י' מרחשוון, יום השנה לפטירת הגאון מטשעבין

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

הגאון מטשעבין, רבי דוב בעריש ויידענפעלד, היה נחשב בין שתי המלחמות באירופה לאחד מגדולי ופוסקי הדור, עד כדי כך שבשנת תרצ"ט, עם פרוץ המלחמה, תואר בעיתון המפלגה הנאצית "דר שטירמר" כ"גדול התלמודיסטים בעולם", ומשכך נמלט מפולין ללבוב שהייתה אז בשליטת ברית המועצות.

מלבוב גורש בידי השלטונות לסיביר, ושם ביערות הועסק בעבודות פרך במשך כשנתיים עד שהגיע לבוכרה, בה שהה כשנתיים עד שבהשתדלות הרב הראשי הרב הרצוג זכה לקבל אישור יציאה מרוסיה ולעלות לארץ ישראל.

אב שכול היה אז, שבור ורצוץ, לאחר שנות טלטול ובריחה בלתי פוסקת, עבודות פרך והסתתרות בתנאים לא תנאים, והגיע היום המאושר שבו זכה לעזוב את אדמת הגולה הדוויה בדרכו לארץ ישראל.

מה עשה הרב הנערץ ביומו האחרון בגולה?

סיפר מלווהו, ר' פנחס אליהו פארטאגאנג, שכיוון שלעת פרידתו מאחיו המעונים שעדיין לא קיבלו אשרת יציאה מרוסיה הם מסרו לו שמות של קרובי משפחתם בארץ ישראל ומקומות מגוריהם כדי שידעו עליהם וינסו להשתדל למענם, עמד הרב מטשעבין ימים ולילות ושינן בעל פה את השמות והכתובות כדי שלא ישכח אותם, וגם בהיותם בדרך, במלון, ובליל שבת קודש היה זה, כשהציע פארטאגאנג לרב שיפרוש לחדרו למנוחה, סירב הרב בתוקף לישון באומרו: בשבת זו אינני הולך לישון, אני חוזר על שמות קרובי המשפחה של אלו שנותרו מאחור ועל כתובותיהם כדי שלא אשכח אותם בבואי לארץ ישראל.

העיד הנ"ל שתכף עם הגיע הרב לארץ ישראל אחרי כל הטרדות שחווה, שכן מבוכרה נסע לאיראן ובה שהה תקופה ארוכה עד שהגיעו הסרטיפיקטים, לא חשב על שום עניינים אישיים אלא נפנה מייד לחפש את קרובי המשפחה של אלו שנשארו מאחור. היו שם כתובות בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובעוד מקומות, ואת כולם זכר הרב והודיע לקרובים על שלום בני משפחתם ומקום שהותם.

רבי דוב בעריש ויידענפעלד, הרב מטשעבין, משוחח עם תלמידיו

ביום ט' בניסן תש"ו עמדו רגליו בארץ ישראל, ומייד התפרסם בכל רחבי העולם כגדול הדור שפסקי ההלכות שלו הותירו חותם עז בעולם התורה וההלכה.

ספרו ההלכתי "דובב מישרים" תופס מקום של כבוד בשדה הספרות ההלכתית, ולפי מה שכותב הרב עצמו בהקדמתו, מאות התשובות הגאוניות שהובאו בספר זה הן רק מעט מזער מיבול עצום של תשובות וחידושים שנעלמו בוורשה בשנות המלחמה.

אם כי כל "דובב מישרים" הוא ספר שו"ת גאוני שאינו מש משולחנם של פוסקי הלכה, הרי שבחלקו השני יש מדור מיוחד שראוי לייחד לו תשומת לב מיוחדת באשר גם המחבר עצמו רשם מילים נרגשות ומרטיטות לב בפתחו של חלק זה, וז"ל:

לחיבת הדברים שנתחדשו לי בימי גלותי בהיותי מטולטל נע ונד בימי המלחמה, במדברות ויערות, מחוסר ספרים, הנני קובע להם מדור בפני עצמו, ומודה אני לפני השי"ת שהוציא ממסגר נפשי וזכיתי לעלות לארצנו הק'…

את המדור הזה הוא פותח בשיעור הראשון שמסר בירושלים בישיבת חיי עולם, בו הוא מביא מחידושי בנו העילוי יעקא'לי הי"ד, נער פלאות שהיה עתיד להאיר את העולם בתורתו ונהרג בידי הנאצים, הי"ד.

מדור זה בספר "דובב מישרים" הוא נפלא ועוצר נשימה. כפי שנמסר בידי בני המשפחה לקובץ "ישורון" בשנת תשנ"ו, הרי שאת התשובות בהיותו ביערות סיביר היה רושם על שקי מלט ישנים, מתוך הזיכרון! התשובות האלו גאוניות הן ומלאות מראי מקומות בלי סוף, משל "מאגרי מידע" ממוחשבים בלתי נדלים עמדו אז לנגד עיניו…

בתחילת המלחמה, כאמור, נמלט ללבוב וגם משם נשתמרו חמש תשובות גאוניות שכתב, כלשונו, "בצוק העתים", אולם התשובות שנכתבו ב"יער נומער 45 מחוז שוויערדלובסק" שנכתבו מתוך הזיכרון, בזמנים של עינוי ועבודת פרך, הרחק מתלמידיו ובניו האהובים, והרחק מכל הווי יהודי מוכר, מפעימות במיוחד ומוכיחות לכל מתבונן כוחה של יגיעת ואהבת התורה מהי.

במכתב לתלמידו יוסף גאלדפישער הוא כותב: "אמנם, הרעיונות נבוכים, עם כל זה לעונג להשתעשע… ואמנם מחוסר ספרים אנוכי פה וגם ש"ס אין לי…" (וכאן מתחיל בתשובה הלכתית גאונית בת עשרות מראי מקומות, כאמור, מחוסר ספרים ואפילו ש"ס אין לו…).

שוב, מאותו יער "נומער 45", הוא כותב ל"תלמידי חמדת ליבי החריף העצום יעק'לי גאלוואסער": מה שהעלית הוא דבר יקר והיה לי למשיב נפש ובירכתי עליו ברכת הנהנין…

מאותו יער הוא גם כותב לאברמלי אויערבאך מלבוב (הי"ד) תשובה נפלאה מלאה בקיאות, חריפות וגאונות.

וז"ל מכתבו מיער שוויערדלובסק בסיביר לתלמידו משה'לי בריננער:

התענגתי לראות כי גם בחושך ה' אור לך והלילה כיום יאיר אצלך לשקוד בתורה (…) הרעיונות אינם צלולים לרגלי "תלאות שונות"…

מחוסר ספרים אנכי וגם ש"ס אין לי וכמובן, הוא הוא המסובב להפריע העיון, עם כל זה לא אמנע להעלות… (ובתשובה זו הוא מצטט 26 מראי מקומות מכל חלקי הש"ס, המפרשים, השלחן ערוך והפוסקים).

וזה מכתבו מיום ז' אדר מעומק היער:

ב"ה בצל החיים והשלום אנו חוסים (…) עם כל זה אי הסבלנות וההשתוקקות מתגברת למועד שנזכה להשתעשע עם ידידנו ועם בנינו…

אמנם אין לי שלחן ערוך… והיה לי ולב"ב ליום שמחה. התענגתי והיה לי למשיב נפש ותרב שמחתי לראות שבעת כזאת שתתהפך בעז"ה במהרה לטובה, לא תפריע אותך מלהעלות פנינים יקרים מעמקי ים התלמוד…

כאמור, מיערות סיביר גורש לבוכרה, וגם משם שיגר תשובות, אף כי סבל מ"חסרון ספרים נחוצים" ו"רעיונות שאינם צלולים מכובד הזמן".

רבי דוב בעריש ויידענפעלד, הרב מטשעבין, בשעת שיעור בחדר הלימוד בישיבה

בתשובות מבוכרה יש עשרות רבות של ציטוטים ומראי מקומות שהעתיק מתוך הזיכרון, בצוק העיתים, במצור ובמצוק.

גם אחרי שזכה לבוא לירושלים וכל גדולי עולם שיחרו לפתחו, כתב תשובות והכריע בעניינים העומדים ברומו של עולם, מעולם לא סר מליבו האבל והיגון על חורבן יהדות אירופה, מרכז התורה העולמי שנגדעה קרנו בימי עברה וזעם.

וכך הוא כתב במכתב תשובה ביום כ"ג שבט תש"ח לשרידי העיר קראקא (קרקוב):

נטכס עצה ביחד עם גדולי ירושלים באיזה אופן להקים שם וזכרון קדוש להקדושים אשר בעיר קראקא וגליציה אשר לשמם ולזכרם יצאה נפשי ולא ימושו מזכרוני, ה' ינחם לבבנו.

ביום י' מרחשוון מציינים בכל תפוצות ישראל את יום הזיכרון לגאון ישראל רבי דוב בעריש בן רבי יעקב, מתבוננים בדרכיו ולומדים על הליכות חייו.

בירושלים מתנוססת הישיבה הגדולה "הגאון מטשעבין – דובב מישרים" לשמו ולזכרו.

ת.נ.צ.ב.ה.