מכתב מלב שבור – היום לפני 80 שנה
מאת: יעקב רוזנפלד
רבות כבר נכתב על התייחסותה של ארצות הברית בכלל, ושל היהדות הגדולה והעשירה שלה בפרט, לאימי השואה. במקומות רבים דנו כבר בהתערבות הצבאית האמריקאית שהייתה מאוחרת מדי, ובעיקר בסירוב שלה להפציץ את אושוויץ ואת הדרכים המובילות אליה. גם צעדת הרבנים בוושינגטון די. סי. ב-6 באוקטובר 1943, ז' בתשרי ה'תש"ד, שלושה ימים לפני יום הכיפורים, שעוררה תשומת לב תקשורתית גדולה מאוד, לא זכתה למענה מכובד מצד ראשי הממשל. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שעימו ביקשו הרבנים להיפגש, היה "עסוק מדי" לפי הבית הלבן. מאוחר יותר נודע כי לרוזוולט היו כמה שעות פנויות באותו אחר הצהריים, אך הוא נמנע מלפגוש את המשלחת. סטיבן שמואל וייז, ראש הקונגרס היהודי העולמי, וסמואל רוזנמן, יועצו של הנשיא, כותב הנאומים וראש הוועד היהודי-האמריקאי, טענו כי הרבנים המוחים, שרבים מהם היו אורתודוקסים, ומהגרים טריים, "אינם מייצגים את יהדות אמריקה" והנשיא אינו צריך לפגוש אותם. מקרה זה מדגיש את העובדה שלא מרבים לדבר עליה – הטעות של מנהיגי יהדות אמריקה, הרפורמית בעיקרה, בהתייחסותה לסיפור השואה. אבל הערבות היהודית ההדדית, שהתבטאה בפעולות החסד וההצלה של יהודי ארה"ב על מגוון ארגוני הסיוע שקמו אז, לא תישכח לעד.
לכן חשוב לנו לקרוא על תחושותיו, המיית ליבו וגעגועיו של יהודי אמריקאי שכל משפחתו נותרה בעמק הבכא, והוא מתענה בייסורי מצפון וכאב אובדן.
שמונים שנה מאותם ימים, אנו מעלעלים בעיתונות התקופה ומוצאים מכתב כואב שנשלח למערכת "פורווארט" היידי-אמריקאי. המכתב פורסם לפני שמונים שנה בדיוק, בסוף חודש שבט תש"ה, בסוף מלחמת העולם השנייה, עת לחמו כוחות בעלות הברית במזרח אירופה והחלו בשחרור המחנות.
המכתב מדבר בעד עצמו, ואנו מביאים אותו בתרגום חופשי מיידיש לעברית.
הכותב פונה אל עורך העיתון, ומבקש לפרוק את אשר על ליבו.
בורו פארק, בימים ההם.
לפני 22 שנה עזבתי את הבית הישן (כינוי אמריקאי נפוץ לעיירה היהודית במזרח אירופה). הביא אותי לכאן דוד, אח של אמי.
הוא תמיד היה דודי האהוב עליי, ואני האחיין האהוב עליו.
בבית השארנו משפחה גדולה, והם כולם היו תובעים ודורשים שנשלח להם כסף מאמריקה.
אם לא היינו שולחים, היה נורא.
משפחתי מורכבת מאנשים מיוחדים, אנו מתייחסים לרבנים, אדמו"רים, גבירים, תלמידי חכמים…
אחד מדודיי היה מפרט שיש בידו כתב ייחוס ישיר עד דוד המלך…
הם היו מסתכלים על העולם מלמעלה למטה. כבר מאז היותי ילד קטן, ומשנקרתה לפני ההזמנות, הייתי מאושר.
דודי הגיע הנה לפניי. הוא כבר היה כאן לפני מלחמת העולם הראשונה. המשפחה לא הייתה שבעת רצון ממנו על שברח לאמריקה כשהיה אברך צעיר, אבל כסף הוציאו ממנו, "משכו" ממנו, והוא שלח עוד ועוד, מעבר ליכולתו.
כשהגעתי לכאן, נוכחתי לדעת כמה יקרה המשפחה בעיני הדוד. הוא לא יכול היה לקרוע את עצמו ממנה, אפילו לאחר שכבר היה כאן זמן רב.
לא פעם, כשהגיעו אליו המכתבים עם בקשות הכסף, היינו רבים. הוא דרש ממני שאשלח הרבה. שלחתי ככל שיכולתי, אבל הוא תבע ממני יותר כי המשפחה דרשה. לא רק על כך שהוא מבקש ממני יותר ממה שיש לי כעסתי עליו, אלא גם על כך שהוא שולח למשפחה יותר ממה שיש לו, על חשבון משפחתו כאן. כעסתי עליו ועליהם.
לפני בערך שבע שנים בא אליי הדוד ואמר לי שחייבים לשלוח שש מאות דולר (סכום גבוה בתקופה ההיא, י.ר.) עבור דודי, זה שמעולם לא אהבתי. הוא היה מתגאה עוד יותר מכולם… הדרישה הייתה עבור נדוניה לבתו הכלה שלא הכרתי, אולם מפי השמועה למדתי שהיא 'משהו נדיר'.
600 לנדוניה מעבר לכך, רצה האברך לבוא לאמריקה להשתקע בה עם אשתו, והובטח לו שכך ייעשה.
כששמעתי זאת כעסתי מאוד. הם סוחרים להם שם עם חתנים על חשבוננו… אפילו אילו היה לי כסף לא הייתי שולח, ודודי, אדם מבוגר שצריך לעבוד בחנות לפרנסתו, אמור ללוות כסף למטרה זו! אמרתי לדודי שלא יעז לעשות את הדבר הזה. הוא אכן כעס עליי, אבל את הנדוניה לא שלח. הוא לא יכול היה להשיג סכום כזה בעצמו.
כעת נודע לי שמרבית בני משפחתי, כמעט כולם, לאסוננו הנורא, מתו בידי הנאצים. זאת שמענו משני בני דודים שנמלטו מרוסיה. דודי כה נשבר, הוא איבד את מנוחתו ואת טעם החיים.
על עצמי איני יכול לדבר. השארתי שם אימה זקנה, אחיות, אחים. אסון נורא. אבל דודי הזקן פשוט מענה את עצמו ברגשות אשמה שהוא לא עשה די כדי להציל אותם. הוא מאשים גם אותי; לדבריו, אם לא הייתי מסרב לבקשה ההיא, לפחות היינו מצליחים להציל את האחיינית.
היינו שולחים לה נדוניה, ואז הייתה מהגרת לאמריקה, אבל מי תיאר לעצמו אסון כזה? ודאי אם היינו יודעים הייתי מוכר את החולצה האחרונה שלי כי להציל את מה שרק ניתן להציל, כלום נביאים אנחנו?
כבר לא כל כך אכפת לי מהטענות של דודי, כמו עצם העובדה שהוא פשוט אוכל את עצמו. הייתי מנסה לנחם אותו, אבל איזו נחמה יש?
וכאן הוא מאשים אותי, ואינני יודע מה לעשות.
ברוב דרך ארץ
יעקב ס.
