרב, איש לא נשאר אדיש בקהל, שכלל עיתונאים, סופרים, רבנים, אנשי רוח ואנשי עסקים, מכל גוני הקשת היהודית בארץ ישראל.
בהמשך נשאו דברים הרב יעקב שטרן, מר משה קלוגהופט, העיתונאית הגב' שושנה חן והסופרת ואשת ההסברה הגב' אורית מרק מעתניאל, מחברת רב-המכר "קרן אור שבורה".
מטעם מיזם "זיכרון בסלון" נשאה דברים הגב' מיכל ליפמן.
את דבר "גנזך קידוש השם" הביאה יו"ר ההנהלה הגב' רחל יוד תחי', שאמרה: ימי בין המצרים הם ימים של זיכרון שהולכים ומתעצמים ככל שמתקרבים לט' באב. לכן מתאים שבימים אלו נתכנס ונזכור את השואה האיומה, את הסיפורים שסופרו כאן ועוד רבים אחרים, ומתוך הניסיון שיש לנו – הציבור צמא להשתתף ולשמוע.
סיפורה של תמונה
לסיום, למרות השעה המאוחרת, ביקש הרב לאו לסיים בסיפור אישי שאותו חווה לפני שנים ספורות.
היה זה בעת ביקורו של נשיא ארה"ב דאז, דונלד טראמפ בישראל. לו"ז הביקור היה צפוף, והמארגנים שניסו להשחיל בו גם סיור ב"יד ושם" נתקלו בסירוב מצד האורח. הביקור קצר, ואין אפשרות להכניס בו גם את "יד ושם".
ניסו כל דרך, קיצצו בזמנים, הורידו תוכניות, עד שעלה בידי המארגנים לסדר ביקור קצר ב"יד ושם".
הסתובב איפה דונלד טראמפ, מנהיג העולם החופשי, מלווה בראש הממשלה מר בנימין נתניהו, ברחבי "יד ושם", הוא התבונן במוצגים, בעדויות, בהקרנות, ובכל מה שיש למוזיאון הגדול והמושקע להציע, אולם כל התרגשות או התפעלות לא נראו על פני האיש. מדי פעם הפליט מפיו איזה המהום, ותו לא.
לקראת סוף הביקור, התצוגה האחרונה שהתגלתה לפניו, הייתה התמונה של הילד היהודי הקטן שעומד בבוכנוולד המשוחררת בין החיילים האמריקאים.
מר נתניהו הצביע על התמונה ועליי ואמר לאורח: הילד הזה הוא הרב הראשי, הנמצא כאן איתנו!
נתניהו פונה אליי ושואל אותי באנגלית: כמה נכדים יש לך, כבוד הרב… ואני עונה לו: שישים!
ודונלד טראמפ מביט בי נדהם, בי ובתמונה, ופתאום נפלטה מהפה שלו צווחת הפתעה והתפעלות: וואהו!
נתניהו פונה אליי שוב ושואל אותי, וכמה נינים יש לך?…
אינני יודע (איני סופר כבר, וגם, זה יכול להשתנות מדי יום…).
ואז שוב, טראמפ, מביט בי, נדהם, נסער, ופולט: ווואאאהוו!
