שלושה לילות, שלושה אנשים, רבי אחד.

ליום הזיכרון של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז, ניצול השואה שאיבד את כל משפחתו בשואה וזכה להתנער מהאפר ולהקים עולמות כבירים של תורה וחסד. ט' תמוז.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

1

בלילה אפל אחד בגטו, כך סיפר הרבי מצאנז לרבנית ע"ה, שהיתי עם יהודי מתבולל.

היהודי הזה היה "רחוק מאוד", כך תיאר זאת הרבי. "רחוק מאוד מאוד". עד כדי כך רחוק, שהיה נשוי לגויה שילדה לו שלושה בנים. גויים.

הלילה היה אפל. אסירי המחנה שכבו בדרגשיהם, מכונסים בעצמם, איש איש ביגונו, איש איש בכאביו, והיהודי שלידי שכב, עיניו בוהות באוויר, כבויות, משדרות עצב, ייאוש תהומי וחידלון.

רכנתי אליו והתחלנו לדבר.

הוא היה יו"ר הדירקטוריון של בנק הונגריה. איש מצליח, עשיר, מהשכבה העליונה של הצמרת הכלכלית של הונגריה. חייו היו יפים, עשירים, נעימים ומכובדים, ואשתו הגויה דאגה לרפד את ימיו ולילותיו בחום ונעימות. אולם כשהתחילו ה"צרות", התנכרה אליו אשתו הגויה באחת. היא לא רצתה עוד להכיר אותו. היא ושלושת בניה שמרו על מרחק קר ומנוכר מראש משפחתם שאותו כה אהבו, לכאורה, והפקירו אותו לגורלו, בודד, שבור ומיואש.

"מה עשית", דיברתי על ליבו של היהודי המתבולל, "ראה נא איך חלפו עליך כל הימים מתוך שקר וכזב, שום אהבה לא שררה בינך לבין האישה הגויה שבה דבקת, ושום יחס של כבוד והערכה. את הכסף שלך היא אהבה, ומהרגע שהיא הריחה צרות היא נמלטה ממך משל מצורע אתה! ראה נא את בניך הגויים – אינם מתעניינים בך, כמו מאש הם ברחו ממך ומגורלך, ועכשיו, כולנו כאן ביחד, יהודים שבורים וכואבים, אבל אני, הקב"ה עודנו עימי, ואתה?

בהתחלה הוא התווכח עימי, סיפר הרבי, אולם לאט לאט, לתוך אשמורת הלילה, נדם קולו וכבו עיניו. הוא שקע בהרהורים, ושתק. אחרי זמן רב של שתיקה פנה אליי היהודי ודמעות בעיניו. אכן טעיתי, אמר וגעה בבכי חרישי. טעיתי ואני חוזר בתשובה.

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג מלווה בחסידים

אחזתי בפרקי ידיו, ובכינו יחד. את נשמתו הוא בכה, את כל חייו הוא בכה, וראיתי עליו חרטה אמיתית. הוא התחרט על שנים ארוכות של התבוללות, של פריקת עול ושל חטא. הלילה היה אפל, קודר, ובדרגשי העץ ישבנו שני יהודים ובכינו, עד שנדם קולו והוא נרדם.

פניו היו שטופות דמע, אבל טהורות. נקיות. ילד שובב שטעה ורק רוצה לחזור לחיק אביו.

למחרת, סיפר הרבי, לקחו אותו להריגה.

הוא מת מתוך תשובה.

2

עוד סיפור על יהודי "רחוק מאוד" ששב לכור מחצבתו בימים ההם, גם אותו שמעתי מפי הרבנית מצאנז, ממה שהרבי עצמו סיפר לה.

אחרי המלחמה שהה הרבי מצאנז במחנות העקורים בגרמניה, ופעל גדולות ונצורות בקרב שארית הפליטה וממש הפיח חיים בעצמות היבשות.

קשה לאמוד את מספר היהודים שהציל הרבי משמד וכיליון באמצעות מוסדותיו "שארית הפליטה". הרבי לא נח ולא שקט. ממקום למקום עבר ואסף נשמות שבורות ומיואשות, והעניק להן חום, אהבה, חינוך וכל מה שהם היו צריכים. הוא היה אבא ואימא לאינספור צעירים שאיבדו את כל אשר להם, והפלא הגדול היה: איך הוא עצמו יש לו כוח לתת, מה מחזיק את האיש שאיבד אישה ועשרה ילדים, ועוד ילד אחד ששרד את השואה ונפטר ממחלה אחרי השחרור… מהיכן היה לו עצמו כוח?

יום אחד שמע הרבי על יהודי אחד, שאותו הכיר לפני המלחמה, שפרק עול. אימי השואה חרטו בו תלמים, הוא כעס על כל העולם, והכי הרבה על ריבונו של עולם… הוא כבר היה מוכר כחילוני גמור, כופר מושלם, וכך הסתובב שבור ומיואש בעולם שעוד לא התחיל אפילו ללקק את הפצעים.

הרבי שמע עליו ושלח לקרוא לו, אך כמובן ההוא סירב לבוא. הרבי קרא לו עוד ועוד, אך ללא הועיל. אבל הרבי לא התייאש. הוא ידע שיש נשמה יהודית שאפשר להציל אותה. הרבי מעולם לא סימן וִי לעצמו, ולא התרשם מהצלחות כשם שלא הצטער מכישלונות. הוא הרי יכול היה לחשוב לעצמו: מאות ואלפי ילדים, נערים ומבוגרים כבר היצלנו, יהיה אחד פחות…

האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז – קלויזנבורג בצעירותו

בסוף נשבר האיש, לא עמד בהפצרות, והוא בא.

בלילה חשוך ואפל באחד ממחנות העקורים ישבו השניים והביטו זה בזה. תהומות של יגון בקעו מעיניו של הזר ברוחו ובלבושו שהרבי רצה להחזירו לחיק אביו שבשמיים.

הרבי התחיל לדבר עם האיש, אבל הוא היה חומה בצורה. מ'האט מיר אלץ צו גענומען, ווי אזוי קען איך גלייבען? לקחו ממני את הכול, איך אני יכול להאמין?

הרבי ליטף אותו ופרץ בבכי מר: גם ממני לקחו הכול! הייתה לי אישה, היו לי 11 ילדים. נשארתי "ערום ועריה"… אבל אני כן מאמין, כי הקב"ה נמצא איתי, ועוד נראה ימים יפים. עוד יהיה לנו טוב.

האיש נשבר, ובכה גם הוא, והחומה נסדקה, וכך ישבו השניים ובכו, והרבי דיבר על ליבו באהבה ובסבלנות. הרבי לא התייאש, דיבר איתו עוד ועוד, וקרא לו שוב ושוב, ובסוף הוא חזר, ונשאר.

"כשהיינו בירושלים", סיפרה הרבנית ע"ה, בא לבקרנו יהודי מכובד, ירא שמיים, בעל משפחה גדולה וענפה, שומרת תורה ומצוות, מה שנקרא ביידיש "א שיינער איד". הוא ביקש להיכנס, והזכיר לרבי את הסיפור הזה. "אני הוא אותו יהודי. באתי לומר תודה", ומעיניו זלגו דמעות התרגשות.

 מבט על המשפחה הגדולה והמפוארת עורר בי מייד את השאלה המתבקשת:

ומה אם הרבי, אז, כן היה מתייאש?

3

את שני הסיפורים הקודמים שמעתי מפי הרבנית מצאנז עליה השלום בביקורי בביתה ביוניאן סיטי, תקופה קצרה לפני פטירתה. הרבנית, ניצולת שואה בעצמה, הייתה בת הגאון הקדוש רבי שמואל דוד אונגר הי"ד מנייטרא, חמיו של הרב חמ"ד ווייסמנדל זצ"ל, הידוע בפעילותו חובקת העולם להצלת יהודי הונגריה ממחנות ההשמדה.

את הסיפור הבא, שאותו אני מביא כאן בפרסום ראשון, שמעתי מפי בנו של גיבור הסיפור, וכיוון שאינני בטוח שכל המשפחה תהיה מאושרת מפרסום כל פרטי הסיפור הזה, אני משאיר אותו בעילום שם.

פגשתי יהודי בן שישים בערך, תלמיד חכם, יהודי חסידי חם שזכה להקים בית מפואר באחת מהשכונות החסידיות שבארצות הברית. הוא סיפר לי על משפחתו הגרעינית, ועל אחיו ואחיותיו, המהווים כולם יחד "שבט" שלם של רבנים, אנשי חינוך, גדולים בתורה ובעלי משפחות מפוארות בארץ ישראל ובארצות הברית.

הערתי לו כבדרך אגב: אני מתאר לעצמי שאביך היה גדול בתורה שבא אף הוא ממשפחה של גאונים וצדיקים, הרי לא כל יום אני שומע על שבט כזה גדול ומלוכד שכל מי שקשור אליו גדול בתורה, נבחן ב"מפעל הש"ס", מורה הוראה, ראש כולל או ר"מ בישיבה…

אבל האיש מספר לי שאביו לא היה כלל בצעירותו כפי שנראים בניו ונכדיו וניניו היום. הוא גדל באחת מערי גרמניה, למשפחה ייקית שהתורה לא הייתה בראש דאגותיה, והעניקה לילדיה חינוך די פשרני.

השואה עברה על אביו בצורתה הטרגית ביותר. לבד נשאר מכל המשפחה, ובנס שרד את המלחמה והתגלגל למחנה עקורים שבו פעל סניף של "ישיבת שארית הפליטה", בראשות הרבי מצאנז.

תמונת מחזור של ישיבת "שארית הפליטה" שהוקמה במחנה העקורים פרנוולד, גרמניה, בראשות הרב יקותיאל הלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג

הבחור היתום, ניצול השואה, נישבה בקסמו של הרבי והלך בכל ליבו אחרי האור והחום שבקעו מדמותו הטהורה, ואכן למד תקופה מסוימת בישיבה, ולאחריה החליט לפרוש מהישיבה ולהיכנס לאוניברסיטה כדי לרכוש מקצוע לחיים.

הרבי הרי היה אבא של ניצולי השואה. עד כדי כך היה אבא שלהם שבערב יום כיפור היה מברך את כל אחד ואחת מהם בידיו הטהורות על ראשם, ועיניו היו זולגות דמעות.

הרבי ראה את הבחור הזה כבן יחיד שלו וידע שאם הוא הולך, הוא הולך לאיבוד.

ילד בודד, שריד ממשפחה ענפה שילך לאיבוד? הרבי לא יכול היה לשאת זאת.

הוא קרא לו בלילה, ויחד ישבו באפלולית החדר והרבי דיבר אליו ממש בבכי. הוא התחנן אליו שלא יעזוב. שיישאר עימו, ואמר לו: אני רואה אותך כבן שלי במקום בני היקר והעילוי שנרצח בידי הנאצים (והרבי נקב בשמו של העילוי מבין בניו הקדושים). האם אתה נשבע לי שלא תעזוב?

ואז פתאום כבה אור החשמל. עלטה מוחלטת שררה בחדר, והרבי, שהיה נסער מאוד, נטל את ידיו של הבחור ושאל אותו: אתה נשבע לי?

אני אהיה לך כמו אבא, אדאג לך ולא יחסר לך כלום, אבל אתה נשבע לי שלא תלך?

הבחור נשאר, הרבי דאג לו אכן כמו אבא, ואולי יותר. הרבי חיתן אותו, והבחור הזה זכה להקים בית מופלא של תורה וחסד. זה אביו של אותו יהודי תלמיד חכם מפואר מארצות הברית שפגשתי, שכל אחיו וגיסיו הם גדולי תורה, מורי הוראה ואנשי חינוך.