קדושי טשעכנוב

מאת יעקב רוזנפלד

לפני 85 שנה, בימים אלו ממש, התחיל אסונה של טשעכנוב, העיירה היהודית הידועה, להתרחש.

300 שנה הייתה טשעכנוב עיירה יהודית טיפוסית, אשר חיים יהודיים חמים ונעימים, חיים של תורה וחסידות רחשו בין כותלי בתיה הישנים, הנעימים והאהובים.

בלילה שבין 3 ו-4 בספטמבר 1939 כבש צבא גרמניה הנאצית את טשעכנוב. שמה שונה לציכנאו (Zichenau), והיא הפכה לבירת מחוז ציכנאו שסופח לרייך השלישי. בעיר התמקמה יחידה של האס. אס. ובמהרה החלה בה הריסת בתי היהודים ובית הכנסת והוקם בעיר גטו. סופה של הקהילה היה בסוף 1942, כשחלק מיהודיה נשלחו לגטו אחר וחלק אחר נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ.

שמונים וחמש שנה חלפו משקיעת שמשה של טשעכנוב, שמתוך כאלפיים תושביה נותרו אך מאתיים (רובם שהו בעת המלחמה בברית המועצות).

לזכר קהילה קסומה וקדושה זו אכתוב עדויות נאמנות על כמה אישים מהעיירה, ויהיו הדברים נר לזכרם של קדושי עולם, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו.

יהי זכרם של קדושי טשעכנוב נצור בליבנו לעד.

1

הדיין הקדוש, הגאון ר' אפרים פרלמוטר והרבנית, הי"ד

רבי אפרים היה דור שלישי בדיינות. זקנו הגאון ר' נחמן כיהן בחיי הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב, ואחריו בנו, הגאון ר' יוסף (ר' יאסאלה), שניהם נודעו למשגב כגאוני עולם, רועים נאמנים לקהל עדתם ושמם נישא לתהילת עולם גם בפי שרידי העיר, אחר החורבן.

ערב מלחמת העולם השנייה כיהן בדיינות הגאון הקדוש רבי אפרים פרלמוטר זצ"ל. הוא היה שילוב נדיר של דיין סמכותי ונערץ, גדול בתורה ומתמיד עצום, עם מאור פנים ואהבה גדולה שבקעה מבין ריסי עיניו כלפי כל נפש מישראל.

רבי אפרים היה חסיד גור חם ולוהט. הוא היה מקובל בביתו של הרבי (האמרי אמת) וחצר קודשו, ובעיירה היה אהוב על הכול. כולם הביטו עליו בהערצה ותמיד חיכו למוצא פיו. אהדתו חצתה קהילות ועדות, חסידים ומתנגדים הקיפוהו תדיר ושתו בצמא את דבריו, תשובותיו ההלכתיות היו מלאות "נשמה". הוא קירב תמיד צעירים ותלמידים מכל חוג, המה ראו עצמם כתלמידיו המובהקים, ודמותו, תמיד עם החיוך המתוק, הייתה אהובה ומוערכת בעיני כול.

הוא היה כואב את כאבם של בני קהילתו ושמח בכל לב בשמחתם.

בפרוץ המלחמה קדרו פניו. הוא ראה בעוני עמו, בשבט אברתו, ואז, בשיא הנהגתו ותוקפו, נאלץ ליבו הזך והחומל לפעום עם ליבם השבור של אלפי בני הקהילה שטבעת החנק הלכה והתהדקה סביבם והגזרות הנוראות היו מנת חלקם.

פניו, פני מלאך, התהדרו באדרת זקן מפוארת, והוא לא אבה, חלילה, לקצץ ולו שערה אחת מה"דיקנא קדישא" שלו. ככה היה סובב הולך רבי אפרים כשפניו עטויי מטפחת, כדי שזקנו לא ייראה לעיני הרשעים.

פעם ראהו אביו של ר' בנימין אפעל עטוף במטלית על ראשו, נחרד ואמר לו: זו תורה וזו שכרה? ענה הרב: זו לא העת להתאונן ולא לקונן.

כעת צריכים להתכונן.

להתכונן למצוות קידוש השם, "בכל לבבך ובכל נפשך" אמרו חז"ל – אפילו נוטל את נפשך.

יום אחד תפסוהו הנאצים, והתעללו בו.

שאל אותו אחד הרשעים: היכן הרבש"ע שלך, שיבוא לעזור לך כעת?

והרב, פניו למטה ועיניו למעלה. לא שת ליבו לדברי הלגלוג. ראו עליו דבקות נפלאה באותה שעה. הוא התכונן למסור נפשו בטהרה.

ואשתו הרבנית, כשנודע לה שנגמר דינו של בעלה הרב הנערץ להריגה, רצה בכל כוחה אל הסרדיוט וביקשה למות ביחד עם בעלה. הרוצחים נענו להפצרתה, וביחד הוציאו את הקדושים הללו למיתה, זאת לעיני בני הקהילה שלו, שנאלצו להביט וליבם נקרע.

לפי דף העדות ביד ושם היה הרב אב לארבעה ילדים. לפחות נכדה אחת שרדה, והיא מסרה את העדות (פייגה ציפורה ז"ל, נפטרה בסיוון תשע"ב).

2

חמישה אברכים חסידיים, הי"ד

לאחר הכיבוש הנאצי הושלט טרור נורא ברחבי העיירה ומדי פעם נערכו תליות והוצאות להורג, לעיני בני העיירה שנאלצו לצפות במתרחש. לפי עדויות, ילדים אולצו להביט באביהם שנתלה בגרדום, והיה נאסר עליהם לבכות. הרשעים היו נועצים מבטים בתוך עיניהם של הילדים הרכים לראות אם דמעות זולגות מהם, ואבוי היה להם, לילדים, אם היו בוכים ואפילו בשקט.

יום אחד נתפסו חמישה אברכים חסידיים בבית הקברות כשהם קוברים ספרי תורה. הם עשו זאת לבל יחוללו ח"ו ספרי התורה בידי הטמאים, מה שהיה למרבה היגון קורה תכופות במקומות הכיבוש הנאצי. כעונש הוכרחו האברכים להרוס מצבות בבית העלמין, ורק אז יצאה ההוראה לכל היהודים להתאסף, להתאסף סביב עמוד התלייה, ולעיניהם הכרויות לרווחה של בני טשעכנוב נתלו אברכי המשי ומתו על קדושת השם. הי"ד.

בנין התלמוד תורה בקדושי טשעכנוב עם המנהלים והמלמדים

3

הקדוש רבי אברהם אהרן קעלמאן הי"ד

בספר יזכור של קהילת טשעכנוב מתואר ההווי הנפלא ששרר בשבת ויו"ט בעיירה זו. הנה תיאור קטן: בשבתות וחגים הייתה טשעכנוב היהודית לובשת צורה שונה מזו שבימי חול. אך יצא ר' יוסלה (הדיין הגאון רבי יוסף פרלמוטר) לרחוב עם ההפצרה שבפיו:

יהודים, הגיעה שבת, הדליקו נרות… הדליקו…

קמו רעש ובהלה, רבי יוסלה גייט! רבי יוסלה גייט! (רבי יוסף הולך כבר!) נשמע הלחישה ברחובות ובשווקים.

היהודים סילקו את הלקוחות מן החנויות בחיפזון, ועד מהרה מילאו את בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי התפילה והשטיבלאך.

הרחוב היהודי היה מתמלא בניגונים של לכה דודי לקראת כלה, תפילות ונעימות… היהודים המשיכו לזמזם שירים וניגונים גם בדרכם לביתם אחרי התפילה, ואז היו בוקעים מכל הבתים שירים וזמירות והיה הקול ערב ושובה לב.

גם בתחילת הכיבוש הנאצי, לפני שמונים וחמש שנה בדיוק, המשיכו קדושי טשעכנוב לשמור על השבת ולקדש אותה בכל ליבם ונפשם ובכל מאודם, והינה עדות נאמנה מפי שריד המלחמה (ספר צ'חאנוב, עמ' 305):

בראשית שנת 1940 רצח גרמני איש גסטפו בצורה אכזרית את אחד מיהודי צ'חאנוב (טשעכנוב). היה זה ר' אברהם אהרן קעלמאן. יהודי אדוק. לפני המלחמה היה המשגיח על התלמוד תורה ופעל רבות בשדה החינוך (הוא שימש גם כמנהל הישיבה הקטנה בית אברהם ע"ש הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב זיע"א. ברשימת המוסדות של העיירה מוזכרת "ישיבת בית אברהם בראשות ר' אברהם אהרן קעלמאן". י"ר). אברהם אהרן קעלמאן ריכז את כל המלמדים בעיר ותחת השגחתו למדו כל ילדי העיר, עשירים ועניים כאחד. הוא גם דאג לספק את צורכי העניים עוברי האורח בעיר, בהעניקו להם אוכל ולינה. הוא גם דאג לאסירים בכלא שיקבלו אוכל כשר ומזון רוחני (כמו ספרים ועוד). בשנה הראשונה של הכיבוש, שנת 1940, שבת אחת השכם בבוקר יצא אברהם אהרן מביתו כשהוא לבוש בקפוטת המשי החסידית של שבת ובכובע הקטיפה, כפי שהיה רגיל ללבוש מאז ומתמיד. אך פתח אברהם אהרן את הפשפש לעבר רחוב הרוקחים, כדי לראות אם ניתן לצאת בבטחה לרחוב, ומולו הגיע פתאום איש גסטפו. הרשע קרא לו ור' אברהם אהרן נמלט בבהלה לדירתו, אך הלה רץ אחריו וירה בו ליד פתח ביתו, וכך הביאוהו לקבר ישראל, לבוש בבגדי שבת.

4

הקדושה רוזה מטשעכנוב, הי"ד

בסדרת המאמרים על מרד הזונדרקומנדו (השביעי באוקטובר 1944) ציינתי בקצרה את קבוצת הנשים, עובדות מפעל אוניון, שסיפקו במסירות נפש חומר נפץ באמצעות אבקה מסוימת שלקחו מהמפעל, והעניקו אותה בכמויות נדיבות לטובת אנשי המחתרת. בהזדמנות זו נציין את שמה של אחת ממוסרות הנפש שבין עובדות אוניון, הנערה רוזה רובוטה מטשעכנוב, ה' ייקום דמה. חלקה בעבודת המחתרת היה רב, ומשנתפסה עקב מלשינות נצרה פיה ועמדה בגבורה בלתי נתפסת ולא גילתה דבר על חברותיה ועל אנשי המחתרת. בראש מורם יצאה לתלייה, בחודש טבת תש"ה, שלושה שבועות בלבד לפני שחרור המחנה. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, יחד עם מיליוני קדושי עמנו, טבוחי ושרופי שנות הזעם.

ריכוז היהודים במצודה בטשעכנוב לקראת שילוחם להשמדה