רבי יום טוב עהרליך, 32 שנה לפטירתו, כ"ז תמוז תש"ן–תשפ"ב
ר' יום טוב עהרליך, יליד קוזן – הורודוק, עיירה יהודית חסידית טיפוסית שבה התגוררו חסידי קרלין רבים, מבטא בשירתו היהודית את העיירות היהודיות של פעם, הענוגות, החמימות והאהובות.
יום טוב גדל בעיר דוויד הורודוק, גם היא עיירה קרלינאית שאינה קיימת עוד, ובפרוץ המלחמה גלה לעומק רוסיה, עד שהגיע לסמרקנד.
בסמרקנד, עם כל הקושי להתרגל לסגנון חיים שונה בתכלית מכל ההווי האהוב והמוכר שממנו נתלש, היה משמח את עצמו ואת סובביו ביצירותיו היהודיות היפהפיות, שובות הלב והרגש.
כמה קשה היה אז ליהודי אירופי מהעיירה להתרגל לצורת החיים באוזבקיסטן? הינה עדות מפי הלל זלצמן (באדיבות אתר בית חב"ד) שעשה יחד עם יום טוב את הימים ההם בסמרקנד:
כמו אחרים שהגיעו מפולין, אורח החיים באוזבקיסטן נראה מאוד מוזר לר' יום טוב. המנטליות האוזבקית המחוספסת הייתה שונה מאוד מאורח החיים שלו, האירופאי יותר. האוזבקים השתמשו בחמורים לתחבורה, ורצפות בתיהם נבנו מחימר, או במקרה הטוב מלבנים, מכוסות בשמיכות כותנה או מחצלות.
לאוזבקים הייתה דרך פרימיטיבית ביותר להתחמם בחורף. תחילה היו חופרים בור במרכז החדר, בקוטר של כשני מטרים ובעומק של חצי מטר. לאחר מכן היו חופרים חלל נוסף במרכז הבור, חצי מטר בקוטר ובעומק כאחד, שאליו היו מכניסים גחלים בוערות. לאחר מכן כוסה החלל הפנימי ברשת עץ, עליה הונח שולחן, ולאחר מכן כיסה במפה גדולה שהיתה תלויה על הרצפה.
לאחר שכל זה הוכן, בני המשפחה היו יושבים על הרצפה המקיפה את השולחן, נועצים את רגליהם מתחת כדי להתחמם. הארוחות היו נאכלות במצב זה, ובלילה היו ישנים גם ליד השולחן, כשהרגליים ממוקמות בצורה דומה.
היה כמובן קשה, הגעגועים לא נתנו מנוח, אבל ר' יום טוב היה מנגן. בשיריו היה מביע את צערו, געגועיו, תקוותו ואמונתו, וגם, ההומור המר-מתוק שבו היה מבטא את מצבו היה יוצק נופך לו, למשפחתו ולחברים לצרה שעברו יחד את הימים הקשים ההם.
אז בקעו ניצנים ראשונים ל"שירת חייו" של יום טוב, מי שבעשרות השנים שאחרי המלחמה התנגנו שיריו ויצירותיו ברוב בתי ניצולי השואה וכלל "שלומי אמוני ישראל" בארצות הברית ובארץ ישראל.
ניגוניו של רבי יום טוב מהם בעלי הומור יהודי עשיר, מהם בעלי ניחוח געגוע עז לעולם היפה שהיה ואיננו, ומהם מלאי שמחה, תקווה ואמונה.
כישרון מדהים ניכר מכל חרוז במאות שיריו שפורסמו ב- 36 הקלטות שהוציא יום טוב לאור בחייו.
ר' יום טוב עהרליך, שמאוזבקיסטן עלה לארצות הברית והתגורר בוויליאמסבורג, היה ל"שם נרדף" לנגינה יהודית משובחת ומלאה תוכן. הוא שימח בחתונות ובהזדמנויות שונות, ולחרוזים שלו אין תחליף. גדולי הזמר מזה עשרות שנים משלבים בתקליטיהם מיצירותיו של ר' יום טוב, שככל שגרסאותיהם יתרבו לא יאבדו הם ממקוריותם ומייחודיותם אפילו כמלוא הנימה.
ניגוני השואה שפיזר ר' יום טוב בכמה מהקלטות שלו מרגשים וסוחטי דמע, גם כששומעים אותם בפעם האלף. זו המציאות.
מבין ניגוני השואה ידועה יצירתו המרטיטה על 92 הבנות, וגם הניגון המצורף כאן "שלאף מיין קינד".
שלאף מיין קינד – ("נומה בני") הוא ניגון שר' יום טוב עצמו מעניק לו הקדמה מילולית בקלטת, טרם שהוא פותח בשיר.
כך הוא מתאר בהקדמה:
1942. הגרמנים שולטים על כל אירופה, רוב היהודים נמצאים בגטאות ובמחנות, מאות אלפים כבר מצאו את מותם, ובפינה אחת ביער, בחושך ובקור, יושבת אם יהודייה, ובזרועותיה מצונף תינוק.
היא הבחינה בו במנוסתה מהרשע הנאצי שירה בה ופצע את גופה. את ילדה היחיד הרגו, אין לה כלום. ואת התינוק האבוד הזה שהוריו הותירו אותו רגע לפני שנלקחו לדרכם האחרונה, היא מאמצת אל חיקה ונשבעת לו: אני לא אעזוב אותך אף פעם כי גורל אחד לנו. לי אין ילד ולך אין אימא.
היא מנסה להרדים את התינוק ושרה לו:
"שלאף מיין קינד" – רבי יום טוב עהרליך
שלאָף מײַן קינד, דו מײַן נשמה, מאַך די אױגן צו, נום, בני, נשמה שלי, עצום נא עיניך
עס האַלט דיר אױף די הענט אַ מאַמע. אײַ לי לו לע לו. נושאת אותך בזרועותיה אם
אײַ לי לו לע לו אײַ לי לו לע לו
זאָלסט ניט שרעקן זיך נישט זאָרגן, װאָס דער טאָג פֿאַרגײט, אל תירא אל תפחד כי הליל רד
קומען װעט אַ נײַער מאָרגן. פֿול מיט גליק און פרײד. בוא יבוא בוקר חדש, מלא באושר ושמחה
האָסט מײַן קינד געהאַט אַ מאַמען, האָסט איר קױם געקענט, הייתה לך ילדי אימא, בקושי היכרת אותה
אין די אױשוויצינער פֿלאַמען. האָט מען איר פֿאַרברענט. ובלהבותיה של אושוויץ היא נשרפה
אַ בײזער װינט האָט דאַן געבלאָזן, אַ רעגן נאַס און קאַלט, רוח זעף אז נשבה, גשם, רטיבות וקור
װען זי האָט דיר איבערגעלאָזן. אין אַ װינקל װאַלד. כשהיא אותך הותירה, שם ביער בפינה
עס האָט פֿון מיר מײַן בלוט גערונען, פֿון אַ דײַטשס אַ שאָס, וממני זב אז דם, בגלל ירי של גרמני
װען איך האָב דיר קינד געפֿונען. אין דעם נאַסן גראָז. אז כשאני אותך מצאתי בדשא הרטוב
און איך בין מיט דיר געלאָפֿן, זוכן זיך אַן אָרט, ואני איתך רצתי, לחפש לנו מקום
פּאַרטיזאַנער אָנגעטראָפֿן. און געבליבן דאָרט. פרטיזנים פגשתי ונשארתי איתם שם
דער באַשעפֿער האָט אונדז בײדן, אָפּגעהיטן גוט, הבורא על שנינו שמר טוב
נישט געלאָזט פֿון זיך צושײדן. אַפֿילו אײן מינוט. לא נתן לנו להיפרד אפילו לרגע אחד
און איך װעל דיר נישט פֿאַראַטן, אַפֿילו אײן מינוט, ואני לא אטוש אותך אפילו דקה אחת
װײַל בײדע האָבן מיר אײן טאַטן. און די זעלבע בלוט. כי לנו שנינו אבא אחד ואותו דם
אױך מיר האָט מען געטאָן צושטעכן, איך האָב מער קײנעם נישט, גם אותי פצעו, אין לי יותר כלום
דו פֿון פּױלן איך פֿון טשעכן. ס`איז דער זעלבער ײִד. אתה מפולין, אני מצ'כיה, שנינו "יהודי אחד"
בײדע זענען מיר צוזאַמען, צונױפֿגעפּאָרט אַצינד, שנינו כאן ביחד, מאוחדים, מחוברים
דיר מײַן גאָלד עס פֿעלט אַ מאַמען. מיר עס פֿעלט אַ קינד. אתה, זהב שלי, חסרה לך אימא, ולי – ילד
שלאָף מײַן קינד און כאַפּ אַ דרעמל, האָב קײן מורא ניט, תישן בני, תפוס תנומה, אל תירא
האָסט אַ טאַטן דאָרט אין הימל. זעט ער דיר און היט. יש לך אבא בשמים רואה הוא אותך ושומר
און אַז דו װעסט עלטער װערן, און דערזען די װעלט, ולכשתגדל ותתבונן בעולם
אָט דעם טאַטן זאָלסטו הערן. טאָן װאָס אים געפֿעלט הרי לאבא שלך תקשיב, ותעשה מה שהוא אוהב
גײן זאָלסטו אין זײַנע דרכים, מוטיק װי אַ העלד, שאתה תלך בדרכים שלו באומץ וגבורה
און אױסװאַקסן אַ תּלמיד חכם. רעשן זאָל די װעלט. ותגדל תלמיד חכם, ירעש (ממך) העולם
דערהױבן װעסטו דײַן נשמה, װוּ דער באַשעפֿער רוט, תרומם אז את הנשמה, היכן שהשכינה שורה
און בעטן אים נעמען נקמה. פֿון דײַן מאַמעס בלוט. ותבקש ממנו אז נקמה, נקמת דם אמא שלך
תרגום: יעקב רוזנפלד
