גלתה תורה עימהם: תורה במחנות המעצר בקפריסין

מקולות מים רבים: הרב יצחק קלונימוס שטיין זצ"ל –

מאת: גב' דבורה סורסקי

הישיבה ולימוד התורה

"מיד בבואנו שמה, התאספנו כמה צעירים וייסדנו ישיבה. הר"מ היה יהודי יקר מבודפשט בשם רבי יצחק שטיין ז"ל, ולמרות שלא היו לנו ספרי לימוד, רק כמה מסכתות בבא קמא בלי מפרשים, בכל זאת היינו קמים בחורף בבקר מוקדם ולמדנו בבא קמא עם רש"י ותוספות כפי הבנתנו המוגבלת מפאת חוסר ספרים. יותר מאוחר הגיעו גם עולים פולנים והישיבה התרחבה, ולקראת הקיץ למדנו מכות עם ריטב"א… ולימד אותנו הרה"ח מאיר קליבנסקי ז"ל, ואח"כ להבדיל בין חיים לחיים הרה"ר ר' חיים ישראל וינשטיין" (הרב א"י רוטר, שערי אהרן – ההסתר והגילוי).

הרב יצחק ק' שטיין

 

על מים רבים אלו, על האהבה שלא כבתה, על הנחשוניות ועל הצימאון של מגורשי קפריסין ללמוד וללמד תורה, משתף אותנו בזיכרונותיו הרב רוטר.

זרקור מופנה אל ר"מ הישיבה, הארי שבחבורה, הרב יצחק שטיין מבודפשט, שהתמסר ללמד תורה ויזם את הקמת הישיבה. מיהו הרב יצחק שטיין? חידה זו נפתרה ביום העיון שנערך בעקבות מיזם קפריסין שפתח "גנזך קידוש השם" בבני ברק ב-ה' באב תשפ"ב בבני ברק. הסופרת והמרצה הגב' לאה פריד שיתפה את הקהל בסיפורה המשפחתי על אביה הרב יצחק שטיין זצ"ל. בתיאורה על מפעליו וקורותיו היא שמה דגש על יומנו ההיסטורי המרגש והחשוב. את קורותיו הוא תיעד ביומן אישי, שאותו כינה "שבע שנות טלטוליי". היומן נכתב בהונגרית, על פני יריעת זמן קצרה ובקצב תזזיתי, כשהכותב נתון במעין בולמוס לאצור את המאורעות.

על כתיבת היומן מעידים בני המשפחה בחוברת משפחתית שכתבו להנצחתו:

"את תקופת האימים שחווה על בשרו משנת 1941 ועד 1948 תיעד סבא ז"ל בשש מחברות עבות… אותן מילא בשורות צפופות בכתב ידו הרהוט בעת ששהה במרתף בשכונת מאה שערים במלחמת השחרור. הישר מהאונייה נחת לתוככי הקרבות הקשים ושהה באותו מקלט יחד עם דיירי הבניין… בחוץ שרקו פגזי מלחמה והוא ישב מסונף בפינתו, רושם ללא הרף, שורות הנוגעות בעברו ובכל אשר הותיר מאחוריו, ומתעד כדרכו בצורה מדויקת את כל הקורות אותו" (מי יעלה בהר ה').

יומן זה, מלבד היותו נכס משפחתי, מהווה מקור היסטורי ויהודי חשוב, שכן מצויים בו פרטי מידע מדויקים, אותנטיים וייחודיים: שמות, ציוני מקומות מדויקים שגם סייעו לרבים בתביעות לשילומים מגרמניה ושלל תיעודים נדירים. היומן מתאפיין בכתיבה כנה וישירה המעוררת אמפתיה אצל הקורא. פרקים של גבורה ועמידה יהודית שזורים לאורך כל שורות היומן, מתוארים כדבר המובן מאליו. ענוותנותו של הכותב היא מוטיב שאי אפשר להתעלם ממנו. במחברת השישית מוקדשים תיאורים לעלייה לארץ ישראל ותקופת קפריסין, תיאורים שמביאים את פעימות החיים של הכותב ושל המעפילים מסביב. מתוך העדויות על המפעלים שלו ושל דמויות הוד נוספות, הולכת מתבהרת תמונת מופת של נחישות להמשיך את מעגלי החיים היהודיים ולהחזיק את עץ החיים ומעינות התורה, תמונה שבה מהדהדת הקריאה: "כל הצמא לכו למים".

"שבע שנות טלטוליי" – המחברות של סבא יצחק: הסיפור שלא סופר

"לאמיתו של דבר כבר איחרתי עם כתיבת הזכרונות האלה. את הרוב לא אוכל בדיוק לתאר בנאמנות למציאות, וגם בעקבות הסבל הרב – הרבה מאוד אירועים נשכחו ממני". כך פותח הרב שטיין את יומנו, ובהמשך עובר לתיאורים של האירועים שפקדוהו: "ובכן אני מתחיל, ה-16 ביולי 1940 ט"ו תמוז ת"ש ז"א יום נישואי. אם אני עוד זוכר משהו, זה כמובן קשור בדברים שקרו לי, וזה מה שאתאר בעיקר, ולכן זה יהיה יומני".

תמונה אותנטית מתוך היומן

הרב יצחק שטיין נולד בתרע"ד בפאפא שבהונגריה למשפחת תלמידי חכמים. בבודפשט התגוררה משפחת שטיין עם ילדתם רחל הפעוטה. הגיוס לפלוגות העבודה ההונגריות בתש"ב (המונקא-טבור) פירק את המשפחה. מכאן החל לצעוד בנתיב הייסורים. סבל, תלאות וזוועה היו מנת חלקו בטלטלותיו על פני אוקראינה ופולין. "צבא העבדים" הפך לשם נרדף לפלוגות היהודיות בשירות הצבא ההונגרי, שידעו השפלה, סבל ורדיפה. חלק גדול מהמגויסים נשלח לחזית המזרחית שתנאי הקיום בה היו קשים ביותר: קור, רעב ומחלות. לא להחזיר את היהודים – זו הייתה הנחיית מפקדי הצבא ההונגרי. אדמת אוקראינה ספוגה בדמם ורבים מאוד לא שבו. עובדת היותו של כותב היומן מאותם מגויסים ששבו מעצימה את משקלו הבולט כמקור תיעוד ראשוני. קורותיו בשנות הגיוס מקבלים מקום מרכזי בתיאורים ביומן: חיי המגויסים כיהודים לצד הסבל, הזוועה והרדיפות. "במטה העגלות לדאבוננו גם בראש השנה וגם ביום כיפור היינו צריכים לעבוד. לנקות אורוות ולצחצח סוסים. לדאבוננו רק באורווה יכולנו להתפלל". את תיאוריו על פרק זמן זה הוא חותם כך:

"אבל, לפני שאני נפרד מעבודת הכפייה אני רוצה לציין שכל התאורים שנתנו כאן לא משקפים אפילו אלפית משלוש שנות הסבל באוקראינה. מי יוכל לתאר כל מכה, בעיטה וסטירות שחזרו ונשנו בכל רגע… כמה פעמים רעבנו ועמדנו רועדים מקור, שבורים מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה בגשם, בבוץ, בשלג, בסערות וכו'?".

בשלהי המלחמה הגיע לגרמניה ובהמשך למחנה דכאו. תיאוריו מתייחסים ומפרטים את מסע נדודיו, ועוברים על התחנות ועל הסבל הרב שחווה בכל אחת מהן. לאחר השחרור הגיע גם לברגן-בלזן ושם הוא מעיד על התחייה היהודית: "הגיעו משלוחים גדולים מלונדון, מאמריקה הגיעו ספרי תורה, כל מיני ספרות תורנית, טליתות, תפילין ושמורים כשרים. כאן קבלתי בפעם הראשונה את התפילין, הטלית והטלית קטן".

וכגבר הרואה עוניו, עם שובו לבודפשט נודע לו שאשתו אסתר נהרגה בהפצצה על בית שבו שהתה. בדרך ניסית הצליח למצוא את בתו בת החמש, רחל, ולחלצה ממשפחה נוצרית. בבודפשט היה פעיל באגודת ישראל ובארגון ההעפלה והעלייה: "באגודה הציעו לי משרת פקיד ואני אכן קיבלתי אותה. הטילו עלי את התפקיד הקשה ביותר, ניהול ה'בריחה' – כלומר ניהול המחלקה לעליה בלתי לֶגַלית באגודה". המשימה, על כל רכיביה, הייתה מאתגרת ומסוכנת והוא מילא אותה במסירות ובדאגה. בהמשך הגיע אף הוא כמעפיל ליוגוסלביה.

עם 3,845 מעפילי "כנסת ישראל" בנובמבר 46' נמנו הרב יצחק וילדתו. ביומנו הקדיש מקום לפרשיית כנסת ישראל: "מה שקרה – הגיעו שלוש אוניות מלחמה אנגליות והתחילו להכריח את האנשים לעבור, ופרץ הקרב. האנשים תפסו את השימורים והתחילו לזרוק. לאחד הקצינים פגעו בראש והוא נפל למים. היה מטח יריות, שני בחורים נהרגו ורבים נפצעו. התחילה מלחמה לא שוות כוחות באמצעות גז מדמיע וזרנוקי מים. תינוק אחד נחנק, היו על האוניה הרבה זקנים, נשים וילדים… והתחילה ההעברה לאניות המלחמה. כך הגיע הקץ למסע שלנו על אוניית כנסת ישראל. לכולם ערכו חיפוש, לקחו כל דבר בעל ערך. על האונייה נתנו אוכל אבל רוב האנשים פתחו בשביתת רעב. שלושה ימים שטנו לאורך חופי הארץ כי בכל זאת נמשכו דיונים בענייננו, אבל משלא הושגו תוצאות הגענו ב-3 לדצמבר לקפריסין".

בהגיעו לפרק זמן זה, מתאר כותב היומן את החיים במחנות המעצר. תיאוריו משקפים את מציאות החיים המורכבת ביום-יום: "כל מה שהאנגלים נתנו היה גרוע, האוכל מועט ונחות. אם לא הג'וינט והמזנון שאורגן על ידינו, האוכל לא היה שונה ממה שהיה אצל הגרמנים. הבגדים שנתנו היו בלתי ניתנים לשימוש, נתנו בגדי צמר חמים בזמן שהשמש יקדה כך שהזענו אפילו ערומים, הנעליים הצבאיות כבדות ורעועות, מים לא היו. רק שעתיים ביום". הרב שטיין מוסיף ומתאר את גודל הערבות והדאגה ההדדית ששררו בקרב העצורים: "סחבנו תפוזים בשקים, לחם ותפוחי אדמה לאלו שהגיעו אחרינו".

סמוך לר"ה תש"ח עלה בגורל לעלות לארץ ישראל, וביום הכיפורים ובסוכות כבר שהה במחנה עתלית, שגם אותו כלל בתיאוריו: "בראש השנה הייתי עוד שליח ציבור בקפריסין. האונייה יצאה בערב שבת ובשבת לא ירדנו מהאונייה. ביום ראשון בבוקר לקחו אותנו לעתלית".

תורת קפריסין: "לא ולא! זאת הייתה ישיבה לכל דבר ולמדו בה נערים בוגרים ולא ילדים"

"אביכם זצ"ל היה ראש ישיבה הראשון בקפריסין, ואנו היינו תלמידיו", כך ספר הרב א"י רוטר לבני משפחתו של הרב יצחק שטיין, כותב היומן. גם בזיכרונותיו הוא מתאר את רישומיו מ"ישיבת קפריסין". "בשעתו סיפר לנו סבא כי אסף מספר ילדים ללמדם תורה, אבל הרב רוטר מחה כנגד התיאור המצטנע והדגיש שוב ושוב: לא ולא! זאת הייתה ישיבה לכל דבר ולמדו בה נערים בוגרים ולא ילדים" (מי יעלה בהר ה').

בענווה הוא מתאר את מפעלו הרוחני ביומן: "מאוחר יותר לימדתי במשך 5 חודשים בישיבה. כשמחנה האגודה התחזק בעקבות הצטרפות תלמידים נוספים, הישיבה התרחבה וקיבלה אולם נפרד".

תורת ישראל צמחה בקפריסין. דמויות הוד ומעתיקי שמועה הרביצו תורה, הקימו מפעלי חינוך, וקולו של יעקב נשמע.

"בקבוצת הנוער של פועלי אגודת ישראל למדו עברית, והתכוננו לעבודה בארץ, ובכל זאת נשמרו מאד ממגע עם כפר הנוער הכללי, ואף השיגו אישור לגור במחנה נפרד… בבוא הקבוצה לקפריסין, גרו החברים באוהלים חסרי חימום וקראו בתורה בתאורה קלושה" (ד"ר מנחם אורן, מנגד תראה את הארץ). תיאור זה מתייחס לקבוצת ר' לייבל קוטנר שהגיעה עם מגורשי אוניית "ארבע חרויות". קבוצה זו הוקמה באיטליה, בסנטה צזריה, שם הפעיל הרב קוטנר מסגרות חינוכיות עבור בני הנוער בקבוצה. את מפעליו העתיק לקפריסין ועם בואה של הקבוצה חודשו שיעורי התורה ומוסדות החינוך לנערים.

"אף בתחנתם השלישית, תחנת קפריסין, נקבצו כל בני החבורה, הגדולים על הקטנים, באהלי מגורים סמוכים זה לזה… מיד הוקצו אהלים למוסדות… ואוהלים לכיתות הלימודים" (הרב ברוך לב, תחיינה העצמות האלה).

 "בלי ספרי עיון, אף שו"ע אין, בלי לדבר על ספרי שו"ת" – כך מתאר עיתון "שערים" את פעילותו של הרב בן ציון רוטנר, רב במחנות קפריסין. עם הגעתו החל מייד במסירת שיעורי תורה לכל דורש ללא תנאים, מתוך דאגה לחינוך יהודי ובניית משפחות. על פעילותו ועל מפעלי החינוך והתורה מספר הרב שטיין, כותב היומן: "בתי כנסת יפים, נוסדו הנהלות, הוקמו ישיבה ותלמוד תורה. כפר הנוער היה במחנה נפרד. גם לאגודה היה כפר נוער, למדו שם יפה גמרא, תנ"ך, גאוגרפיה, כתיבה… מאוחר יותר הגיעו עוד ועוד אנשים, ביניהם הרב בן ציון שנבחר לרב הראשי, הישיבה ותלמוד התורה התרחבו".

שיעור במחנה המעצר קפריסין

במידע על מפעליו הברוכים של הרב רבי יהושע מנחם אהרנברג, בעל ה"דבר יהושע", ששימש כרב ראשי במחנות מעצר בקפריסין, שיתפה אותנו ביום העיון בתו, הגברת ריבה אברמוביץ, שנלוותה אליו כנערה ושיתפה אותנו בחוויותיה בין גולי קפריסין.

הרב אהרנברג נשלח מארץ ישראל לקפריסין. בתים רבים בישראל הוקמו בזכותו, והוא נודע במסירותו לנושא התרת עגונות ואף הוא הקים ישיבה. ישיבה זו הטביעה את חותמה על לומדיה, כפי שמעידה ז' ברקוביץ, בת הרב ישראל גרינבוים, שהיה מתלמידיו.

"בקפריסין יסד הרב אהרנבגר זצוק"ל את הישיבה עליה נמנו כשמונים בחורים, כשאבא ז"ל יושב ראשונה ביניהם ופעיל בולט בכל ענייני הרוח של הישיבה. הישיבה בקפריסין פעלה במתכונת ייחודית. הרב אהרנברג, שנשלח במיוחד מארץ ישראל כדי לדאוג לפעילות הרוחנית במחנה, תגמל את הבחורים בישיבתו, כאשר כל בחור קיבל 'עשרים גרוש' " (ז' ברקוביץ, דרך ישראל).