מרד הזונדרקומנדו

יריעה שלישית

מאת יעקב רוזנפלד

כהמשך למאמרינו על מרד הזונדרקומנדו נספר על שלושה אנשים, יהודים טובים וטהורי לב, שיד ההשגחה העליונה הועידה אותם להיות חלק מקבוצת האופל והצלמוות, ה"זונדרקומנדו", ואף גם זאת בהיותם באתר הזוועה הנורא עלי אדמות, תחת עיניה הפקוחות של חיית הטרף הנאצית, לא איבדו את צלם האלוקים שלהם. הם נלחמו כאריות עד טיפת דמם האחרונה וקידשו שם שמיים בחייהם ובמותם. בוודאי היו עוד רבים כמותם, אבל הייחודיות של שלושה אלו היא בכך שהם הצליחו להעלות על הכתב את חוויותיהם והרגשותיהם, מה שמהווה מסמך חשוב להבנת התקופה ואירועיה הטרגיים.

זה, על קצה המזלג, סיפורם של הדיין הגאון ר' לייב לנגפוס, הרב ר' זלמן גראדובסקי והרב ר' זלמן לוונטאל, הי"ד.

הדיין ממאקוב

ר' לייב, דיין במקוב מזובייצקי, גורש בשנת 1942 לאושוויץ-בירקנאו, שם נאלץ לעבוד בזונדרקומנדו. הוא נולד בוורשה ולמד בישיבת צוזמיר, ולאחר נישואיו עם בתו של הדיין הגאון רבי שמואל יוסף רוזנטל ממקוב מזובייצקי עבר להתגורר בעיירה זו. לאחר פטירת חותנו הפך לרב העיירה ונודע בכינוי "דער מקובר דיין".

לפי עדות אברהם גרפינקל ממקוב, כבר בחודשים הראשונים לשלטון ההיטלריסטי טען הדיין בתוקף כי אסור לתת אמון בגרמנים ואסור לבצע את הוראותיהם ופקודותיהם. "כל מטרת הגרמנים היא להשמיד אותנו, ועלינו להתנגד להם". גרפינקל, איש היודנרט, העיד עליו: "הבטנו עליו אז כעל משוגע".

בנובמבר 1942 גורשו יהודי מקוב-מזובייצקי למלאווה ומשם, בתחילת דצמבר, לאושוויץ. הגאון ר' לייב לנגפוס, אשתו ובנו האחד היו בין אנשי הקבוצה. אשתו ובנו הומתו בגז מייד עם הגעתם.

באושוויץ נאלץ ר' לייב להיכנס לזונדרקומנדו, ובמסגרת "עבודתו" נדרש להכין שיער נשים למשלוח לגרמניה. גם בתנאים נוראים אלו, לפי עדויות, "אמונתו באלוקים נותרה בלתי מעורערת בתקופתו אושוויץ-בירקנאו ומסר את חייו בשלווה להנהגת הקב"ה". הוא היה חבר פעיל במחתרת הזונדרקומנדו שבסופו של דבר פוצצה את אחת המשרפות בבירקנאו.

אנשי הזונדרקומנדו בעבודה

יהודים מהזונדרקומנדו, ייאמר לשבחם, השתדלו בכל מהלך אותה תקופה להקל מסבלו של הדיין וביצעו בעצמם חלק מהמטלות שהוטלו עליו.

ר' לייב זכה ליחס של כבוד והערצה אף על פי שדעותיו לא עלו בקנה אחד עם אלו של רבים מהם, ובייחוד עם אלו של ראשי המרד. לדברי זלמן לוונטל, הדיין לאנגפוס התנגד לסיסמתם של אנשי הזונדרקומנדו "לחיות וליהנות היום בכל מחיר כי מחר עלול לבוא המוות". הוא הקרין סביבו באווירת ההתפוררות, בעצם עמידתו האומרת כבוד, את מאבקו לשמירת צלם האלוקים שלו.

לפי יומנו של ר' זלמן לוונטל (שנמצא ב-1962), הרב לנגפוס היה אחד מפעילי המחתרת ומתכנני המרד במשרפות. על פי ההערכה, הוא הוצא להורג ב-27 בנובמבר 1944.

לאחר המלחמה נמצאו כתבי יד המתארים את הגירוש ממקוב וכן את עבודת הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו מ-1943 עד 26 בנובמבר 1944. בסופו של דבר, בספרו של ההיסטוריון ברנרד בר זוהו היצירות עם ר' לייב לנגפוס. אחד הקיצורים שבהם נהג לחתום את רשימותיו הוא יאר"א (יהודה אריה רגל ארוכה).

קטעים מתוך היומן

בדיווחו על הגירוש ממקוב-מזובייצקי, הוא חש בתוגה בניתוק הקשר עם העולם כולו:"הם כל כך בודדים באמצע כדור הארץ השייך לכולם, כולם חוץ מהם, היהודים".

קטע מיומנו:

"זה קרה בסוף חורף 1943, עם הגעתו של טרנספורט של ילדים מגטו שבלי בעקבות מה שנקרא 'אקציית הילדים' ב-5 בנובמבר, כאשר איש הזונדרקומנדו ניגש לילד כדי להפשיט אותו, אחותו ניסתה לעצור אותו וצעקה: 'עזוב, רוצח יהודי! אל תניח את ידיך המוכתמות בדם יהודי על אחי היפה…'. ילד אחר קרא: 'אבל אתה יהודי! איך אתה יכול להוביל ילדים יהודים יקרים להמתה בגז כדי שחייך יינצלו! האם החיים שלך בחברת רוצחים ראויים יותר מחייהם של כל כך הרבה קורבנות יהודים?' "

במקום אחר הוא מתאר עוד סצנה מרגשת, הפעם לא מעורבת באנשי זונדרקומנדו. האדמו"ר מבויאן הרה"ק ר' משה פרידמן, שהגיע לאושוויץ בפסח, ניגש לאוברשארפיהרר התורן ואמר לו בפניו כי הגרמנים לא יצליחו במזימתם לרצוח את העם היהודי, וכי ישלמו פי עשרה עבור כל נשמה יהודית  שהם רצחו. לאחר מכן חבש האדמו"ר את כובעו ויחד עם כל החבורה קרא בהתלהבות ובדבקות את תפילת שמע ישראל והלך אל מותו. המחבר מעיר: "היה זה רגע התעלות שאין שני לו בחיי האדם, המוכיחה את נצחיותו של כוח ההתנגדות הרוחנית של היהדות".

בפרק שכותרתו "די 600 אינגלך" (600 הילדים) הוא מתאר את המחזה המחריד של 600 ילדים שנדחפים באכזריות למוות בתא הגזים. חלקם התחננו בפני אסירי הזונדרקומנדו שיצילו אותם. אחרים פנו לאנשי ה-SS שבמקום להשיב דחפו אותם ביתר תוקף לתוך הבונקר. הצרחות והבכיות של הילדים היו מחרישות אוזניים עד שהמוות השתיק אותם, ובאותו רגע החליקה הבעת סיפוק על פניהם של מעניהם. לנגפוס מסיים את העדות בשאלה: "האם מעולם לא נולדו להם ילדים?"

בהזדמנות אחרת הוא מתאר קבוצת אסירים פולנים ויהודים שהובלו לטבח. נערה פולנייה עזבה את הקבוצה וביקשה מאסירי הזונדרקומנדו לספר לאנשיה שהיא וחבריה מתו מות גיבורים.

בתקרית אחת הוא מספר את סיפורם של יהודים מטרנוב שחיכו בפאסיביות להוצאתם להורג, חלקם קראו וידוי לפני שמתו. לפתע קפץ בחור צעיר על הספסל, והתחיל לצעוק שלא ייתכן שהם הולכים למות, שדבר נורא כזה לא יכול לקרות בעולם הזה. מהופנטים, הקורבנות האזינו לנאומו, אך בתוך דקות כולם, כולל הדובר, הובילו למותם.

בקטע האחרון שלו כתוב: "עכשיו לוקחים אותנו לאזור. 170 האחרונים שנותרו מאיתנו. אנחנו בטוחים שאנחנו עומדים לפגוש את מותנו. 30 אנשים נבחרו להישאר במשרפה מספר V. היום הוא 26 בנובמבר, 1944".

הרב לנגפוס מופיע גם בביוגרפיה של חבר הזונדרקומנדו, פיליפ מולר, המתאר את הרגעים האחרונים של הרב לנגפוס וחבריו האסירים. לנגפוס יצא מהשורה כדי לנזוף בקציני ה-SS על ששיקרו להם לגבי גורלם, ופנה לאנשיו האסירים הנידונים:

"אנחנו צריכים להיות לבד, בלי משפחה, בלי קרובי משפחה, בלי חברים, בלי מקום שאנחנו עלולים לקרוא לזה שלנו, נידונים לשוטט בעולם ללא מטרה. עבורנו לא יהיה שלום ולא מנוחה נפשית, עד שיום אחד נמות באיזו פינה, בודדים ועזובים. לכן, אחים, בואו נלך לפגוש את המוות באומץ ובכבוד!"

(הערה: אני מתאר לעצמי שהרב לנגפוס השמיע דברים נוספים לפני מותו, שאותם לא שמע או לא הבין פיליפ מולר).

המשך יבוא בעז"ה.