רבי משה פראגר ז"ל
מייסד "גנזך קידוש השם"
40 שנה לפטירתו (תשמ"ד–תשפ"ד)
הרב אהרן סורסקי
דמות נדירה של "דורש טוב לעמו"
רבי משה פראגר זצ"ל היה אבטיפוס של יהודי כלל-ישראלי. פרסומו כסופר גדול ורב-השראה, מגדולי היוצרים והמחוללים של הספרות והעיתונות החרדית לדורותיה, האפיל במידה רבה על גוונים אחרים באישיותו, שבעצם פרנסו את רוחו היוצרת גם בכתיבה. מוקף היה בחייו המוני ידידים ומעריצים אשר הזיקה הנפשית ביניהם לא נקשרה דווקא מתוך קריאה במסותיו ובחיבוריו, כי אם במגע אישי על רקע פעלתנותו התוססת למען כל עניין יהודי, או יותר מכך עקב ידידותו-אהבתו השופעת לכל יהודי באשר הוא, כבעל נפש ונשמה חסידית.
ההוא ספדנא שכתב ב"המודיע", עם פטירתו, כי "עוד הרבה נתגעגע לימים המבורכים שר"מ פראגר ע"ה היה שרוי בתוכנו", לא החטיא כחוט השערה. הגעגועים, ככל שאנו מתרחקים מאותם ימים, מוסיפים ומתגברים, צובטים בלב ללא הפוגה. במחיצתו קלחו אדוות פלא של חיוניות יהודית, אופטימיות נצחית, שסחפו את כל הקרב אליו בעוצמה דינאמית. אישיותו התיזה סביבה ניצוצות ורשפים של שמחה ואהבה, ביטחון ותקווה, שהתלקחו לשלהבת מחממת אדירה. תכונות אלה לא היו אצלו עראיות כי אם קנייני נפש עם שורשים עמוקים בשדמות האמונה ותפיסת העולם החסידית. זהו, ללא ספק, פשר החיזיון המפליא שהתגלם בו, שריד מגיא ההריגה, אשר יצא מתוך מערבולת הדמים מחושל ורווי עסיס חיים, כשכולו מתרונן באדיר חפצו וביטחונו לראות בפריחתו ובטובתו של עם ישראל. מכאן נבט הקסם האישי שלו, שריתק אליו קרובים ורחוקים, אברכים בני תורה ופרחי חסידים, מחנכים ומדינאים, שהתהדרו בידידות האינטימית שחשו מצידו, ואכן, נשארו במידה רבה גלמודים אחרי היעלמו מאופק חיינו. לא ייפלא אם כן שמתרפקים על זכרו בגעגועים עזים.
עם כל האמור, חרותה בזיכרוננו דמות דיוקנו המקורית בראש ובראשונה כסופר דגול מרבבה. הגעגועים אליו כוספים במיוחד בקרב אנשי הגווארדיה הוותיקה של מושכי עט במחננו, הנושאים בעול היצירה השוטפת של הספרות והעיתונות החרדית, אשר באמצעותן אנו מנסים להבהיר ולפרש את כל המתרחש בחיים היהודיים ובעולם כולו מבעד לאספקלריה תורתית צרופה. מי כמוהו מסוגל היה לממש ולמלא כראוי משימה כבדה זו בכישרונותיו הברוכים, בפוריותו ההגותית, ובלהט האמונתי שהפך את כתיבתו ל"אש שחורה על גבי אש לבנה". אש מאירה מחשכים בנפש ומחממת את הלב.
מנושאי דגלה של העיתונות והספרות החרדית
ר' משה פראגר ז"ל השתייך לדור הראשונים אשר קמו בוורשה של אז – בין שתי המלחמות העולמיות – "לגזול את החנית מיד המצרי" בעוז רוח וליצור ספרות ועיתונות חרדית, כמשקל נגד למבול השוצף של כתבי הפלסתר של ה"משכילים" והחילונים.
הוא היה אולי הצעיר שבחבורת הסופרים החרדים שהניפו את נס המלחמה בפורקי העול, וניהלו את הפולמוס-בקולמוס עימהם מעל דפי הביטאון האגודאי "דאס יודישע טאגבלאט", אך כבר אז בעודנו רך בשנים הצטיין בעטו השנון והחריף שהסגיר את פנימיותו, כמאמר החכם "הקולמוס לשון הלב".
רשימותיו של משה מארק (שם משפחתו המקורי מבית-אבא) נקראו בלהיטות על ידי המוני קוראים משלומי אמוני ישראל, והיו לשם דבר.
זיקתו הנפשית לבית גור
הוא נולד בשנת תרס"ט, השנה שבה התקיימה הוועידה המכינה להקמת אגודת ישראל בעיר הומבורג, ואכן כתב אי-פעם על עצמו "ילד של אגודת ישראל אנכי". את השם "פראגר" קרא לעצמו בימי השואה, כמו שבא להזכיר לעצמו את ערש מכורתו שנמוגה בעשן, הוא הפרבר הוורשאי "פראגה" אשר מעברו השני של הנהר "וויסלה", בו נולד וגדל בימי נעוריו (כאן גם צמחה היכרותו הקרובה עם הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, שהיה תושב פראגה, אשר חיבבו מאוד). בית אבא, ר' שמואל יחזקאל הי"ד, היה ספוג כל-כולו חסידות גור. מצד אימו נמנה ר' משה עם צאצאי אבי שושלת האדמו"רים, ה"חידושי הרי"ם" זי"ע. סבו, אבי אימו, רבי מנחם מנדל הכהן ז"ל, היה בן אחותו הבכירה של האדמו"ר מפילץ רבי פנחס מנחם זצוק"ל (בעל "שפתי צדיק"), בן בתו של החידושי הרי"ם.
כבן שש-שבע לקחו האב פעם ראשונה לגור, לחג השבועות, ומאז נקשרה נפשו אל הרבי זי"ע לכל החיים. "מה אני בתוככי גור? טיפה מן הים", כתב לימים מרִגשות ליבו כילד רך, "ברם מודע אני לכך ש'כולם נסקרין בסקירה אחת', הרבי מונה וסופר כל טיפה אשר בתוך הים הזה, ומבחין היטב בין כל טיפה וטיפה". עינו הטובה של הרבי, ה"אמרי אמת" זצ"ל, ליטפתו ופקוחה הייתה עליו גם בימים שהצטרף לחבר הסופרים החרדים.
ברטט סיפר עד סוף ימיו את סיפור המפגש המרעיד עם הצדיק שזכה לו בחצר ארמונו של ראש ממשלת פולין פרופ' ברטל, כשהרבי מגור זצ"ל עם ה"חפץ חיים" זצ"ל והאדמו"ר מבלז זצ"ל באו להעביר את רוע הגזרה מעל החינוך התורתי, בשנת תר"צ. חוויה מרגשת הייתה עבורו הזכייה להצטרף אל אחת מעליות הרבי לארץ ישראל, ואת רשמיו פרסם בספר מיוחד, "אויף די וועגן פון ארץ ישראל", שיצא לאור בהוצאת "מנורה" (ורשה תרצ"ד). באותו ביקור רכש חלקת אדמה בבני ברק וראה עצמו מכאן ואילך כמי שקשור בחבל הטבור לארץ ישראל. מקורב היה גם לכל בני משפחת האדמו"ר, ובייחוד לחתנו הרב יצחק מאיר לוין ז"ל ואחיו ר' פיניע ז"ל, בני הרב מבנדין זצ"ל. קרבה מיוחדת קשרה אותו אל הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, שביטא ידידות נפלאה כשכתב אל ר' משה באיגרת: "למאן דיתיב בתווני דליבאי", וכאשר הפקידו לייצג את האינטרסים של ישיבתו הגדולה במסיבת עיתונאים שנערכה בלובלין במועד מסוים.
משמיים סיבבו שיזכה ליטול חלק בחילוצו של הרבי מגור זי"ע מעמק הבכא, וכה ניצול גם הוא לחיים, כשעל פי תפיסתו הייתה זו בחינת "ארון נושא את נושאיו". מכבשי דרחמנא נגזר עליו לשכל את כל משפחתו, שנהרגו על קידוש השם בשואה, וייוותר ר' משה לבדו. אולם הוא ראה את נס הישרדותו כמטרה, כייעוד כפול שהטילה עליו ההשגחה העליונה, מחד גיסא לקונן על קדושי השואה ולספר מוראותיה, ומאידך גיסא לשמש נושא הבשורה ולפיד האמונה כי לא ייטוש ה' עמו ונצח ישראל לא ישקר, הן מכוח הגילויים ההירואיים של מקדשי השם שומרי צלם האלוקים, והן לנוכח ניצני התחייה המחודשת שהחלו לבצבץ מול עיני רוחו. מני אז החלה בתנופה יצירת האפופיאה הגדולה שלו, שהניבה עשרות חיבורים ומאות מאמרים ומסות בנושאי השואה, והחדירו בתודעת שניים ושלושה דורות תפיסה מקורית של החורבן והתקומה שבאה בעקבותיו – ברוח ישראל סבא. כרבי יהודה הלוי בשעתו, הקורא לציון, קרא ר"מ פראגר ליהדות פולין: "לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים".
מפעל חייו בחקר השואה והנצחתה
בעצם החלה פעילותו במישור זה בעודנו "שם", מייד עם פלישת הנאצים ימ"ש לפולין, כאשר יזם והקים לשכה חשאית ליד משרד הג'וינט בוורשה במטרה לאסוף ולרכז את האינפורמציה ממקור ראשון על מסע הזוועות האכזרי של הגרמנים נגד יהודי פולין, ולהבריחה לחו"ל, כדי להזעיק את מצפון העולם. אף בצאתו מפולין עם שיירת הרבי מגור זי"ע הבריח ר' משה עימו חומר תיעודי-מקורי חשוב, שחלקים ממנו ראו אור אחר כך ביצירותיו. מאותו רגע שבו דרכו כפות רגליו על אדמת ארץ ישראל התמסר למשימה הקדושה, והתמיד בה ללא ליאות במשך 45 השנים הבאות, עד שנחשב בצדק לסולל הדרך בחקר תקופת השואה. חיבורו הראשון היה "יוון מצולה החדש – יהדות פולין בצפרני הנאצים", שיצא לאור בשנת תש"א. אחר כך התפרסם ספרו "חורבן ישראל באירופה", ובו עמד על מניעי ההיטלריזם שנאבק מרה עם רוח היהדות וביקש להכחידה. בו בזמן פרסם עשרות מאמרי אזעקה עם גילויים לא-נודעו על היקפה המדהים של מכונת ההשמדה.
עם תבוסת הנאצים יצא לבקר במחנות העקורים באירופה. אז ליקט מערמות האפר של הכבשנים ניצוצי רמץ של קידוש השם, ודלה מתהומות יגון ושכול שפגש אצל השרידים את צלילי האמונה שאגר ביד רוטטת באסופת שירי השואה "מן המיצר קראתי". רושם מיוחד במינו עשה ספרו "ניצוצי גבורה", בו חשף גילויי גבורה נפשית ועוז עמידה מוסרית של קורבנות הנאציזם בשנות האימים. בהקדמתו לספר זה ציין שלא מדובר כאן ב"שעשועי דמיון ספרותיים" כי אם ב"מציאות נוראת-הוד", והוסיף: "אם מופלאים הדברים שבספר – הם אספקלריה של דור פלאים; ואם מרטיטים הם את הנפש – הרי תקופה איומה, נשגבה, רוטטים בהם". בצדק ייאמר כי בסיפורים הללו צמודות הזוועה השטנית של הצוררים וגבורת הנפש היהודית כרקמה אחת, ולכן הם כובשים כל לב בזכות האמת הפנימית הפועמת בחובם.
יצירה אפית מיוחדת רחבת היקף על גבורתם של ילדי ישראל בשואה כתב ר' משה פראגר בשם "אח ואחות", ובכותרת המשנה: "סיפור גבורה מסערות התקופה". הוא החל לפרסם סיפור עלילתי גדול ונרחב זה מעל דפי השבועון "המודיע הצעיר", מאז היווסדו בשנת תשי"ב, בהמשכים. לאחר מכן – כעבור עשרות שנים – עיבד והוסיף על מה שפורסם ב"המודיע הצעיר" והגיש את היצירה החשובה הזאת לפרסום בהוצאת "משאבים", ובסופו של דבר גדלה והתרחבה היצירה עד כדי ארבעה כרכים. ר"מ פראגר ראה בסדרת הספרים "אח ואחות" אחת מפסגות יצירותיו המגוונות, והגדיר את ההכנה לכתיבתם כמשימת חייו. כך כתב בעצמו בהקדמה ל"אח ואחות": "המחבר עמל ויגע, נדד ללא הרף על פני ארצות, התגורר זמן ממושך במחנות העקורים, והיטה אוזן ולב אל כל אשר היה בפי אנשי שארית הפליטה. כך ליקט פרט לפרט, קו לקו, מעלילות הגבורה שלהם, ומעוז עמידתם לקדש שם שמים – וזאת בעצם ראה כמשימת חייו".
מקונן החורבן ומבשר נס התקומה והצלת התורה
אף על פי שר' משה פראגר ניצול בגופו מעמק הבכא, הינה בנשמתו הוא נשאר תקוע "שם", חרוך וחבול כולו, יחד עם אחינו בני ישראל שעברו כל "שבעה מדורי גיהינום" בגטאות ובמחנות הכפייה והאבדון. השרידים שקראו אחרי המלחמה את "ניצוצי גבורה", שבו הוא מתאר בציוריות נושמת-חיים את ההווי שמאחורי גדרות התיל במחנות ועל סף תאי הגזים וכבשני המוות, התקשו להאמין שהמחבר מעולם לא היה שם. רק מי שבנשמתו נשאר עד הסוף בעמק הבכא מסוגל היה לכתוב כפי שכתב ר' משה פראגר. לימים כתב את ספריו הנפוצים "אלה שלא נכנעו" ו"גלעד ליהדות אירופה" שבהם הבליט שוב את שני המוטיבים המרכזיים בחקר השואה שלו: היעד העיקרי של הנאציזם – מלחמה ברוח היהדות, בתורת ישראל ובמוסריותה, עד כדי הכחדתן; והגילויים של גבורה רוחנית יהודית שנחשפה בהתמודדות עם השטן.
"המלחמה של הנאצים ימ"ש לא התכוונה ליהודים כי אם לרוח היהדות", נהג לומר. "היהודים החיים, גופותיהם של היהודים, היוו את מטרת הקליעה רק בגלל כך שהרוצחים הארורים היו בטוחים שהיהודי נושא בחובו את החיידק היהודי ("באצילוס יודאיקוס") וכי בדמו וברמ"ח אבריו ממש צרורה וספוגה רוח היהדות שמפניה פחד השטן" – את התזה הבסיסית הזאת הפיץ ושינן ללא ליאות.
כהוגה דעות מעמיק עמד ר' משה פראגר על שורשי הפילוסופיה הגזענית שהונחה ביסוד התנועה ההיטלריסטית, ועל המניעים החייתיים של מיליוני התליינים שפעלו בשירותו של אותו אשמדאי. אפס לא תמצא בכל יצירותיו אפילו סממן אחד של ייאוש או דיכאון. מעולם לא ביקש להשרות על קוראיו עצב או אבלות. כי נהפוך הוא, תכלית כתיבתו הייתה לחשוף ולמצוא קרני אור גם בשיא העלטה והסתר הפנים של ימי ההרג וההכחדה, לגלות ניצוצי אור של גבורה יהודית אמיתית, עמידה בניסיונות, עקשנות יהודית טיפוסית, וראש לכול את עוצמתה של הנצחיות הישראלית. אף בקינתו המזעזעת על שרפת בית ישראל באירופה, הלא זו "מגילת השואה" שצורפה למשניות הנלמדות לזכר קדושי השואה, חתם את שורותיו הכואבות ב"חסדי ד' כי לא תמנו" והצביע על הפלא, העובדה המאלפת, אשר "אף בדור-שואה זה ירדו כרוכים האסון והנס".
בעושר רוחו השכיל תמיד לקשור את החורבן וההשמדה עם התחייה המחודשת והפריחה של החיים היהודיים אחרי השואה. רק הגווילין נשרפו אך האותיות פורחות. את ספרו "גלעד ליהדות אירופה", שבו הציב מזכרת לעשרות קהילות קודש שהפכו למשואות, חתם בתיאור קימומן של מצודות הרוח המרכזיות בהיכלי התורה והחסידות, תחת הכותרת "נס הצלת התורה בימינו". בתחייתן ראה ר' משה פראגר את גרעיני השגשוג וההתלבלבות העתירה של יהדות התורה, גרעינים שנבטו במרוצת השנים, כפי שעינינו רואות בזמננו. הוא ניחן בכושר ראייה למרחוק, במבט נשרי, אשר בימים שאיש לא חלם על כך ידע כבר לבשר על תנועה אדירה של בעלי תשובה המתקרבת ובאה. לשיטתו אזיל, כי מאפרות הכבשנים יצמח דור חדש של מבטיחי הקיום היהודי הנצחי, וחיזיון כזה אינו יכול להתרחש אלא אם "כל הדרכים מוליכות לאמונה".
את הגיגיו בנושא זה, כמו בעוד שלל נושאים אקטואליים מן ההוויה היהודית בארץ ישראל ובתפוצות, פרסם מעל טורי "המודיע", עיתונה היומי של אגודת ישראל, אשר ר' משה פראגר היה מראשוני מייסדיו ומעצבי דמותו, ובעיקר בירחון "בית יעקב" ששימש 21 שנה כעורכו הראשי. כמו כן העשיר ביצירותיו למכביר את הספרות החרדית לגווניה: הגות, סיפורים, פובליציסטיקה ושירה. ערך ספרי מקראות ואנתולוגיות לנוער ולמבוגרים שיצאו לאור בארץ ובחו"ל. בנפש הומייה סיפר לדור את "נס ההצלה של הרבי מגור" ואת "נס ההצלה של הרבי מבלז". יצירותיו הפכו לנכסי ברזל המהווים מחצב פורה של השקפה יהודית צרופה, אשר על ברכיה מתחנכים אלפי רבבה, כ"י, ויוסיפו להתחנך עד ביאת ינון.
התגלמות פלא של חיוניות יהודית
הארכנו מעט בתיאור מפעלו הספרותי, ועדיין לא סיפרנו אפילו במקצת שבחו של האיש ר' משה, שהוא עצמו היה קורבן השואה, והטרגדיה של יהדות פולין בערה כאש בעצמותיו. עד יומו האחרון ממש התגלמו בו-גופו כל הרעיונות ששימש להן דובר ופרשן. אותו מקרא כתוב "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ", שדורשי רשומות פירשוהו במובן עילאי, דהיינו שאת עמק הבכא גופו ישיתו למעיין מפכה חיים, מקרא זה קיימו ר' משה פראגר במלוא עומק משמעויותיו קודם כול לעצמו וכמו כן לזולתו. מי כמוהו ידע לדלות מני תהומות אופל ואבדון את רסיסי טל התחייה של האמונה היהודית. כמוהו כסלמנדרה שאין כל איש בעולם שיכול לה ותוסיף לחיות.
בעצם הימים הנוראים, ימי ההשמדה, נזדמן לו לפגוש על שפת ימה של תל אביב יהודי מכר, שכול ומיוסר, שהגיע איכשהו ארצה ישר מן השרפה וכולו טובע במצולות הייאוש. ליבו של ר' משה נכמר למראהו, עד שתפס בציצית ראשו ונזדעק: "אחא הלא בדיוק זה הדבר שהיטלר ימ"ש זומם לעולל! לשבור אותך, להכריח כל יהודי, אפילו מי שנמלט מצפרניו ואינו בהישג ידו, להתרסק. כלום תשתף פעולה עמו ותניחנו להפיק זממו?!", ולא הִרפה מן האיש, ולא הִרפה מרבים אחרים שכמותו, עד שהדליק בחביונם את התבערה-התשוקה לנצח את אשמדאי ולחיות.
וידוע הדבר כמעט לכל מי שהכיר אותו, כי ר' משה פראגר השתמש ב"מוטו" זה לא בלבד בעקבות השואה, ולא רק במאבקים עם השטן וגונדא דיליה, אלא גם בכל מיני מצבים של אנשים מסובלים אשר פקד אותם משבר בחיים וקומתם שחה, והתעטפו האנשים בעצב ויגון ואוזלת-יד וחוסר-אונים. אך הינה הגיח לעברם באופן בלתי צפוי הידיד הנצחי, שאהבתו אינה תלויה בשום דבר, והוא מכה על קודקודם בתובעניות: "ייאוש – שלא מדעת!" – אל תתן לאויבך בנפש את מאווייו. אל תשחק לידיו.
ה"מוטו" הזה, החידוש המפתיע שהינך משרת במצב רוחך הקודר את יריבך, לא צמח מפיו מקרקע המליצות שהבריקו התמד במוחו; היה זה פרי אמונה מוצקה ותפיסת עולם יהודית שורשית אשר ינק היישר מן המבוע, מבית אבא וסבא, מן השטיבל הגוראי, מפי חכמים וסופרים, וראש לכול מתורתו של ה"שפת אמת" זי"ע, שהיה יונק ממנה כל ימיו בשקיקה ובצימאון לוהט. מעיין הפלא של חיוניות יהודית שפיכה בחובו השקה והרווה לא רק אלפי אלפים קוראים מכל גיל בהרבה ארצות ולשונות, אלא גם את האנשים שסבבוהו והתענגו על שיחו בעל פה, יהודים מכל ימות השנה שבאו במגע עימו, מי לרגל שכנות קרובה, ומי מכוח אחוות נוסעים באונייה ובמטוס או ברכבת, תוך כדי נדודיו ומסעיו אל פזורי ישראל. רבים מילדיו-קוראיו אשר רקמו בחלומותיהם את האגדה ש"היהודי הנצחי" בסיפוריו אינו אחר מר' משה פראגר גופו, לא החטיאו לגמרי את מטרת ניחושיהם. היה בו ללא ספק ניצוץ נשמה של היהודי הנצחי, אשר דבקותו בשורש טמיר ונעלם אינה מניחתו כי יילכד ח"ו במכמורת החידלון או הייאוש.
ברוח נדיבה ובנפש הומייה
גוון נוסף באישיותו של ר' משה פראגר הוא הנדיבות, עינו הטובה וטוב ליבו. מרוב תשומת לב שנמשכה, מטבע הדברים, אל כתיבתו ופרסומיו, או אל פעלתנותו הציבורית, שעוד ידובר בה, לא הבחינו רבים בחסדיו השופעים אל זרע רחומיו של קוב"ה, וברגישות הענוגה שאפיינה את האיש ה"תכליתי" הזה. מה מאוד נגעו ללב טרחותיו בחשאי להיטיב עם הפרט, להרנין לב יתום ואלמנה, או לשפר את מצבו הכלכלי של צורב מטופל בילדים.
באיזו שמחה ותענוג התחכך עם יהודי "עמך" בשטיבל החסידי כאחד מהם. איזה אושר שפוך היה על קלסתרו שזכה לסיים את הש"ס, אחרי שנים של לימוד בצוותא עם אברך כלבבו, צעיר ממנו בעשרות שנים, בלא שום דיסטאנץ, כעניו אמיתי. באיזו הערצה השפיל עיניו לעבר כל תלמיד חכם ובן-עלייה, כל שכן שנתמלא התבטלות ואפסיות כאשר ניצב אל מול רבותיו אדמו"רי גור, או גדולי ישראל אחרים משיעור קומתם, ובאותה שעה עיניו מצועפות בדמעה נוצצת של נפש זכה.
מי מאיתנו מסוגל לצלול לנבכי נפש הומייה, פיוטית, של סופר ומשורר משופרא דשופרי. כל מי שראה אי פעם את ר' משה פראגר רכון על גבי פרח ססגוני או גבעול ושיח ענוג בגינתו, ברחוב אור החיים 33 בבני ברק, כשהוא מתרונן ושופע הענקה וחום נפשי לטפח ביד אמונה את יצירו הצומח של בורא העולם, יכול היה להתוודע באותו רגע, אם בעל נפש הוא, לאותם גילויי נשמה נהדרים שביטא בכל תחומי חייו, הן בנהר הגואה של כתיבתו המגוונת והן בפעלתנותו הכלל-ישראלית.
כבבואה ליחסו הנפשי העמוק לחי ולצומח, המשולב באהבת ארץ ישראל ערכית שורשית, אפשר לראות בספרו לילדים – שכמעט ואינו ידוע היום, והוא יקר המציאות – שקרא לו "נוף מולדתי מספר לי". בהקדמתו הקצרצרה לספרו זה – שאותו הקדיש "לזכרה של חיה חביבה, אחת מתוך מיליון ילדי הגולה שאוכלו", זו בתו הי"ד – הוא כותב לקוראיו הילדים מילים נרגשות: "צאו וראו מה רב היופי ומה רבה החמימות השופעת מכל עץ, מכל ניצן ומכל פרח ומכל רגב של אדמתנו היקרה".
אוקיינוס מלא של רגש השתפך ממנו אלי צינורות מווסתים של פיכחון וראיית הנולד מאוזנים כדבעי. מזגו התוסס עם שאר-רוחו הספוג טעם זקנים נמהלו אהדדי ביין הרקח הנובע כנחל מקולמוסו.
חלקו ותרומתו במערכות הציבור התורתי
בשורות דלעיל מרומז כמה פעמים על אודות מעורבותו בנושאים ציבוריים. כי אכן, מלבד פריו אשר נתן בעטו, היה ר' משה פראגר איש רב-פעלים ותושייה בהרבה תחומים שנשאו אופי כלל-ישראלי, אך פעילותו נעשתה בהצנע ובהשקט ועקבותיו כמעט לא נודעו. רבה הייתה עשייתו בארץ ישראל כדי להבטיח קיום ועתיד פורח לכנסת ישראל סבא המתנערת מאפרותיה. יד הייתה לו ביצירת התשתית ובישיבה על האובניים, עם ההתרקמות הראשונית של כל ההווי התורתי המפואר, המתרונן בחדוותא דשמעתתא, ושוקק חיים האידנא לשמחת כולנו. כמקורב ואיש-אמונים של הגאון מפוניבז' זצ"ל, זכה לסייע על ידו בצעדיו הראשונים – בעיצומה של תקופת השואה – לתת תנופה לצמיחת העולם הישיבתי.
בשנים מאוחרות יותר, כשהתקרב מועד יציאת הבריטים מן הארץ ונעשו הכנות להכרזת המדינה, הגה רעיון ושימש מתווך ראשי בין "הסוכנות היהודית" ומנהיגי אגודת ישראל, שיקיימו מגעים וידונו על הצביון העתידי של המדינה, ובזכות מגעים אלו נחתם אז ההסכם העקרוני על השלטת יסודות דת ישראל בפרהסיה של המדינה שתקום. הסכם זה, הידוע בכינוי "סטאטוס קוו", הבטיח את המינימום של צביון יהודי במדינה בתחומי כשרות ונישואין, שבת וחינוך (כאות הוקרה על פעילותו המוצלחת בנדון העניק לו אז הרי"מ לוין ז"ל ש"ס בבלי "למזכרת ידידותית").
לימים נקרא לתרום חלקו בהבטחת הרצף של "שבט לוי" בתקופתנו, דהיינו לקיים ישיבות וכוללים בלא הפרעות, על בסיס ההסדר שגיוסם לצבא של לומדיהם נדחה כל ימי לימודם, וכן להקפיא את המזימה לפגוע בתומת בנותינו ח"ו. יתרת זכויותיו בנושאים אלו אינה מן הדברים שניתנו להיכתב בהאי עלמא; הדברים היו ידועים לגדולי הדור בלבד. משמיים הצליחוהו למצוא מסילות ללב אנשי השררה ולשדלם לנהוג כפי שנהגו, ואין ספק שבפנקס של מעלה הכול חרוט.
כותב השורות שמע על כך מפי כקש"ת אדמו"ר מסלונים מהרש"נ זי"ע, בעל "נתיבות שלום", שהיה בסוד העניינים ואשר העריך וכיבד מאוד את ר' משה פראגר, וציין שהוא היה "איש הקשר" בה"א הידיעה אשר שימש ציר שלוח ממרום להצלת בני הישיבות לומדי התורה. הגר"י אברמסקי זצ"ל כתב עליו אז במברק "שכרך הרבה מאד…". הגר"ז סורוצקין זצ"ל הבריק הערכתו במילים "נתגלגלה זכות ע"י זכאי, הגדלת עשה…". ראשי "ועד הישיבות", שהיו מעורים היטב בנושא השחרור מגיוס, קלסוהו כאיש אשר "על ידו נעשתה בע"ה הישועה הגדולה בישראל".
הבטחת ה"בית ישראל" זי"ע: "עולמך תראה בחייך"
גדולה רבתי נזקפה לזכותו של ר' משה פראגר עקב התנופה שהעניק לבתים שמגדלין בהם תורה וחסידות. באהבתו ללומדי התורה, ובשאיפתו להרחיב את המעגל, הקדיש למענם מרכושו הפרטי את המגרש ברח' מלצר 15 בבני ברק, שעליו הוקם הבניין המפואר של "בית תלמוד להוראה" דחסידי גור. הוא לא הסתפק בכך אלא כיתת רגליו לגייס מנדיבי-עם את האמצעים להקמת הבניין, וב"מגילת היסוד" שכתב בעצמו, בשם חבר המייסדים שגיבש בהשפעתו, ציין כי "אנו אודים מוצלים מתבערת בית ישראל מאמינים באמונה שלימה כי למחיה ולפליטה גדולה שלחנו אלוקים לארצנו הקדושה, להקים בה שארית והמשך לתפארת התורה שנגדעה בידי זדים ארורים ימ"ש. הגווילין נשרפו ואותיות פורחות, ומצווים אנו ללקט האותיות ולצרפן לגווילין ולהחיות מחדש את האכסניה של תורה בארץ האבות".
להקדשת הנכס שלו בעבור "בית תלמוד להוראה" קדמה השתלשלות מופלאה. בעודנו שרוי עם היהודים הנצורים בוורשה הכבושה, נדר ר' משה ז"ל שאם יינצל ויישאר בחיים יבזבז מהונו לצורכי מצווה רבתי. לימים, כשרצה לקיים נדרו, שאל בעצת מרן ה"בית ישראל" זי"ע (שהיה מקושר ומקורב אליו מאוד) וסיפר מה בחפצו לעשות, אך הרבי אמר לו "יש בעבורך מצוות יותר חיוניות" ("פאר דיר איז פארהאנדן גרעסערע מצוות") – סתם ולא פירש.
מאוחר יותר, כשעלה רעיון הקמת הכולל, ור' משה ז"ל נשאו ליבו להקדיש בעבורו את המגרש שלו, התבטא שהכול נובע מעצה עמוקה של אותו זקן, הרבי זי"ע, שכן אילו ניצל בשעתו את המגרש לצורך המצווה שחשב לעשות לא יכול היה עכשיו לממש את בניין הכולל. כיוון שהודיע לרבי על החלטתו להקדיש את המגרש בעבור הכולל, וקול התורה של האברכים השקדנים עלה והתנגן באוזניו, היה לוחש לעצמו: "עולמך תראה בחייך, עולמך…".
יתרה מזו: מדי חודש בחודשו העניק מכספו מלגות לאברכים מצוינים שיוכלו לשקוד על דלתות התורה ללא הפרעות. מאמצים בלי גבול השקיע כדי להרחיב את יריעות התנועה החינוכית הקדושה "בית יעקב", ובייחוד התייצב לימינו של הסמינר בירושלים בראשות איש בריתו ר' פיניע לוין זכרונו לברכה. אף השיג מקורות עזרה לביסוס קיומו של מוסד "אור החיים" בבני ברק לבנות עדות המזרח.
"גנזך קידוש השם"
את גולת הכותרת של הישגיו וזכויותיו נכון אולי לראות בייסוד מפעל חייו הקרוי "גנזך קידוש השם", שמתנוסס לתפארה בבני ברק. זהו מפעל הנצחה ייחודי-מקורי החורג בהיקפיו וביעדיו הרבה מעבר למוסד תיעודי-מחקרי רגיל שנועד למטרה ארכיבית גרידא. "גנזך קידוש השם" נועד מלכתחילה, כשמו, לקדש את השם, ולא רק לשמר זיכרונות של קידוש השם גרידא. ר' משה פראגר התכוון לעשותו מכשיר חינוכי מובהק ורב-השפעה שיחלחל במיוחד בתודעת הדור הצעיר, ויטפח בקרבו את הגאון היהודי, יעמיק בנפשו את שורשי האמונה, וינחיל לו את מורשתם הלוהטת של מקדשי השם מכל הדורות. שאיפתו ואדיר-חפצו היו ליצור ב"גנזך קידוש השם" את המסגרות לשחזור תפארת בית ישראל וססגוניות הווי החיים המסורתי-מקורי שנרקם ב"עולם אשר שקע", ובו לאצור, להאדיר ולהבליט את מכלול גילויי גבורת הנפש היהודית בעידן השואה, זאת על רקע חקר וסיכום של תמונת הטרגדיה של ההשמדה במילואה.
מבקש היה להעמיק בקרב חוגים רחבים, באמצעות "גנזך קידוש השם", את תודעת אחדות האומה וקירוב הלבבות, וכן לשמש בן לוויה לתהליך המופלא של שיבה למקורות היהדות, שאותו צפה מראש בחזונו. על מסר רעיוני זה גיבש תוכנית גרנדיוזית ושרטט את ה"כלים" האמורים להכיל אוצרות של חומר תיעודי, בכל נושא הקשור בהיסטוריה היהודית. הוא סבר כי כל עניין בעל זיקה לעם ישראל לפזוריו, כל מסמך, כל תצלום ופקסימיליה, חשוב לאחסנו בצורה נגישה ולעשותו שימושי בעבור חוקרים ותלמידים – וקודם כול להצילו מאובדן ומשקיעה בתהום הנשייה.
ראשיתו של המפעל היה מִצְעָר. ר' משה פראגר התעסק בהקמתו מתוך רטט של קדושה, כמי שיוצק יסודות לבניין רם שיהפוך בעתיד למגדלור רוחני ויתרום את חלקו בהאדרת רוח ישראל סבא, ויקדש שם שמיים. לא רבים הבינו אותו. הן לא מדובר פה בבית כנסת או בישיבה. ברם, במבטו המקיף היטיב לדעת כי הנוער בימינו זקוק לחינוך השקפתי, וחלק נכבד מחינוך זה הוא יוכל לשאוב מן המאגר ההיסטורי והחזותי שב"גנזך קידוש השם" המספר על ההווי היהודי בקהילות ישראל בעבר ובהווה, על מרכזי התורה והחסידות, על מאבקים וניסיונות ותמורות, כשבמרכז ניצב כמובן המאורע הזוועתי – שואת בית ישראל באירופה.
הוא הפקיד את מפעל חייו בידיים נאמנות, הלא המה המנהל הרב דוד סקולסקי שיחי' לאוי"ט וצוות עוזריו, שעל פי צוואתו דאגו להמשך קיומו של "גנזך קידוש השם" ואף הרחיבו מסגרותיו, והכפילו את ממדיו פי כמה מונים. במרוצת השנים גדל המאגר של המסמכים והתמונות במספרים עצומים, שהגיעו לרבבות, השתכללו הטכניקות של המיון והקטלוג, ונפתחו שערי "גנזך קידוש השם" לתלמידים ומבקרים מכל מוסדות החינוך ברחבי הארץ שנעזרים בקביעות בשירותיו. גם מספר תערוכות לימודיות התקיימו כבר ביוזמת ראשי "גנזך קידוש השם", וכן הופיעו על ידם מספר נכבד של ערכות מקצועיות ופרסומים היסטוריים-לימודיים חשובים. על פי התוכנית שרקמו, ונמצאת בשלבים מעשיים, יקום בבני ברק על מגרש שהוקצה על ידי העירייה למטרה זו "בית גנזך קידוש השם" שיכיל אולמות לספרייה ולתערוכות ולעריכת כנסים וסמינריונים לימודיים בנושאי השואה וההוויה היהודית, מלבד בית גנזים ואוצר ענק של רבבות תצלומים ויצירות אומנותיות על רקע החיים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות.
מפעל אדירים זה, שעוד נכונו לו תפקידים גדולים, וקשה להגזים בחשיבותו הערכית-חינוכית, יקרב את בני הדורות הבאים למורשת הרעיונית של ר' משה פראגר. אם רבים מבני הדור הנוכחי קלטו את בשורת הקיום והתחייה מפי כתביו, והתחנכו על ברכי מסותיו וספריו, ירבו פי-כמה אלה שיבואו במגע חי עם ההיסטוריה וההוויה היהודית לדורותיה, כאשר יבואו בשערי "גנזך קידוש השם" שלו, שתכליתו כאמור לקדש שם שמיים.
לקחת דוגמה מגבורתו הרוחנית
מן הדור של מקדשי השם בגטאות ובכבשנים בתקופת השואה שרד ובא אלינו ר' משה פראגר ז"ל, חי וקיים, מציב לעצמו אתגר לקדש את השם בחיים, לשמש בלדר ופרשן למאורעות התקופה, ולהפיץ בדרך זו את הקול האלוקי הקורא לשארית ישראל "בְּדָמַיִךְ חֲיִי". על סף שער הכניסה ל"בית תלמוד להוראה" שהקים ביגיעה ובאהבה עבור פרחי תורה, שאותם אימץ לו כבנים יחידים, חרת את הכתוב "לולי תורתך שעשֻׁעי אז אבדתי בעניי". בעומדך על מפתן "גנזך קידוש השם", שהיה מחוללו, מתנוססות לעיניך המילים המגחילות "כל זאת באתנו ולא שכחנוך…". בשני הפסוקים הללו אצורה תמצית מאווייו ורגשותיו של האי גברא יקירא, וספרא רבה.
הוא היה כמעט האחרון מאותו סגל-חבורה בפולין, יוצרי העיתונות והספרות החרדית לפני החורבן, שחי ופעל בתוכנו. בחייו שימש לנו כמגשר על פני תהומות השואה, שהעביר אלינו את הניחוח ואת הלכי המחשבה ומטבעות הלשון של הסופרים הראשונים ההם, נושאי דגל הנאמנות לה' ולתורתו.
משהלך לבית עולמו לפני 40 שנה נשאר לנו רק לרענן את מה שהשתדל להנחיל לקוראיו ולסובבים אותו, ללקט פירורים משיורי שולחן כתיבתו, לשמר גחלילים שעוד לא כבו מאשו, ובעיקר לקחת דוגמה מגבורתו הרוחנית שלא לקרוס בשום פנים תחת עומס של שבר ויגון, לא להישבר בשום מצב ולא להתייאש, לזכור כי איש יהודי אפילו אבד כל עולמו, אבל אלוקיו חי וקיים: "גם כי אלך בגיא צַלְמָוֶת לא אירא רע, כי אתה עמדי…" – פסוק החוזר ביצירותיו המגוונות.
