יום כיפור במצור ובמצוק

זיכרונות יום הכיפורים הראשון (ת"ש) והאחרון (תש"ה) ב"שנות ראינו רעה".

לפני שמונים שנה, ולפני שמונים וחמש שנה.

ערב יום כיפור ת"ש

"חרם" על מארגני ומשתתפי מניינים פרטיים ביום הכיפורים

בראשית הכיבוש קבעו הגרמנים בז'גרז', כמו במקומות אחרים, שעות עוצר ליהודים. החל מהשעה 5 אחה"צ ועד למחרת בשעה 8 בבוקר אסור היה ליהודים לצאת מהבית.

ליהודים היה אסור לקיים אספות ופגישות חברתיות מכל סוג. בייחוד נאסרה עליהם תפילה בציבור, בכל צורה שהיא.

כל בתי הכנסת, בתי המדרש והשטיבלאך נסגרו. האיסור על תפילה בציבור חל גם על מניינים בבתים פרטיים. על הפרת הצו איימו הגרמנים בעונשים דרקוניים, עד עונש מוות.

בהתאם לכך, כדי למנוע אסון, נאלץ הרב, כ"מרא דאתרא", לגזור בלב כבד חרם על אלו שיארגנו מניינים פרטיים ביום כיפור של שנת ת"ש.

בית הכנסת בעיירה

(ד' דומברובסקה, ספר הזיכרון ליהודי ז'גרז')

יום כיפור תש"ה

יום כיפור של שנת תש"ה, יום רביעי, 27 בספטמבר 1944, היה יום הכיפורים השישי תחת שלטון הרשע.

ביום כיפור זה לא זכיתי להצטרף למניין החשאי שהתקיים במחנה "ורטה", שכן אותו שבוע שבו חל יום כיפור המשמרת שלי עבדה ביום, כך שכל היום נאלצתי לעמוד בבור, מתחת לרשת הלוהטת של תנור ה"גהינום" (…)

כמה שהיינו שקועים בעבודתנו המפרכת מתחת לתנור הבוער והלוהט, הרעיד והחריד הלב המפרפר מאימת יום הדין, "מי לחיים ומי למוות" לא היה עבורנו פיוט מרגש אלא איום מוחשי. ערב יום הכיפורים הייתי עד לתופעה מעניינת. אסירים יהודים ניגשו אחד אל השני, גם אל אנשים שמעולם לא הייתה ביניהם היכרות ולא החליפו עד כה שיחה, דווקא בערב יום כיפור ניגשו ובירכו אותם שיזכו ליום השחרור, לראות במפלתם של רוצחי עמנו.

למרות שבמחנה ורטה הכול היה שחור יותר משחור, בערב יום כיפור כאילו ירדה איזו קדושה עילאית וסוככה עלינו בכנפיה.

קדושה זו חצצה ביננו לבין הגויים סביבנו. אפילו אנחנו, עובדי ה"קוטלובניה", בעומדנו מתחת לתנור הענק, הגהינום, ביום הזה חשנו אי שקט נפשי. הייתה בנו איזו ציפייה למשהו. מין חרדת קודש מאימת יום הדין…

ביום כיפור של שנת תש"ה, שעה שבבתי הכנסת בעולם החופשי ישבו יהודים והתפללו אל ה' וביקשו "בני, חיי ומזוני", אני הייתי טרוד ב"תרומת הדשן", בגריפת פסולת הגחלים שלא אוכלו בגהינום…

(ה' שרשבסקה, הפרק האחרון, עמ' 57)