ימים נוראים

תפילת אם

יומיים לפני יום הדין ה'תש"ג. כרוח סערה התפשטה השמועה המרה מפי האנשים שגרו בגבולות הגטו כי משמרות כבדים של אנשי משטרה ואס.אס. מזוינים בנשק קל וכבד תופסים עמדות מסביב לגטו לבל יימלט איש. בגטו לא ישנים עוד, בהלה איומה אוחזת בכל. לכולם היה ברור שאקציה נוספת ואכזרית מתרגשת ובאה על הגטו המוכה.

שוטרי היודנרט מודיעים כי כל העובדים למסור את תעודות העבודה לשם החתמתם על ידי הגסטפו. אלה מהעובדים שתעודותיהם יוחתמו, יושארו בחיים עקב היותם נחוצים למאמץ המלחמתי. בסביבות בית היודנרט מתקבצים המוני עובדים המוסרים תעודותיהם להחתמה. אולם חלק קטן בלבד זוכה לקבל את התעודות- ואני בתוכם- נותרו ללא תעודות. בשעות המאוחרות של הלילה אני חוזר הביתה.

בבואי לדירה, רואה אני שכולם כבר מוכנים ליציאה למקום המסתור. אני מצטרף אל משפחתי וכולנו נכנסים בקושי רב למחסן קטן המלא אנשים, נשים וטף. החום והמחנק איומים. בקושי רב ניתן לנשום. כל רעש הנשמע בחוץ מגביר את הפחד. במיוחד מקפידים ומשתיקים את הילדים הקטנים לבל ישמיעו קולם.

בשעות הבוקר המוקדמות נרדמו הילדים, אולם המבוגרים החלו באמירת "הסליחות". ישבתי בקרבת אמי היקרה, הממלמלת תוך בכי קורע  לב ודמעותיה מרטיבות את ספר הסליחות שבידיה. עמדתי ממש לידה והצלחתי לקלוט קטעים מתפילתה הנאמרת בהתלהבות עילאית.

אמא עוצמת את עיניה ושפתותיה דובבות תפילה חרישית, היא מתחננת ומבקשת רחמים. "אבינו שבשמים... ידוע לי כי אנחנו בסכנה גדולה. מי יודע מה יעלה בגורלנו. אם נגזר עלי, אני מוכנה למות על קידוש השם... אבל מתחננת אני, השאר לפחות שריד ממשפחתי ומילדיי, שיישאר לפחות זכר כלשהו מאתנו...". וכך דובבו שפתותיה הקדושות והטהורות את התחינה האחרונה ששמעתי מפיה, ולא אוכל לעולם לשכוח את תפילתה. "תפילת האם"  , שנאמרה בתמימות ומתוך אמונה שלמה כי הנה הגיעה עת רצון ותפילתה תתמלא.

השחר הפציע. הגברים מתעטפים בטליתותיהם ומניחים תפילין. מי יודע, אולי זו תפילתם האחרונה? התפילה נאמרת בדבקות ובכוונה גדולה. הצטרפתי גם אני לתפילה, ולאחריה יצאתי החוצה לנשום אויר צלול. יתר האנשים פחדו לצאת, שמא יאונה להם רע. אך אני לבשתי עוז ואומץ לאחר ששמעתי תפילת אמי אשר הפיחה בי אמונה ותקווה כי אני עומד להנצל.

והנה למולי מופיע מנהל העבודה שלי, יהודי מהגיטו. שוחחתי עמו והוא ספר שכעת חזר ממקום הריכוז בכיכר החרות, שם ריכזו הגרמנים אלפי יהודים למשלוח. הנשלחים  היו ללא תעודות עבודה, או שתעודותיהם לא אושרו והוחתמו.

את התעודה שלו- סיפר הגרמנים החתימו, ושחררוהו לנפשו. התלבטתי האם גם עלי ללכת לכיכר ולקבל חותמת שתציל את חיי, או שזה עלול להיות מסוכן להתקרב לשם, שמא יחליטו הגרמנים משום מה לא להעניק לי חותמת ולצרף אותי למשלוח.

חזרתי להורי על מנת להתייעץ איתם. אחרי ששקלנו את שני הצדדים הוחלט שאצא וה' הטוב ישמור בעדי. בהתרגשות רבה ומעומק הלב ברכו אותי אבא ואמא שה' יצליח דרכי ושאחזור לשלום. כך ברכו אותי  שוב ושוב. ולבסוף יצאתי לעבר הכיכר בברכתם של הורי כשהם דואגים לשלומי ומתפללים ומעתירים תפילה לה' שישמור עלי מכל רע. מלאים הם תקווה שנותרתי מאחור וניצלתי מהאקציה האכזרית הזו.

בליל ראש השנה שהו עמי בדירה שני צעירים נוספים. כל אחד מאתנו נעמד בפינה אחרת והתפלל תפילת  ליל ראש השנה מתוך לב נשבר. בכינו והתפללנו, התפללנו ובכינו.

יום ראשון של ראש השנה. הגרמנים הודיעו שבית שאינו מאוכלס ייסגר על מנעול ובריח והכניסה אליו תסומן בהתאם. מהבתים הוצאו כל הרהיטים והכלים יקרי הערך ומכאן ואילך נאסרה הכניסה לבתים אלו. כדי שהדירה שלנו לא תסומן ותיסגר נותרתי בדירה יחד עם הבחור שהיה עמי. כך נשארנו בבית ביום ראשון של ראש השנה. הריכוז בתפילה היה קשה למדי אך השתדלנו להתפלל ולבקש בלב שבור לרסיסים.

תפילת ראש השנה נאמרת בניגון של מגילת "איכה"... זוהי תפילה על אובדן יקירינו שנלקחו מאתנו לפתע פתאום. משמעות מיוחדת במינה לתפילת "ונתנה תוקף", כאשר אנו הנדונים למות מתפללים. "מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה...". התפילה נאמרת בלחש מטעמי זהירות, אך הלב בוכה בקול גדול. מי יודע, אולי ברגעים אלו ממש נאנקים, נחנקים ונשרפים אהובינו על קידוש השם?  ואנו, מה יעלה בגורלנו? אנו רואים לנגד עינינו כבמחזה ביעותים כיצד עולים על המוקד אלפי יהודים קדושים וטהורים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

ואז, ברגעים קשים אלו, נזכרתי לפתע בתפילת אמי הזכה ובדבריו האחרונים של אבי מורי שצווה עלי להתאמץ ולהתחזק וכך לעמוד איתן במאבק למען החיים. אני שופך כמים לבי לנוכח פני ה' ולבי מלא אמונה ובטחון כי אזכה בעזרת ה' להינצל מגיא ההריגה ותפילת אמי היקרה תתקיים.

ביום שני של ראש השנה הוצאו כל היהודים המרוכזים במבנים שעל יד הכיכר לנסיעה ברכבת. היעד – מחנה ההשמדה בלזץ... אל דרכם האחרונה...

יום שני של ראש השנה הוא היום שנקבע ל"יארצייט" של בני משפחתי, ה' יקום דמם ודם כל קדושי טרנוב.

(תפילת אם- השואה באמונה שלמה ר' נתן גינצברג ז"ל)

דף מתוך מחזור שנכתב במחנה השמדה

נערות משארית הפליטה במחנה עקורים אולם סביב כרזה לקראת השנה החדשה המאחלת 'גמר חתימה טובה'

יהי איפוא" אנקת מסלדיך" כרצונך!...

ימים נוראים נתרגשו על אחינו בני ישראל בכל השנה, כל יום קללתו מרובה והוא נורא מחברו. ובכל זאת, נתמלא לבם של ישראל אימה ופחד עם התקרב הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים.

מה נורא המקום הזה- מחנה עבודה והשמדה איטית, איליו התגלגל ר' מנס אחרי שבחסדי ה' הועבר לשם ממחנה המוות אושויץ.

הלוח אינו מתחשב בנסיבות, יום הכפורים ממשמש ובא. מניין מאורגן אין להעלות על הדעת. "עוון פלילי" כזה מסתיים עד מהרה על עמוד התלייה, או במקרה הטוב, בהעמדה אל הכותל נוכח לוע הקנה.

אין מחזור, אף לא טלית ובוודאי לא "קיטל" . ברם לב נשבר יש ויש! והרי גדולי החסידות אמרו כי אין דבר שלם מלב שבור!...

את התפילה ידעתי בעל פה- משחזר לימים ר' מנס. אינני יודע, אבל כל שנות היותי בעל תפילה בימים הטובים בבית החסידים, נהגתי להתפלל את תפילות הימים הנוראים בעל פה... שמענו פעם רמז מכ"ק אדמו"ר ה"אמרי אמת" זי"ע כי מן הראוי לדעת כל תפילות השנה בעל פה ושיננו אותן, אם כי מעולם לא ירדנו לסוף כוונתו, לשם מה...

היינו מורעבים כד כלות הנפש, ובכל זאת היה מובן מאיליו שאנו צמים! הן לא יתכן להעביר את היום הקדוש סתם כך, להתחמק מהעבודה לא היה אפשרי. עמדתי איפה ליד המכונה והתחלתי מתפלל מן הזכרון... המכונה בשלה ואני בדידי... תחילה התפללתי חרישית, אולם אט אט אזרתי אומץ ונתלהבתי יותר ויותר וכמעט שכחתי היכן אני נמצא...באולם הייצור עבדו בנות ישראל ממגורשות הונגריה והן שמעו את התפילה והתייפחו בבכי תמרורים, כאילו היו בעזרת נשים בבית הכנסת.

נטו צללי ערב ועת נעילה בא. בתפילת שמונה עשרה של נעילה, בעל פה, כמובן. אין ניתן לתאר במילים, את הרגשות באותה תפילה על סף במוות.

לפתע כאשר הגענו לפיוט "אנקת מסלדיך", נכנסו בסערה הרוצחים הגרמנים שהבחינו ברחש בלתי מובן עולה מחדר המכונות... וואס קומט דא פואר?!(מה מתרחש כאן)  צווח הגרמני האכזר בקול מאיים. תוך כדי צעקות , החל מכה את כל המתפללים באכזריות שטנית. אף אילץ אותנו, תחת המגלב המתנפנף, להשליך את הכובעים מעל ראשינו..

רצוצים והמומים נאלצנו להפסיק את התפילה. מה אומר לכם? פניתי מלב נשבר אל אבא שבשמים ואמרתי לו:

"רבונו של עולם! יהי נא " אנקת מסלדיך" כפי שאתה רוצה!!

חרף המכות האכזריות היו מתפללי בית הכנסת המאולתר המומים דווקא מ...רישומה העז של התפילה הנרגשת. ביקשו בכל לב להביע הוקרתם לבעל התפילה... במוצאי היום הקדוש, נגשו והעניקו לו איש איש שי הוקרה מקורי: אי אלו פירורים ממנות הרעב שלהם, "לשבור" את תעניתו...היהודים הנרדפים הכריזו בינם לבין עצמם, כי דווקא התפרעותו חסרת הרסן של האשמדאי, מגבשת ומעודדת אצלם את האמונה והתחושה כי תפילתם בעמק הבכא, בנוסח מקורי של "ממעמקים קראתיך ה'" בוקעת רקיעים. וזה בדיוק מה שמטריד את מנוחת כוחות הטומאה ומבלבל את השטן....

(לוחות ושברי לוחות- ר' יחיאל מנחם מנס זיטניצקי)

כרטיס ברכה לשנה החדשה ועליו תמונת בית הכנסת בעיר וספרים (VESZPREM), הונגריה

ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע...

בראש השנה שנת תש"ה אחרי המפקד היומי, הכריזו מנהלי הצריפים בשמו של האדמ"ור מסטמר, כי לאחר תפילת שחרית יתקע הרבי בשופר בחצר המחנה. הידיעה הכתה גלים ועוררה התרגשות עצומה בכל שכבות הצבור. בשעה היעודה יצא האדמו"ר, לחצר- בה לא נראה כמעט אף פעם, כי תמיד נשאר בצריפו. רוב שוכני המחנה נקהלו כבר במקום, ראשיהם של החיונים מכוסים מטפחות או דפי נייר, והתעלות הנפש מורגשת על פני כולם. בדממה שהשתררה עם הופעת האדמו"ר, הדהדו הברכות שנאמרו ביותר והרבי התחיל תקוע, או אז נגלה לפנינו מחזה בלתי רגיל ומיוחד במינו.

מכל המחנות  מסביב אשר קול השופר הגיע אליהם- באו בריצה אנשים ונשים התקרבו אל הגדר שהפרידה בין המחנות, כדי להאזין לפלא הלא יאומן ולשמוע את קולו המרטיט של השופר.

הדממה הייתה מוחלטת! המעמד הקדוש הרעיד את הלבבות. תקיעת שופר?! כאן בברגן בלזן?!ההולנדים ואזרחי ארצות אחרות שהיו במחנה מרוחק אך במעט מאתנו, עמדו כמאובנים ליד גדרי התיל ולא זזו ממקומם זמן רב לאחר התקיעות. אולי קיוו לשמוע גם את התקיעות שבתפילת מוסף, אך הגרמנים- שנזכרו פתאום במעמדם הרם- התחילו לנבוח כמו כלבים וצעקו לכולנו להתפזר. צעקותיהם החזירו את כולנו למציאות המרה.

למחרת לא התקיימו התקיעות בפרהסיה. יש להניח כי בגלל הסכנה, הוחלט לתקוע רק בצריפו של הרבי. ספר לנו מר מור מבני ברק- שהיה עם משפחתו בין נוסעי הרכבת- כי תפילה בצבור כמו כל התכנסות הייתה אסורה במחנה, והתפילות התקיימו רק בצריפו של הרבי עם מספר מתפללים מצומצם. המתפללים היו מתחלפים לפי תור, וזה יוצא, וזה בא.

השופר היה ברשותו של אחד האסירים ההולנדיים, ונודע על כך כנראה מעובדי המטבח שהיו כולם הולנדים, עבור השאלתו לרבי, קיבל בעל השופר תמורה הולמת בסיגריות.

ספר תורה קטן הובא  על ידי מישהו מבודפסט. התפילות והתקיעות של הרבי עשו רושם כביר על כל המתפללים. כולם הרגישו בחוש, שתפילתו היוצאת מלבו השבור, הרקיעה שחקים ופתחה שערי רחמים, והיא היא שפעלה לקרב שחרורנו.(דברי מר מור)

(דבר הישועה - נס ההצלה של משפחת רבי יהושוע מנחם ארנברג זצ"ל מקראקא)

השופר בו תקע האדמור רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב

דף בכתב יד מתוך מחזור 'זעקת השבי' לראש השנה ויום כיפור

נשים יהודיות במחנה אוגסבורג - יום כיפור תש"ד

אחד מהדברים שהפליאו אותי מאוד בגלותי הקשה במחנות השונים במשך שנות המלחמה היה חוסן האמונה והביטחון של קבוצת נשים ובנות שלא איבדו את צלם נשמתן היהודית בשיא הקשיים שאפשר היה להעלות על הדעת, בהסתרה שבתוך ההסתרה, כשהחושך כיסה את הארץ, והיה נראה חלילה כאילו אין אדון לבירה. רוחן לא נשברה, ותמיד העלו על דל שפתיהן "ברוך ה'" או "בעזרת השם", על כל צעד ושעל. אמונה זו, מעוררת ההשתאות, הקפידו מידי לילה לומר "קריאת שמע".

גם לפלא גדול היה לי להיווכח שבתוך עמק הבכא הן ידעו מתי חלים חגי ישראל איך הם השיגו את המידע הזה אינני יודעת, אולם בהתאם לכך ניסו לשמור עד כמה שניתן היה הדבר, אפילו במשהו סמלי.

אני זוכרת שבערב יום כפור עבר לחש בין הבנות על היום הקדוש, יום כפור, שחל בלילה. אני, כששמעתי זאת, צף ועלה ברוחי זכרון עיירת מולדתי ביום נשגב זה, על האווירה הנעלה של רטט וקדושה בהכנות המרובות לכך. כחלום בהקיץ נזכרתי בדמותם הזוהרת של אבי ואמי איך היו מתכוננים בתפילה ובתחנונים ליום הסליחה והכפרה בהתרוממות הנפש, איזה מחזה הוד היה לעת ערב כשאבי, חנוק מדמעות, בירך את בני המשפחה ויצא לתפילתו לבוש בהדרו בקיטל הלבן ועטוף בטליתו. כמה נחמץ לבי שכעבד נרצע אני נאלצת לחלל את היום הקדוש והנעלה בעבודה פיזית, מושפלת ובזויה, במקום להיות בצום ובתפילה בבית הכנסת. לתדהמתי הרבה שמעתי שקבוצת הנשים החרדיות שגדלו על ערכי התורה והיראה החליטו  בעוז רוחן שגם כאן, בעמק הבכא, יצומו ביום כפור כדין. המארגנות באו בדברים עם הטבח הראשי ובקשו ממנו שעקב צום יום כפור החל בערב הן מבקשות ממנו שלא יגיש בערב את הארוחה. בקשה זו הייתה מסירות נפש וסיכון עצמי רב ביותר, הן מצד האחריות לחזור אחרי יום עבודה, תשושות ורעבות, בלי לאכול במשך היום שקדם לצום, ולהמשיך להימנע מלאכול כלל עד למחרת בערב, שזה כשלעצמו קשה מנשוא, והן מצד האחריות האישית שלא יוודע על כך למפקדים הנאציים, כי אחרת היו מחסלים אותן מיד.

הטבח הראשי , כששמע את בקשתן, הודיע שהוא אינו מתנגד לכך, רק בתנאי שכל אסירות המחנה פה אחד תסכמנה לעניין ולא תבקשנה אוכל ולא תתלוננה עליו, כי אחרת יהיה גורלו רע ומר.

הבנות נטלו פיקוד, ואחרי שיחות נפש עם שאר האסירות הסכימו בנות ישראל הכשרות לצום ולשמור על קדושת היום הקדוש .ואכן, כשחזרנו בערב תשושות כח מהעבודה ומהרעב והצמא הציקו, מלאו פיותינו שובע מההחלטה האמיצה שלט לאכול ולשתות לכבודו של מקום ביום הקדוש אשר בו  ה' מכפר על עוונותיהם של  ישראל אולם התרגשותי התעצמה מהמצווה שגוררת מצווה, כי הייתי בטוחה שלמחרת  בבוקר בגלל הרעב המעיק והצמא המציק והחולשה הגופנית לא יהיו הנשים להסתכן ולא לאכול, וכולן יצאו לעבודה כשהן שרויות בצום מוחלט! אי לכך יצא שכולנו יחד צמנו יומיים תמימים, מאור הבוקר של ט' בתשרי עד מוצאי יום כפור. בכך נתקדש שמו של הקב"ה והתרוממה קרן ה' באהבה, ולמרות שנראה היה כאילו ה' מעניש את בניו לא איבדו בניו את דבקותם בו ולא סרו מהדרך הישרה, אדרבה, בשיא הקושי הם דבקים במצוותיו.

כשאני מספרת זאת כיום, חושבת ומדמיינת למפרע את השתלשלות העניינים. במצבי הנורא שהייתי נמצאת בו אז, רזונת וצמוקה, בקושי עור ועצמות, איך יכולתי? איך הייתי מסוגלת לכך? איך זה שבמקום לדאוג למעט שיפור בתנאי החיים, להקל מעט מעומס העבודה, היו מאוויי ברגעים קשים אלו תפילה וצום של יומיים?

מתחזקת אני במילים של הפסוק שעולות על גל שפתיי, מה שאמר דוד המלך בתהילים: "ויראו שונאי ויבושו".

(זכור- אשר עשה למרים - יוסף כץ בהוצאת גנזך קידוש השם)

דף שער ממחזור לראש השנה וליום כיפור

מודעה מגטו לודז, המודיעה כי תפילות הימים הנוראים יערכו בהשתתפות החזן לייב ראסקין ומקהלתו

"שומע קול תרועת עמו ישראל" במנזר

ברוך ואני הגענו באמצע תמוז תש"ה, ברכבת של חיל הרפואה של צבא ארצות הברית, מלייפציג שבגרמניה למאסטריכט, העיר הדרומית ביותר בהולנד. השלטונות אשפזו אותנו בבתי חולים ארעיים, כל אחד מאתנו אושפז בבית חולים אחר. שמעתי שמצבו של ברוך קשה מאוד, ואחרי כחודש ימים הצלחתי לעבור לבית החולים שבו הוא שכב. הוא שקל פחות מעשרים קילו, גוף בלי בשר. בבית החולים הזה היה צוות מסור של רופאים ואחיות, אבל הוא הוקם באגף של סמינר לכמרים ישועים, כלומר היה זה מנזר שבו למדו כמרים ממסדר הישועים, כת נוצרית קתולית קנאית. באופן רשמי לא היה בית החולים שייך למנזר, אבל שלשה כמרים נשלחו מטעם הנהלת המוסד להטיף לנצרות בקרב החולם, שרובם היו גויים הולנדים שחזרו מעבודת כפייה בגרמניה. במיוחד התעניינו הכמרים בחולים היהודיים, עזרו להם וניסו להשפיע עליהם לעבור לדת הנוצרית: "סבלתם מספיק", "מגיע לכם לחיות חיים שקטים יותר", "נוכחתם להבין שהעם היהודי עתיד לסבול עד שיכיר באמת", "כאן אנו מציעים לכם הכל, לימודים ועתיד בטוח"  וכו'..

כחודשיים לאחר השחרור שוב יכולתי לרדת מן המיטה. הכמרים עזרו לי בצעדי הראשונים. השיחות ביננו סבבו בעקר סביב נושא הדת הנוצרית. הם הזמינו אותי לבקר בכנסייה בבניין, אבל סרבתי.

חמישה חודשים חלפו מאז השחרור. הצלחנו ליצור קשר מכתבים עם המשפחה בחו"ל ועם עו"ד דה האס באוטרכט. הוא שלח לנו, בין השאר גם חומשים. לבד משני חברים של ברוך שבקרו אותנו, לא ראינו יהודי. נדמה היה לנו, כי רק יהודים מעטים שרדו אחרי השואה.

ימים אחדים לפני ראש השנה הופיע בבית החולים יהודי מבוגר, רבי דה- ליוור. הוא היה החזן ובעל הקריאה של היהודים שחזרו לקהילה מאסטריכט. שמחנו לראות יהודי. הוא שאל במה יוכל לעזור לנו. הבנתי, שלא יוכל לדאוג לנו לאוכל כשר, ולכן בקשתי ממנו שידאג לתקיעת שופר בראש השנה בבית החולים. הוא הבטיח שידאג לכך, אבל הוסיף שיהיה קשה לתקוע בכל חדר. הבטחתי לו שאשתדל לדאוג לכך, שכל החולים המעוניינים לשמוע קול שופר יהיו מכונסים במקום אחד בשעה שיקבע. הודעתי לחולים היהודים שבראש השנה תהיה תקיעת שופר במנזר.

ואכן, ביום השני של ראש השנה(היום הראשון חל בשבת) בשעות אחר הצהריים, הביאו באלונקות את החולים היהודים לחדר מיוחד. החזן הגיע, ולמרות עייפותו לאחר תפילת שחרית ומוסף, קריאת התורה ותקיעת שופר, הוא חזר ותקע בשופר לניצולי השואה שבבית החולים. כך זכינו לשמוע קול שופר במנזר הישועים, כחצי שנה אחרי תום השואה האיומה.

שמעתי תקיעת שופר בוסטרבורק, בברגן בלזן ובמנזר הישועים שבמאסטריכט.

(יסופר לדור- יונה עמנואל)

עמוד השער של העיתון 'דעס יידשע ווארט' של אגודת ישראל שיצא לאור על ידי שארית הפליטה בגרמניה

צילום הדף הראשון של מחזור לראש השנה ועליו חותמת משטרת הגטו בוילנה

יום הכפורים תש"ה (שמואל)

בימים שלפני יום הכיפורים הפרשתי "מעשר" ממנות המזון שלנו, והודות לכך יכולתי להכין סעודה מפסקת משביעה.

בערב יום הכפורים התאספו מאות יהודים על –יד הצריף שלנו לתפילת "כל נדר", רבים רצו לצום. אבא היה החזן, הוא התפלל כשהוא עטוף בטלית וב"קיטל". תפילתו החמה וקולו הערב כבשו את הקהל, קהל של מסכנים וחסרי – תקוה אשר זכו להשתתף בתפילת "כל נדרי".

רעדה עוברת בקהל. בוכים בדמעות חמות.

אבא חוזר פעם שנייה ופעם שלישית, כל פעם בהרמת קול.

"מיום כפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה...."

ושוב בוכים. השאלה שרחפה באוויר הייתה: האם אכן נזכה להגיע ליום הכפורים הבא? דבר אחד היה ברור: לא יהיה לנו יום כפורים נוסף במחנה ברגן בלזן. או שנזכה להיגאל במהרה מהגיהנום הזה, או....

הרב לויסון הי"ד אמר דברי עדוד וחיזוק.

ואבא התפלל: "למען שמך ה' תחיינו ובצדקתך תוציא מצרה נפשנו. למענך אלוקינו עשה ולא לנו, ראה עמידתנו דלים וריקים. הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך. הנשמה לך והגוף שלך, ה' עשה למען שמך".

אבא התפלל – התחנן תוך התרגשות רבה, אבל הצליח להמשיך. סוכם מראש שאבא יקצר באמירת סליחות בסוף התפילה.

בתום התפילה ניגשו רבים(חלקם לא היו דתיים) ואמרו לאבא "יישר כח" על תפילתו המרגשת. בסוף נגשתי גם אני לאבא. לחצתי את ידיו והודיתי לו. אבא ענה לי: כל התודה מגיעה לך. רק הודות לסעודה המפסקת שאתה הכנת עבורנו, יכולתי להתפלל כך.

(יסופר לדור- יונה עמנואל)

קטע ממחזור בכתב יד שנכתב בחירוף נפש ברוסיה הסובייטית

ראש השנה תש"ה - באושויץ

הגיעו ימי ראש השנה, ראש השנה תש"ה במחנה ההשמדה אושוויץ. אף שהיינו מנותקים מהעולם כולו, ידענו את לוח השנה. באותו זמן הוטל עלי תפקיד של "רץ", שפירושו להיות קשר בין אנשי הס"ס המופקדים על המחנה לבין בעלי תפקידים שבתוך המחנה. כמו כן עמדתי על יד שער המחנה ולפי פקודה הייתי פותח וסוגר אותו.בתפקיד הזה הייתה לי גישה גם אל מפקד המחנה, ולכן העזתי וביקשתי ממנו רשות לערוך תפילה בציבור ביום ראש השנה. ואמנם הרשות ניתנה, אולם הותנתה בכך שאם יבוא מישהו מבחוץ מיד נתפזר. כך עשינו.

באותם ימים היה בין אסירי המחנה הרב צבי הירש מייזליש, שכיהן לפני הגרוש כדיין בעיר וייצן בהונגריה. הרב הצליח להגניב למחנה שופר, ובזכותו זכינו לקיים את מצוות שמיעת קול השופר.

כאשר אני נזכר היום באירוע זה וקורא את שני המשפטים האלה אני נזכר גם בפסוקים מספר שמות המתארים את מעמד הר סיני, ואני נדהם. היינו בתוך הגיהנום עלי אדמות ממש, ברקע התרוממו הארובות, וגם כאן עלו להבות אש ועשן השמימה. באותה שעה ישב הקב"ה על כסא הדין ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין, ובתוך האש הגדולה הזאת נשמע לפתע קול שופר. אולם הפעם לא קול שופר שירד מן השמים כדי לחברם אל הארץ, אלא קול שופר שעלה מן הארץ כדי לחברה אל השמים.. קול השופר הזה נישא אל לב השמים, וזעק בקול רעש גדול- אבינו שבשמים, הבט נא וראה, עמך ישראל מובל בהמוניו לשחיטה אכזרית, אנשים נשים וטף, ובתוכם צדיקי עליון ותינוקות של בית רבן שלא חטאו. האם אמרת לכלות את בניך? אב הרחמן, רחם נא עלינו- זכור לנו עקידת יצחק. זכור אותה עקידה שהתרחשה בראש השנה בהר המוריה לפני אלפי שנים.וזכור לנו את העקדות שמתרחשות בשעה זאת כאן בתוך הגיהנום שאנחנו נמצאים בו. בניך בני ישראל לרבבותיהם נשרפים לאפר, וזאת רק בגלל סיבה אחת ויחידה- בגלל היותם בניך. אבינו שבשמים- רחם!

בדרך כלל היו עושים את הסלקציות מיד עם בואם של הטרנספורטים לרמפה של אושויץ, אולם היו סלקציות נוספות גם בתוך המחנה. כך קרה גם בראש השנה שנת תש"ה במחנה שבו הייתי.

באותו ראש השנה נעשתה בתוך המחנה סלקציה מיוחדת. אנשי הס"ס נכנסו למחנה, תקעו יתד בתוך האדמה ובראשה הניחו מקל בגובה מסוים. כל בני הנוער, שהגיעו באותו זמן מהונגריה, נצטוו להתייצב ולעבור מתחת למקל. מי שהיה נמוך מגובה המקל הופרד מאחרים על מנתשיירצח בתאי הגזים, ומי שראשו נגע במקל נשאר במחנה. המרצחים בחרו דווקא את ראש השנה לעשות בו סלקציה כזאת, כי בוודאי מ "תורתו" של ה"שטירמר"(שבועון גרמני שכל כולו שנאת ישראל והסתה נגד היהודים) למדו שעל אותו יום נאמר "מעביר צאנו תחת שבטו". בסלקציה המיוחדת הזו, שהייתי עד ראייה לה, נבחרו להשמדה כמה מאות בחורים. הם נכלאו באחד הצריפים, והופקדה עליהם שמירה קפדנית..

בטרם הובאו לתאי הגזים הוחזקו הנערים כיממה בצריף  סגור, ובתוך הזמן הזה  היו אנשים מבין האסירים אשר הצליחו להסתיר על גופם חפצי ערך, ובתוכם היו גם אבות של הבחורים המיועדים להשמדה. השומרים על הבחורים שבצריף התחייבו בנפשם על המספר המדויק של הנידונים למוות. היות שלא היתה רשימה שנית של הנערים אלא היה ידוע מספרם הכולל בלבד, היו בין השומרים שהיו מוכנים עבור בצע כסף לשחרר נער, ובתמורתו חטפו נער אחר מתוך המחנה כדי להשלים את המספר.הרב מייזליש מספר בהקדמה לספרו שו"ת מקדשי השם חלק א', שהוציא לאור אחרי שחרורו מהמחנות, שבאותו היום הנורא נגש אליו איש אחד ואמר לו שבנו יחידו נמצא ביין הבחורים המיועדים להשמדה ובידו האמצעים לפדות אותו. האב פנה בשאלה, האם על פי ההלכה מותר לו לעשות כן. הרב נבהל ונחרד מהשאלה הנוראה, ולמרות הפצרותיו הרבות של השואל נמנע מלהשיב לו. נימוקו היה שלא ניתן לעיין בספרים, כי הרי כאלה לא היו שם, וכן לא היה יכול להתייעץ עם מישהו בנדון. האיש השיב שאם הרב אינו אומר לו שמותר לעשות זאת הוא מסיק מה שאין היתר לכך, והוא מקבל את ההלכה הזאת על עצמו באהבה ובשמחה. ואמנם כך עשה. הוא לא פדה את הבן והפיל תחינתו לפני הבורא שייחשב לו המעשה כעקידת יצחק אבינו שהייתה אף היא בראש השנה.

רבונו של עולם! האם יש עוד עם כזה כמו עמך ישראל? האם נמצא בכל העולם כולו אב שמוכן למסירות נפש כזאת? טבע האדם הוא שאב מוכן למסור את חייו כדי להציל את בנו. אולם להמנע מלהציל את הבן מכיוון שזה עלול לגרום להריגת ילד אחר, וזאת משום שההלכה מחייבת לנהוג כן! אין דבר כזה בעולם! רק בניך, שקבלו את תורתך, מסוגלים לעשות כן.

(שבטך ומשענתך- הרב סיני אדלר, הוצאת גנזך קידוש השם)

קטע מעיתון 'דאס יידשע טאגבלאט' המודיע על תפילת הרב עזריאל דוד פסטג בימים הנוראים

שני דפים ממחזור לראש השנה שנכתב בכתב יד במחנה העבודה וולפסברג, אוסטריה

ליל "כל נדרי" במחנה נשים בשטוטהוף

אינני יודעת כיצד הגיעה אלינו הידיעה, אך בוקר אחד, בהיותנו בעבודה, פשטה השמועה שמחר יום כיפור. הערב – "כל נדרי", מחר – יום כיפור. המחשבה הציתה את מוחותינו הרדומים.

העבודה נמשכה כרגיל, אדמת החמר שחפרנוה נצטברה ערמות ערמות, והשומרים הביטו בעין טובה בזריזות הידיים של הנשים. העבודה התקדמה יותר מהר ויותר מהר, כל אישה מאלצת את עצמה לסיים את המלאכה מבעוד יום לפני "כל נדרי". הן חפרו באדמה במרץ ובמסירות, כאילו הייתה עבודתן תלויה במהירות מלאכתן. לבסוף נסתיימה העבודה של היום. היא נעשתה כהלכה, ולא הייתה סיבה להכותנו. הסתדרנו במהירות בחמישיות, ולא הייתה אף אחת בתוכנו שלא נתחזקה ונתעודדה על ידי ההתרגשות הפנימית.

בשובנו למחנה נסתיימה חלוקת הלחם במהירות, והפעם בצורה מסודרת. אין מריבות ואין חיכוכים. איש לא הודאג אם אמנם חולקה המנה הזעומה של הלחם במידה שווה. כל אחת נראתה כאילו נתמלאה חביבות, אהבה ועדינות כלפי חברותיה. כולנו, אף אלה שבתוכנו שבבתיהן לא שמרו על קדושת יום הכיפורים, החלטנו שיום כיפורים זה יישמר כהלכה. על כן אכלנו מיד את כל מנת הלחם שחולקה לנו, ולא הותרנו דבר למחרת. כך התחלנו את תעניתנו.

דממה, מלאת הוד וקדושה. יום כיפור! אלפי נשים יהודיות שכבו על שורות הקש הנערם. אף אחת לא רטנה, אף אחת לא הציקה לשכנותיה, היה זה "כל נדרי".

לפתע שמענו קול מצלצל. היה זה קולה של האישה שכינינוה ראש המחנה: אחיותי! היום יום כיפור, החג של אהבה ומחילה. אבל זה גם היום שבו נכתב כל אחד בספר החיים או בספר המוות. אחיותי, אף כי מעטות מאתנו אינן מטילות ספק שניכתב למוות, עלינו להאמין ולקוות על אף הכול. באמונה זו, בתקווה זו, מתפללות אנו כי יום הכיפור הבא יראה אותנו בשובנו לבריאותנו, מאוחדות עם משפחותינו בבתים שלנו".

לא היה בכוחה להמשיך, קולה טבע באנחות. דממה מוחלטת שררה באסם. ואז פתאום, בקול מוזר, כאילו יוצא עמוק מתוך הגרון, נשמעה קריאת השבר, וכל הנשים פרצו באנחות. הן התפללו לריבון העולמים שיסלח לעברותיהן, למען תהיינה ראויות לרחמיו ולחסדיו. באסם שרר חושך מוחלט, אך במוחה של כל אחת עלו מראות הבית שהִכרנו, המפה הצחורה על השולחן, הנרות הדולקים באורם הזוהר. מראה רודף מראה, בעלים לבושים בגדי חג אומרים: מועדים לשמחה, חג שמח! הורים מתבוננים בילדיהם לפני צאתם לבית הכנסת. ואז לפתע נשמע הניגון בוקע הלבבות של "כל נדרי". אחת אחת הצטרפו הנשים למנגינה הנצחית, מנגינת כל הדורות.

(עדות רשקה וייס)

תפילת "ובכן לך הכל יכתירו" שנכתבה על פי הזכרון במחנה ברגן בלזן

איגרת ברכה לשנה החדשה שנשלחה לתורמי קופת רבי מאיר בעל הנס

תפילת כל נדרי שנכתבה על פי הזכרון במחנה ברגן בלזן

ימים נוראים תש"ה - ברגן בלזן

עם התקרב הימים הנוראים של שנת תש"ה השתררה במחנה תחושה של מתח ואי ודאות. איך מתפללים? האם תהיה תקיעת שופר? כיצד נקיים את יום הכיפורים? אבא ארגן בימי חול אמירת "סליחות" מיד אחרי סיום העבודה. התפללנו מנחה ואמרנו סליחות של אותו יום. כדי לא להפריע לעובדים החוזרים רצוצים מהעבודה ומבקשים מנוחה החליט אבא שלא להתפלל בצריף הצפוף והדחוס. בהתחלה התעורר ספק אם יהיה מניין, אבל הידיעה על אמירת הסליחות פשטה במחנה במהירות, ורבים באו. עמדנו בחוץ בין הצריפים, ואבא התפלל. בסליחות נאמר "חזק ברכיים כושלות". מילות התחינה הדהימו אותי. רבים התפללו יחד מתוך סדר סליחות אחד: "מחרון אפך שוב... זכור לנו ברית שלוש עשרה... תאזין שועתנו ותקשיב מנו מאמר... ה' ה' קל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים".

היה זה דבר פלא במחנה. לאחד הייתה הגדה של פסח ולאחר – מחזור של ימים נוראים או סדר סליחות. כיצד? יהודים שנשלחו למחנה לקחו עמם את ספרי התפילה הדרושים לקראת התקופה הקרובה, זה הביא חומש בראשית וזה חומש במדבר. אנו הבאנו חומשים, משניות, מחזורים ל"ימים נוראים" וכן סדר סליחות מתוך תקווה שנישאר ביחד.

לקראת ראש השנה שמענו שנמצאים במחנה כמה שופרות, אבל הרשעים הוציאו איסור על תקיעת שופר. התפללנו בחיפזון, ללא תקיעת שופר, ורצנו למפקד. באותם ימים עבדתי בתוך תחומי המחנה בתיקון קרשים. העובדה שהיינו בתוך המחנה אפשרה לי לעקוף במקצת את ההוראות. מצאנו "בעל תוקע" שהיה לו שופר, החזן דה יונג הי"ד. הוא הסכים לתקוע אבל פחד, ובצדק, פן יסתובבו אנשי הס.ס. בין הצריפים. הסכמתי לעמוד לפני פתח הצריף, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". כך שמעתי תקיעת שופר בראש השנה תש"ה, אמנם לא על יד בעל התוקע, אלא במרחק מה, בפתח הצריף. רק מעטים שמעו תקיעת שופר.

(יונה עמנואל, "יסופר לדור")

תקיעת שופר באושוויץ

"הימים הנוראים" של שנת תש"ה ממשמשים ובאים, ועדיין נותרו במחנה יהודים שהזיק היהודי לוהט בקרבם. ימי הדין עוררו אותם... ראש השנה מגיע, הצהירו שוב ושוב, יש להתכונן לקראתו! יש לאתר ולהכין מקום הגון שבו נוכל לערוך את התפילות, לדאוג לשופר, לבעל תוקע, ולקבל את היום הנורא כיאות. היו שהגיבו במשיכת כתף, ונדו בראשם: "תפילה בימים כאלו, ובאושוויץ?", באושוויץ לא יכולים רעיונות כאלו לעלות על דעתו של אדם שפוי, על תפילה יכול לחשוב רק מי שנסתתרה בינתו,רחמנא ליצלן, טענו.

אך מה רבה הייתה ההפתעה לראות ולהיווכח כי לא ליחידים הייתה אותה משאלה, אף על פי שנשמעה כמטורפת וחסרת אחיזה במציאות. השמועה על עריכת תפילות ראש השנה חלפה בצריפים מפה לאוזן. ההתלהבות הייתה לנחלת הכלל. אדהכי, הוכנסו מספר קאפו יהודים בסוד העניין, והם הבטיחו כי יעמדו לימין היהודים הרוצים בתפילה. הפור נפל על צריף שעדיין לא היה גמור מבפנים, עוד לא היו בו דרגשים לשינה ובניית התנור בטבורו טרם הסתיימה. הקאפו הועמדו הכן, בשרשרת ארוכה שנמשכה ממפקדת הגרמנים ועד הצריף, להודיע ולהתריע על כל צרה שלא תבוא. בהינתן האות על ידם – יהיה עלינו להפסיק את התפילה ולהתפזר מיד. הגיע היום. אך תמו שעות העבודה והמפקד היומי, בשעה 4 אחה"צ, ולעבר הצריף נראתה נהירה של המוני יהודים. אלפים אלפים גדשו את הצריף, התגודדו בתוכו ומילאוהו עד אפס מקום.

דמעות חנקו את גרוננו, בקעו רקיעים בתוך הצריף, והרצפה נהפכה ל"ים של דמעות". יהודים כה רבים, שנראה היה כאילו נסתם הגולל על יהדותם, מלאי ייאוש היו והחידלון נתן בהם את אותותיו, עתה עומדים כולם צפופים וקולותיהם מצטרפים לקול היהודי, המתייפח בתחינה ובוקע מעל אדמת אושוויץ החרוכה...

כשליח ציבור שימש רב, מגולי הונגריה, שהתפלל בעל פה וכולנו אחריו. בשמוע הקהל את קולו של השליח ציבור, כשהוא משתנק בבכי, פרצנו כולנו בבכי סוער, והיה המקום לחרדת אלוקים.

איני יודע מאין הגיע שופר למחנה ומי היה התוקע, אבל תקיעה אחת הצלחנו לשמוע, ונאלצנו הציבור הגדול להתפזר. מפי ה"שומרים" הגיעה אל הצריף הודעה כי הגרמנים עזבו את המפקדה, ומיד התנתקנו מהרגשות האופפים אותנו ונחפזנו להימלט מהמקום.

למחרת כבר לא יכולנו לשוב על מעשה האתמול, וגם לא ביום הכיפורים. הסכנה גדלה, הגרמנים הסתובבו עצבניים, מסוכן היה להתגרות בהם על ידי קיום מניינים.

(ר' מרדכי הכהן דויטשר, "הנרות שלא נכבו", בהוצאת גנזך קידוש השם)

ברכת שנה טובה שנשלחה לילדים במחנות המעפילים בקפריסין מטעם ארגון הג'וינט

כרטיס ברכה ובו תמונות של ראשי ישיבת מיר רבי ירוחם, הרב קמאי, והרב אליעזר יהודה פינקל

כרטיס ברכה לשנה טובה עם תמונת אניית המעפילים אקסודוס

תמונה של רבי מנחם נחום פרידמן האדמור משטפנשט ובתחתיתה ברכת שנה טובה בחתימת ידו

ימים נוראים במחנה הסגר בגרמניה

התקרבו ימי אלול ותשרי, ולמרות הניסיונות הקשים והמחשבות הנוגות האוכלות אותנו לא נתייאשנו מן הרחמים, וקיווינו לה' שיושיענו ויוציאנו מאפלה לאורה.

נודע לי שלאחד השבויים יש "סידור", אחד ויחיד. הלכתי אליו בהיחבא עם פיסת נייר שמצאתי ברחוב בלכתי לעבודה, והעתקתי לעצמי את ה"שמונה עשרה" דראש השנה ויום הכיפורים, וביומא דראש השנה התפללנו באחד הצריפים, בלי ידיעת הגרמנים שעמדו על המשמר. אני אמרתי מתוך הכתב את ה"שמונה עשרה" וכל העם, כאלפיים איש, אמרו אחרי בלחש, בדמעות שליש ובלבות נשברים לרסיסים. גנוחי, גנוחי, ילולי, ילולי. אך סיימנו את תפילתנו בשלום יצאנו דחופים לעבודת היום, ועד דכדוכה של נפש הגיע הצער על גורלנו המר לבלות את ימי הזיכרון הקדושים בין כלבים וחיות טרף בצורת אדם.

בערב יום הכיפורים, בשעת שקיעת החמה, הוציאו אותנו לעמידת "אפל", ובידעם שהיום הוא ערב היום הקדוש עיכבו אותנו עד שהחשיך, ולא הספקנו לאכול את פרוסת הלחם הדלה שכל אחד חסך למטרה זו. כל העם בכה בכייה גדולה, והתעוררות הנפש הייתה עד לאין שיעור. היינו מודאגים שמא, חס ושלום, לא נוכל לצום ולקיים את מצוות היום כראוי. בליל "כל נדרי" התפללנו במקום שהתפללנו בראש השנה, וכן התאספנו ביום כיפור בבוקר, אבל כבר לא הספקנו לגמור את התפילה, כי באמצע "שמונה עשרה" הגיעו הרוצחים וכלי נשק שלופים בידם. ניסינו לברוח בשבעה דרכים, אבל לא כל אחד הצליח לברוח, ומי שנפל בידם היכו אותו מכות רצח. תפילת נעילה התפללנו בציבור במקום מוצנע בלי משטין ומפריע, כי היינו זהירים שהטמאים לא ישגיחו בנו. במוצאי יום כיפור הייתה שמחה בלב כולנו על שזכינו לקיים מצוות "תענו את נפשותיכם" וראיתי אז גילוי קידוש השם בישראל, בהסתכלי אל מסירות הנפש אפילו של יהודים חופשיים לשעבר, איך השתדלו לשמור את מצוות ה' ועד כמה הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם...

(הרב יהושע גרינוולד, חסד ליהושע, עין דמעה)

כרטיס ברכה- יהודי תוקע בשופר

יהודי מונקאטש אומרים 'תשליך' על הגשר החוצה את הנהר

כרטיס ברכה לשנה החדשה, הנושא גם בקשה לתרומה עבור ועד הישיבות בוילנה שבראשות הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי

החזן בימים הנוראים

יהודי וינה ,אומרים "תשליך" על גשר הנהר בעיר

צריף בית הספר במחנה המעצר למעפילים מס' 65 בקפריסין, שקושט לכבוד ראש השנה תש"ט

יהודים בולגרים מתפללים ביום הכיפורים תשג במחנה רינוסקה - צ'שנה

יהודים שהוצאו מבית הכנסת על ידי הגרמנים בעיצומן של תפילות הימים הנוראים עומדים בשלג עטופים בטליטות

תפוחים ביום כיפור

אצלנו בבלוק היו נערים שונים, כל מיני טיפוסים מכל סוגי המשפחות. הבחור החסידי איצ'י מוטל מגטו מלאבה, השפיע על כולנו...

"אני לוקח אתכם היום לעבודה משעשעת" - דיבר אלינו בשפת חלרות קצין הס"ס - "יש פה בוסתן של תפוחים, השייך לתחום המחנה "ביקרנאו" ובחרתי בכם היום לקטוף את התפוחים..."

ברגע זה השמיע לנו קצין הס"ס את הפקודה, להתפזר בין העצים ולקטוף את התפוחים הבשלים... אני נשבע לכם, כי באותו רגע חשתי סחרחורת בראשי. ריח התפוחים הבשלים עלה באפי. מבין הענפים הכבדים קרצו אלינו תפוחים אדומים, נוצצים ומגרים. אך תוך כדי רגע נצנץ רעיון כביר בראשי - יום כיפור היום! כולנו, כל חבורת הנערים, לקחנו על עצמנו לצום, הבטחנו זאת לאיצ'י מוטל. כי הוא שהכין אותנו ליום הזה, הוא הודיע לנו על התאריך המדוייק של יום כיפור. נשכתי בשפתי ונשבעתי בליבי, שלא אגע בתפוחים ואם אפילו אוכל לגנוב משהו מן העצים ולהסתיר בכיסי - לא אעשה זאת בשום אופן!

וקצין הס"ס הסתובב בין העצים, הביט אחרי כל אחד מאתנו וכולו היה חיוכים שלא כרגיל: "מיינע יונגע! (חברה שלי!) מותר לכם לטעום מן התפוחים! ביטע שעהן! (בבקשה!) ומשנוכח שאף אחד מאתנו אינו נוגע בתפוחים הקוסמים נפל בריתחה איומה: "ווארום פרעסן זי ניכט?" (למה אינכם זוללים מן התפוחים?)... וחיש מהר נעלם הצחוק השטני מעל פרצופו והוא צרח אלינו במלוא חרונו: "פערפלוכטע יודן! (יהודים ארורים!) אני יודע הכל. היום "זענינגס טאג" שלכם (יום כיפור בגרמנית) ואתם צמים כולכם! קרויץ דונר ווטר! (חזיז ורעם!) הוא צווח וצרח ואף אחד מקבוצת הנערים שלנו לא נשבר ולא נגע בתפוחים שהתגלגלו מסביב...

מתוך עדותו של יוסף (יוז'ו) וייס, אסיר אושוויץ מס' 29054

ילדים משארית הפליטה בבית מחסה לילדים בצרפת, מתכוננים לראש השנה

שופרות ותשמישי קדושה מושלכים בבזיון

ראש השנה בעיר נצורה

ר' משה פראגר

שעת בין הערביים של ערב ראש השנה.

גיסות הצבא הנאצי מקיפים את עיר הבירה כבטבעת של אש. טיסות המפציצים ממעל וסוללות התותחים מסביב לה יורקים אש ללא הרף וזורעים מות וכיליון. אולם בכל מרתף ובכל מקלט מבטחים, אשר יהודים שם, עוברת אותה שעה קריאה מסעירה מעוררת:

יהודים, החג מתקדש, זמן התפילה ממשמש ובא, יהודים, לתפילה!

הרחובות חסומים כולם. מתרסים שונים ומשונים ליד כל פינה. המדרכות - שסועות. על כל צעד ושעל בורות ושוחות - מלכודות לטנקים של חיל האוייב ומשוריין. כל בית - מצודה מבוצרת מסוגרת לעצמה.

התלכדו היהודים, יושבי כל בית לעצמם, נצטרפו למניינים והתכוננו לתפילת החג.

אותה שעה נזדעזעו שוכני המקלטים כולם לקול צפירת אזעקה שפילחה את האויר.

התושבים נתקהו חושיהם ואזניהם לא היו רגישות עוד לקול הצופר. קולו היה לחם חוקם יום יום ולילה לילה. יחד עם קול ההתפוצצויות היה מנסר לו גם קולו שלו ואין איש שם אליו לב. אך הפעם, בשעת בין השמשות זו, עם כניסת השנה החדשה, כאילו הגביר הצופר כוח התרועתו נתארכה ונתחזקה.

העיר בערה.

האוייב המטיר פצצות אש לאלפים ולהבותיהן עלו כהר פרצים. ענני אש התאבכו, חדרו למקלטים ולמרתפים ויושביהם נשארו בלי אויר לנשימה.

שיווי משקלם של יהודי העיר הנצורה נתערער. ברור היה, מפני אש סואנת נואשת זו אין מסתור. גם המקלט העמוק ביותר אינו מגן על יושביו. הלהבה והעשן המחניק חודרים בחורים ובסדקים, מכרסמים ויורדים את הכל. במבוכתם התחילו האנשים עוזבים את מחבואיהם ואת מקלטיהם. אולם משעמדו בחוץ, תחת כיפת הרקיע, גברה תדהמתם עוד יותר: אין מצוא! כל הרובע היהודי שבלב ורשה הבירה עומד בלהבות.

אותו לילה חדלה ורשה היהודית להיות עיר נצורה. הכל זרמו יצאו לחוצות, לרחובות. הכל הפקר, כאילו אין אימת פצצות ופגזים עליהם. בכל פינה נסתרת, בכל מחסה חפור באדמה ארב המוות לא פחות מאשר בחוצות הכרך החשוף. לא עוד האפילו על החלונות. טרחת שוא. ורשה היהודית היתה מוארת בלהבותיה, כאילו ים של נגוהות שפך אורו עליה.

בשורות איוב פשטו במהירות הבזק מרחוב לרחוב, מחצר לחצר:

עשרות בתי יהודים מתמוטטים על יושביהם! הבתים המופצצים כורעים תחתיהם וקוברים חיים את דייריהם, שלא הספיקו לעוזבם!

אלפי יהודים, תושבי ורשה הנצורה, היו בתיהם קבריהם, ושלדי הבתים, אחוזי אש כלפידי שאול, נראו כנרות נשמה איומים על קברים חמים רעננים...

בשאון הגיהנום הזה, נסרה פתאום באויר ספוג הזוועות, הקיאה מסעירת הנפש:

יהודים! אל תסיחו דעתכם! בואו לתפילה! בואו לתפילת ראש השנה!

היתה זו תפילת שגב ואימה! תפילה, שבקעה ופילחה את שבעת הרקיעים. תפילה, אשר קרעה את המסך המבדיל בין ישראל לבין אביהם שבשמים.

בחצרות המוות המשתולל, בין עמודי האש, העשן והפיח, ובין קירות נופלים של בתים מתמוטטים הצטרפו כיתות כיתות של יהודים רעדים מזועזעים ושפכו ליבם לפני שוכן מרומים:

"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים... וכל הרשעה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ..."

ע"פ הספר "ניצוצי גבורה"

תפילת כל נדרי שנכתבה על פי הזכרון במחנה ברגן בלזן

תפילת יום כיפור בבית כנסת בגטו קרקוב, גליציה , פולין

תפילת יום הכיפורים בפלשוב במחיצת האדמו"ר משידלוב

מחנה האימים פלשוב, מקום בו עבודות כפיה ומוות משמשים בערבוביה.

היה זה יום הכיפורים, למזלנו עבדנו אותו היום במשמרת לילה, כך שבמהלך היום היינו משוחררים לתפילות. איתנו בצריף היה כלוא האדמו"ר משידלוב, ששימש לנו כשליח ציבור.

התחלנו בתפילה, כשדמעות חונקות את גרוננו, ללא מחזורים וללא ספרי תורה, ללא טליתות וללא ארון קודש, כך חסרי כל ניצבנו לשפוך שיח לפני בורא עולם, שיחתמנו לחיים, כשמשמעות הדברים חרותה עמוק בבשרינו, כל אחד מאיתנו לא ידע מתי יבוא תורו ויומו האחרון.

כמלאך אלוקים ניצב לפנינו השידלובר, גופו אומנם כאן עימנו, בגיא הצלמוות, אך ניכר היה שרוחו הנישאה משוטטת בעולמות עליונים. מעיין הדמעות נפרץ אצל כולנו, אך את סביבותיו של הרבי קשה לתאר; סביב מקומו נקוותה שלולית של ממש, שתוכנה היו דמעותיו הטהורות אותן הגיר בתחינה לפני ריבון העולמים. החלנו בתפילת מוסף ובהגיענו ל"ונתנה תוקף", תפילה שתמיד מביאה לידי רגש גדול, הרגשות המו ועלו ביתר שאת. "כבקרת רועה עדרו" - את זאת חווינו לא אחת, כאשר היינו ניצבים מפקד וכל עשירי, החמישים או המאה, היה נלקח להרג...

התפילה גודשת ועולה מתוכנו, אך לפתע עוברת השמועה: "פינקלשטיין איז דו!". פינקלשטיין, הקאפו האכזר, אותו יהודי שמכר את נשמתו לשטן, זה שלא היסס להרוג ולטבוח באחיו היהודים, בא לבדוק מה קורה בבלוק שלנו. מיד עם שומענו זאת, שמו הכול את עצמם כישנים, כי נפל פחדו של הקאפו עליהם.

ניגשתי אל השידלובר רב ולחשתי לו "פינקלשטיין איז דו" - הקאפו כאן, אך כאילו לא אמרתי דבר, חזרתי על דברי פעם ופעמיים, אך חשתי כי אני מדבר אומנם אל בשר ודם, אך רוחו הגדולה איננה לצידי. החלטתי להתייצב לצידו של הרבי, וכי טוב אני ממנו? מה שיעשה בו - יעשה גם בי.

בפחד רב הבטתי אל כיוון הפתח, בו נעמד הקאפו, כשהוא מתבונן ברבי משידלוב, לפתע הוציא הלז, אותו יהודי שירד לשפל המדרגה, ממחטה מכיסו ומחא דמעה נסתרת. "מאכט וייטער" תמשיכו הלאה הוא אמר, ועזב בדממה את המקום, ניצלנו.

(עדות ר' יוסף שילר, ארכיון גנזך קידוש השם)

תפילת יום כיפור בגטו לודז'

תפילת יום כיפור בחצר בית הכנסת בגטו לודז'

יהודי מונקאטש אומרים 'תשליך' על הגשר החוצה את הנהר

תפילה ותקיעת שופר בצריף הילדים

מרחוק נשמעו צעקות מן הצריף המסוגר. הילדים קוראים. מתקרב אחד שמה ושומע שהם מבקשים שיבוא הרב מייזלס, רבם, שלימד להם תורה במחנה. ניגש הרב לצריף - אם כי אסור בעונש מוות לגשת - שומע את הילדים מבקשים רק דבר אחד (אף על פי שזה יומיים לא אכלו):

"רבי, רוצים אנו לשמוע תקיעת שופר".

אסור בעונש מוות להיכנס לצריף, אבל הרב מוכן להיכנס. משחדים את השומר והוא נותן לרב מייזלס להיכנס לצריף, ואיתו שופר.

נכנס הרב ומביא איתו דברי עידוד. אין הרבה אשליות, אבל יש לו מאמר חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו אל יתיאש אדם".

אבל אחד הילדים מתפרץ: "עלינו להיות מוכנים לגרוע היותר. היו מוכנים. אמרו וידוי. אמרו "שמע ישראל" ושמעו בפעם האחרונה תקיעת שופר.

והרב מתחיל: "מן המיצר קראתי..." והילדים עונים אחריו מילה במילה, פסוק אחרטי פסוק. פורץ בכי איום. והרב בוכה אף הוא. מעולם לא אמרו יהודים "מן המיצר כזה" זו הפעם האחרונה. והילדים מתייפחם והרב תוקע בשופר. התקיעות האחרונות: תקיעה, תרועה, שברים.

ביום שני של ראש השנה הוליכו את הילדים לתאי הגז. והם הלכו ושרו: "וטהר לבנו".

מתוך: יומן גטו ורשה / הלל זיידמן, עמ' 271

יהודים עטופים בטלית ולבושים בקיטל בתפילת ראש השנה בבית הכנסת

כל נדרי

תפילת כל נדרי - ציור

תפילת עלינו לשבח שנכתבה ביד במחנה הריכוז בוכנוולד, גרמניה