הגאון מקאז'ליקוב רבי אריה צבי פרומר זצוק"ל, הי"ד.

יום השנה לפטירתו, כ"ז ניסן תש"ג.

הרב פרומר היה נחשב לאחד מגדולי הדור לפני השואה.

ספרי השו"ת שלו נפוצו בעולם היהודי על כל רבדיו, בין השאלות שהורצו אליו שנדפסו בארץ צבי ועוד ספרים, קיימת חליפת מכתבי תורה בינו ובין גדולי וצדיקי הדור, כמו צדיקי בית גור ועוד.

הרב אריה צבי נולד בעיירה צ'לאדז (שלזיה, דרום פולין, קרוב לגבול עם סלובקיה ושכנה קרובה של קטוביץ הידועה) בשנת תרמ"ד ובהיות בן שלוש נפטרה אמו. כשאביו התחתן בשנית, עבר לגור אצל קרובי אמו בעיירה וולברום שב"פולין קטן" אז החלה ספינת חייו לשוט על פני מים סוערים שמאז ועד יום מותו לא נחו לרגע.

 אבל למרבה הפלא עם כל מה שעבר עליו היה שקוע בתורה ומוצא בה עוז וחדווה. היה נחשב לגאון מופלא ועובד ה' בכל נימי נפשו. שלווה ואמונה השרה על סובביו והעמיד תלמידים רבים בכל אחת מתחנות חייו.

כבר אז, בהיותו יתום בודד ידעו בכל סביבתו ש"לייב הירש" כך כונה בחיבה, ילד פלאי צומח לו בוולברום, תלמיד המחכים את רבותיו. בגיל 12 כבר גלה לעיירה אמסטוב (ליד צ'נסטחובה) ל"ישיבה קטנה" ומשעלה ברמתו על כל תלמידי הישיבה הצעירים כמו הבוגרים, נכנס לישיבת האבני נזר בסוכטשוב, שהייתה נחשבת לישיבה מצויינת שהכילה את מיטב עילויי פולין.

אז נקשרה נפשו בחצר הקודש סוכטשוב, אותה לא נטש לעולם, והיה מקושר לשלושה אדמורי"ם שכיהנו בה בחייו.

לאחר הסתלקות האבני נזר, ששימש בפועל כראש הישיבה בסוכטשוב, ישב על כסאו בנו היחיד הרה"ק רבי שמואל, הנודע על שם ספרו "שם משמואל", והוא שהכיר היטב את תכונותיו של הגאון המופלא והצדיק הנשגב הזה, מינה אותו להיות ראש ישיבה במקום אביו, האבני נזר.

בהיותו אברך צעיר, אב לילדים קטנים, וכבר כיהן כראש ישיבת סוכטשוב, השתוללה מלחמת העולם הראשונה והחריבה את כל העיירה, גם ביתו וישיבתו בת מאות התלמידים נשרפו כליל, ומאז כבר לא הייתה תקומה לסוכטשוב.

בצעירותו

הגאון עקר לוורשה וממנה לקאז'ליקוב (עיירה פולנית במחוז קראקא) שמה נקשר בדמותו עד היום הזה שכן בה היו לו שנים יפות ופוריות, הוא העמיד בה תלמידים רבים, ביניהם עילויים וגדולי עולם.

הצלחתו בקוזליקוב הייתה לצנינים בעיני כומר העיירה ולא חלף זמן רב עד שגורש מהעיר באמתלאות שונות (יש גירסה נוספת לסיבת עזיבתו את העיר ולפיה עשיר יהודי שהפסיד אצל הרב בדין תורה והחליט לנקום בו ולהצר את צעדיו, במהלך תקופה זו התגורר הרב יחד עם בני המשפחה בעזרת הנשים של בית הכנסת, ועדיין לא פסק פומיה מגירסא ולא הפסיק להרביץ תורה ויראת שמים מתוך שמחה מופלאה).

מסכת טלטוליו לא הסתיימה וכך עבר ממקום למקום מסיבות שונות ומשונות עד שבשנת תרצ"ה, עת נפטר הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין נקרא לשמש כראש הישיבה הגדולה והחשובה בכל רחבי פולין, היא ישיבת חכמי לובלין.

ראשי ישיבת "חכמי לובלין" בפולין נראים נשיא הישיבה רבי משה פרידמן מבויאן – קראקא ראש הישיבה הרב אריה צבי פרומר מקאז'ליקוב הרב אריה ליב לנדא מקולביל והרב בעריש זילברברג

תלמידיו בלובלין אהבוהו אהבת נפש כי העמידם בקרן אורה והיה מגדל אותם באהבה וסבלנות ומטעימם נועם התורה ועבודת השם.

בשנת תרצ"ה נכספה נפשו עלות לארץ ישראל. את געגועיו לארץ ישראל מוצאים אנו במכתב שנדפס בשו"ת ארץ צבי "מי יתן לי אבר כיונה אעופה אשכונה ואנשק עפרה במהרה"…

את תשוקתו לארץ ישראל הצליח לממש בשנה ההיא, אבל אחרי שהות קצרה בארץ חמדת אבות נאלץ לשוב ללובלין, למשפחתו ולתלמידיו.

בכ"ח סיוון שנת תרצ"ח ייסד את המשנה היומית, תקנה שזכתה להיענות רבה (וחודשה לאחר השואה לזכרו ע"י קרוב משפחתו הרב יונה שטנצל)

בשנת תרצ"ט, עם כניסת הגרמנים ללובלין סגרו הם את ישיבתו, חכמי לובלין. באותו פרק נמלט הרב לורשה, שם היה מראשי החינוך התורני המחתרתי יחד עם רעהו הגאון רבי אברהם וינברג.

תלמידי ישיבת חכמי לובלין עם ראש הישיבה הרב אריה צבי פרומר

הוא היה קשור בלב ונפש לרבי מסוכטשוב הרה"ק רבי דוד שניהל את התארגנות צעירי תלמידי הישיבות תחת השפעתו של הרב מקוז'ליגוב. אגב, הרבי מסוכטשוב מסר נפשו למען כלל ישראל בימי השואה והרעיף על שבורי הלב טללי תחיה בימי הצער והיגון. ליבו הטהור נדם בחודש כסליו תש"ג, והלוויתו הייתה האחרונה בבית החיים הגדול ברחוב גנשה שהגרמנים סגרו אותו למחרת קבורתו.

ר' הלל זיידמן כותב ביומנו:

"בכל פעם היה ביתו (של הרבי מסוכטשוב) מלא מפה לפה, באו אנשים רבים, ביניהם רבנים ועסקנים לשאול עצה, לשמוע דברי התחזקות, והוא זצ"ל עסק בתורה ועבודה ימים כלילות, והיה מקור של התחזקות, תחת השפעתו הרוחנית עמדו הקיבוצים של לומדי התורה בגטו שראשיהם היו חסידיו: הרב אברהמ'לי וינברג והרב אריה פרומר מקוזליגלוב… וככה עסקו בתורה כמה מאות בני ישיבות 'שם משמואל', שתי ישיבות כאלה התקיימו בגליל נבלקי, ואחת בגליל גז'יבוב“.

הרב יהושע משה אהרונסון סיפר שעוד בתחילת המלחמה נכנס אל האדמו"ר מסוכטשוב, כדי שזה יבהיר לו על שום מה מתרגשות הצרות על עם ישראל, ותשובותו הייתה: ”מן הפרשה הראשונה שבתורה למדנו זאת, הבל הצדיק וקין הרשע. והנה הבל הצדיק, דמו נשפך כמים, בעוד קין הרוצח חי ומתהלך בעולם“. לדברי הרב אהרונסון: ”האדמו"ר הוסיף דברים, אך איני יכול להעלותם על הכתב. ביציאתי מחדר קודשו – ידעתי כי עליי להתכונן לגרוע מכל"“

באדר תש"ב (מרץ 1942) נודע להרב אהרונסון שבינתיים ברח לסאניק על מטרת הנאצים להרוג את יהודי פולין, והוא שלח מכתב לרבו, רבי דוד בורנשטיין, בו הודיע לו על הגזירה. במכתבו כתב בלשון רמז: "הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה", כאשר כוונתו לפסוק הרביעי בפרק השביעי במגילת אסתר בו נאמר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". בחודש סיוון הגיע מכתב התשובה, אף הוא ברמיזה, בו ביקשו רבי דוד להתחזק ולנגן את יצירתו של הסבא יצירה 23 קטע 4, ברמזו בכך לפסוק הרביעי במזמור כ"ג בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי".

אחרי תקופה של צער ועינוי בגטו ורשה התקבל הרב מקוזליקוב לעבודה בסדנת הנעליים של ר' אברהם הנדל.

הנדל, חסיד גור מסוקולוב, הסתובב בזהות פולנית בדויה והצליח להעסיק -במפעל "שטיקריי אפטיילונג" של אמיל שולץ שייצר נעליים, סוודרים ומוצרי עור- אלפי יהודים, רבים מהם אדמורי"ם ורבנים שהיו מבוקשים בידי הנאצים הרבה יותר מסתם אנשים.

באביב תש"ב, 80 שנה בדיוק מהיום, הועסקו בסדנה של הנדל כ 3000 יהודים, ביניהם גדולי האדמורי"ם והרבנים.

הרב איבד את אשתו ואת כל ילדיו, אבל שלוותו ושמחתו לא סרו ממנו. עוז וחדווה היו במקומו ובת שחוק בזווית פיו. אמונה טהורה נבעה בסביבתו, ודברי תורה קלחו מפיו ללא הרף.

כך מתאר הלל זיידמן את ראות עיניו:

 "הנני בבית המלאכה של שולץ. אני בא בשעה שהקהל דופק במסמרים ואומר הושענות… הנה יושב ליד סדנת תיקון נעלים (העבודה אינה אלא הוצאת המסמרים בצבת) הרב מקוזליגוב, יהודה אריה פרומר, ראש הישיבה לשעבר של ישיבת חכמי לובלין. הוא יושב כאן ורוחו מתנשאת לעולמות אחרים. הוא אינו פוסק מללמוד בע"פ. שפתיו נעות כל הזמן. מזמן לזמן פונה במילה לאדמו"ר מפיאסצ'נה ר' קלונימוס שפירא, מחבר "חובת התלמידים" היושב ממולו. מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים. ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים, יותר נכון במוחות ובפיות של הגאונים – הרמב"ם והראב"ד, בעל הטורים ורמ"א, ראשונים ואחרונים. בחלל בית המלאכה עוברים בסך גאונים וגדולים – מה לי אנשי ס.ס.? מי לי משגיחים גרמניים? מה אכפת רעב ומצוק ונגישות ואימת מוות? הרי מרחפים בעולמות העליונים, הרי יושבים לא בבית המלאכה ברחוב נובוליפיה 46, אלא – בלשכת הגזית, בסנהדרין. כך יורדים בני אדם במצוקה וכך הם מתרוממים לגובה רוחני לדרגה עליונה.

— יומן גטו ורשה, תל אביב תש"ו

באביב תש"ג אחרי חיסול גטו ורשה, נשלח הרב המופלא מקוזליקוב למיידנק. ביום כ"ז ניסן תש"ג הוכנס לתא הגאזים ובדרכו מחה כפיים בשמחה והכריז:

הבה נקדש שם שמים בשמחה!

ברוך השם שהחיינו וקיימנו והגיענו לדרגה זו!

שמונים שנה חלפו מפעילות סדנת העור של ר' אברהם הנדל. זכרה לו אלוקים לטובה. במפעל זה 'הועסקו' גדולי הרבנים והאדמורי"ם, ביניהם האדמורי"ם מאלכסנדר, סוקולוב, פיאסצנה, פינטשוב, סוכטשוב, קרימילוב,  ראדומסק, הגאונים רבי מנחם זמבה, רבי אלכסנדר זושא פרידמן ("מעיינה של תורה" – דער תורה קוואל) הרב מקוזליגוב, רבי משה בלצאל אלתר ועוד רבים. ה' יקום דמם.

שבעים ותשע שנה חלפו מהסתלקותו הטראגית של הרב המופלא שהאיר את העולם בתורתו וקדושתו והעמיד תלמידים הרבה.

ביום הזיכרון שלו, היום, כ"ז ניסן תשפ"ב, נלמד פרק משניות לעילוי נשמתו, ונזכור את מפעל חייו "המשנה היומית" שיסד בעמל ויגיעה למען הרבות תורה בישראל.

נדליק נר לרבינו אריה צבי בן חנוך הענדיל, ולעילוי נשמת אשתו הרבנית אסתר בת יהודה שרגא, וילדיהם דב, אברהם, בנימין, משה, מילכה ומרים קיילא.

הגאון מקאז'ליקוב רבי אריה צבי פרומר זצוק"ל, הי"ד