אבי יתומים
שבעים וחמש שנה לפטירת כ"ק הגה"צ רבי מרדכי מבילגורייא זצ"ל
מאת יעקב רוזנפלד
הרב מבילגורייא, הרה"ק רבי מרדכי רוקח זצ"ל, נמלט ברגע האחרון מאירופה הבוערת, אך לדאבון לב הקריב בה קורבנות יקרים עד מאוד. אשתו ובתו היחידה נהרגו לאחר שנמלטו מבילגורייא שבפולין לעיר קוברין, מקום מגורי משפחת הרבנית.
הגה"צ רבי מרדכי רוקח מבילגורייא זצ"ל
את תעצומות נפשו ראו הכול בשנים הראשונות להשתקעותו בארץ ישראל. מעת שקיבל את ידיעות האיוב על משפחתו לא שקע בייאוש ולא בעצבות. את כל כוחו ומרצו השקיע בבניין וביצירה, ומלבד היותו יד ימינו של אחיו, רשכבה"ג רבי אהרן מבעלזא זיע"א, בהקמת חצר הקודש ומוסדות בעלזא מחדש, היה נודע גם כאבי היתומים. הוא היה דואג למחסורם של יתומים שלא חסרו אז, מגדל רבים מהם עד שזכה להקים להם בתים נאמנים בישראל. יש תמונות רבות שצולמו בחופות של יתומים משארית הפליטה שבהן שימש הרב כאב, כאם וכרב, זאת בעוד שהוא עצמו יכול היה להיות שבור ורצוץ שכן בדד הגיע ארצה, וכל היקרים לו נותרו בעמק הבכא ועלו בכבשן האש השמימה. שנים ספורות לאחר שהגיע לארץ ישראל נישא בשנית, ומנישואין אלו נולד לו בנו היחיד, הלא הוא יבלח"ט כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א.
הרב מבילגורייא היה גדול בתורה ורועה נאמן לעדתו. בילגורייא עירו הייתה עיר ואם בישראל ורוב תושביה, בין שתי המלחמות, היו יהודים. מבין אלפי יהודי העיר נותרו אך בודדים, ומתוך ההפכה, מתוך ענן השכול והאסון, הצליח הגה"צ רבי מרדכי רוקח להיבנות מחדש וזכה להקים יד ושם לחסידות בעלזא המפוארת, שלאחר השואה שבה נהרגו אלפי חסידיה הרי שתקומתה כיום הזה היא לא פחות מנס גלוי, מי האמין ומי העלה על דעתו…
כשהיה בנו היחיד בן שנה אחת חלה הרב ונפטר, בן 49 שנה היה בהסתלקותו למגינת לב.
כאמור, הרב שימש כ"אבי היתומים" באותם ימי אופל וצלמוות, ופטירתו בדמי ימיו הכתה בתדהמה את כלל ישראל ובפרט את בני טיפוחיו, יתומי המלחמה שהרב היה מעוז ומשען להם, ודואג לענייניהם כרחם אב על בנים.
וזה סיפורו של אחד מהיתומים שהרב פרש עליהם חסותו, והכניסם לבין מוטות החופה בשמחה ובהתרגשות.
מעניס מילר היה שמו של הבחור, פליט המלחמה, שעלה בגפו לארץ ישראל וחסה בצל הרב מבילגורייא. מנחם מעניס מהעיר דיקלא שבגליציה.
מעט מעט שאב נוחם וטללי תקווה, מעט מעט הלך והשתקם, הלך ובנה עצמו לתלפיות תחת עיניו הפקוחות של הרב מבילגורייא, אבי היתומים, עד שזכה לבוא בברית האירוסין עם כלתו, אף היא יתומה מניצולי השואה.
בעמל ויזע, והרבה דמעות וגעגועים, הכינו עצמם החתן והכלה לחתונה, כשכל הזמן מרחפת רוחם של היקרים והאהובים שישתתפו מלמעלה, אלה שאפילו לא זכו לקבר כדי להניח עליו את ההזמנה.
התכוננו החתן והכלה לחתונה, התכונן גם הרב מבילגורייא לחתונה שבה היה אמור להיות מסדר קידושין, התכוננו הידידים המועטים לחתונה, ובצריף קטן, ב"כפר גנים"' שבפתח תקווה, שם גם אמורה הייתה להיערך החתונה, אוחסנו המצרכים שהצליחו החתן והכלה לסדר לעצמם עבור הבית החדש שלהם.
יום לפני החופה הסתננו ערבים לכפר גנים והעלו אש בצריף הדל שבו אוחסנו כל צורכי החתן והכלה וגם בגדי החתונה שלהם. תכולת הצריף נשרפה והחתן והכלה נשארו בלי כלום, ונאלצו לבקש לעצמם, לחתונה שלהם, בגדים בהשאלה.
כשהגיע הרב ראה את החתן יושב ובוכה תמרורים. ניגש אליו מאן דהו וניסה למונעו מבכי. הוא אמר לו: אין צורך לבכות כל כך. והרב, מהצד, לחש לחתן: אתה יכול לבכות. מותר לך… ואז התברר שגם שטר הכתובה שאותו הכינו מראש, נשרף ואיננו.
ללא אומר ודברים ישב הרב וכתב בידו שטר כתובה חדש, ורק אז יצאו כולם ביחד אל החופה.
מנחס מעניס זכה להקים דור יפה, ובערוב ימיו, כשזכה לברך את כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א ביום חתונת בנו יחידו הרה"צ ר' אהרן מרדכי רוקח שליט"א, אמר לו הרבי מבעלזא: "ד"ש מהכתובה שלך"… התברר שהרבי, טרם הכנת הכתובה לבנו היחיד, עיין ממושכות בכתובה ההיא, שנכתבה בידי אביו הקדוש זצ"ל.
העתק הכתובה
