מפית לחלות ממחנות המעצר בקפריסין: מעגל של נתינה וערבות
מאת: דבורה סורסקי
מפית אומנותית לחלות השבת, ממוסגרת כתמונה, הוצגה בפתיחת מיזם קפריסין בערב בירושלים. בתוך מפית מקופל סיפור משפחתי שנמסר לקהל מפי אחת מבנות המשפחה. יצאנו למסע במנהרת הזמן בעקבות המפית, שאוצרת בתוכה מעגלים אין סופיים של נתינה וערבות.
"ואז קמה אמנו ע"ה ואזרה חיל והתחילה להתעסק בעניין זיווג הזיווגים… זכתה לחבוש נשברי לב" (הרב א"י רוטר, ההסתר והגילוי).כך מתאר הרב אהרן ישעיה רוטר שליט"א, מחבר סדרת הספרים "שערי אהרן" על התורה ועוד, את מפעליה של אימו, גב' ל' רוטר, במחנות המעצר בקפריסין.
הגברת ל' רוטר נודעה לשם ולתפארת במעשי החסד הרבים שלה. דמותה חקוקה עמוק בזיכרונם של מגורשי קפריסין, וסיפורה ההיסטורי של מפית החלות מהווה רק חלק מהזיכרונות הללו.
בשנת תש"ט, על גג בית ערבי נטוש בחיפה, תחת כיפת השמיים, נערכה חופתם של בני הזוג הרב דוד טירהויז ולאה לבית רוטר. באירוע היו מעט בני משפחה וקומץ ידידים, וכקישוט שימשו סדינים לבנים פרוסים כמפות. סעודת החתונה הורכבה מקומץ עופות שהצליחו המארגנים להשיג בימי הדלות בארץ לאחר מלחמת תש"ח. אולם השמחה וההתרגשות היו לתפאורה היפה ביותר, ואת גלי החדווה וההודיה שגעשו במקום אי אפשר לתאר. את הנדוניה של בני הזוג פיארה מתנה מיוחדת: מפית החלות שהייתה בת לוויה נאמנה לכלה בנפתוליה בדרכה לארץ ישראל. היא היטלטלה איתה לקפריסין ומשם לעתלית ולחיפה, עד ששוכנה לבטח בבית הזוג.
לאה רוטר-טירהויז, הכלה, היא אחייניתה של הגברת ל' רוטר המדוברת (אביה של לאה הכלה היה אחי בעלה של הגברת ל' רוטר). גם הגברת ל' רוטר, הדודה, שתתה מכוס התרעלה בימי הזעם, וכחלק משואת יהודי אזור בוקובינה-רומניה היא הוגלתה יחד עם משפחתה מעירם סערט בתש"א (1941). הם עברו מסע נדודים מפרך בסבל וברעב ובהמשך גורשו ל"ממלכת המוות" – טרנסניסטריה. את בעלה, הרב שלום אליעזר רוטר, איבדה במגפת הטיפוס. על פטירת אביו מספר הרב רוטר: "וביום עש"ק וירא י"ז מרחשוון יצאנו מקולחוז אובודיבקה, והגענו לפנות ערב למחנה שלנו הוא כפר ורחיפקא… ובתחילת כסלו חלה אבי ז"ל במחלת הטיפוס וקבל חום גבוה, וצרי אין בגלעד גם רופא אין, והמכה הזאת מהלכת בין האנשים, ומפילה כל הזמן חללים, ואנחנו כלנו חלינו במחלה האיומה הזאת… ובאור לי' כסלו מוצש"ק פרשת ויצא יצתה נשמתו בטהרה… ותזכר אמנו הצדקנית שתחי' לטובה, שמסרה לקברנים הון תועפות, למען חוצבי לו קבר מיוחד לפי כבודו" (הרב א"י רוטר, שערי אהרן על התורה, מבוא).
אומץ רוחה ונחישותה לא הרפו ממנה, כפי שמעיד בנה, לא רק במעשה הנ"ל – אלא לאורך כל תקופת השואה. "בעצם ימי הפורענות בשנות תש"ב–תש"ה, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים רעב וכפן, לבשה עוז והדר, וגדלה אותנו במסירות נפש ממש לתורה ולתעודה, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, שכן זכתה שכל ילדיה… הולכים בדרך השם" (הרב א"י רוטר, שערי אהרן על התורה, מבוא). לאחר המלחמה היו פניה מועדות לארץ ישראל. בתוך כ-3,845 מגורשי "כנסת ישראל" נמנו גם האם וארבעת ילדיה. על סיפונה של אונייה זו היו אף אחייניתה, הכלה לאה רוטר (טירהויז), שכבר הייתה מאורסת לרב דוד טירהויז, יחד עם דודתה (אחות אימה).
סיפור הצלתה של לאה הכלה הוא חלק מהתצרף הניסי. לאה נולדה להוריה חנה-שרה לבית רולר והרב יעקב חיים רוטר, והם התגוררו בקלויזנבורג. לאה הנערה חלתה ונסעה לחופשה לסבהּ, רבי חיים מרדכי רולר, רבה של טרגו נימאץ.[1]
הרב חיים מרדכי רולר
בעקבות המלחמה השתנתה מפת רומניה. חלק משטחיה הופקעו משליטתה; כך, למשל, טרנסילבניה הצפונית הועברה להונגריה. עם סגירת הגבולות והקושי לחצות אותם לא יכלה לאה הנכדה לשוב לביתה בעיר קלויזנבורג. עם כיבוש הונגריה על ידי גרמניה במרץ 44' היו יהודי טרנסילבניה, וקלויזנבורג שבתוכה, הראשונים שספגו את הסבל והרדיפות מידי הנאצים. בראשית הקיץ של שנת 44' נשלחו לאושוויץ. לאה לא ראתה עוד את אימה. הנערה נשארה בבית הסב ובני משפחה נוספים. ביקש הסב לשבת עם נכדתו בשלווה, אך רוגזם של האנטישמים קפץ גם עליהם. היהודים בכל רומניה סבלו מרדיפות ומדיניות מפלה. עם גירוש יהודי העיר טרגו ניאמץ בפסח תש"ד נאלצו ליטול את מקל הנדודים, ובהמשך הגיעו לבוקרשט.
עם סיום המלחמה התמסר הרב רולר להתרת עגונות ולטיפול בסוגיית העגונים. לאה הנכדה נשלחה להתחנך אצל אחת מתלמידותיה של שרה שנירר שפעלה בעיר.
בבית הסבא נחוגו אירוסיה של לאה עם הרב דוד טירהויז. הרב רולר, שבליבו נצר שאיפה כמוסה תמידית לחונן את עפר ארץ ישראל, הצליח לקבל רישיון עלייה לארץ ישראל בקיץ תש"ו (1946).
לאה רוטר-טירהויז הכלה ודודתה נותרו ברומניה והתארגנו לעלייה לארץ ישראל. בסופו של דבר הגיעו לקפריסין, כאמור, כחלק ממעפילי "כנסת ישראל". הסב שישב כבר בארץ ישראל, בירושלים, שלח אליהן מכתב וביקש שלא יסתכנו ויפליגו באוניית מעפילים, אך כשהמכתב הגיע – הן כבר היו בדרך.
חתונה, מבחינת לאה, באה בחשבון רק בארץ ישראל. בגלות קפריסין שהתה לאה הכלה פרק זמן, ושימשה באי כמורה לעברית. החלום על ארץ ישראל והחתונה נתן לה כוח יום-יום בין גדרות התיל שבמחנות המעצר – אך לא רק הוא. דודתה, הגברת ל' רוטר, שרצתה לשמח את אחייניתה הכלה בשבי קפריסין, טרחה עבורה על מתנת חתונה: מפית לחלות. זהו חריר הצצה זעיר למסכת מעשי הנתינה שלה. סיפורי שידוכים ומעשי חסד רבים מספור נרקמים סביבה. יש מאין, עם מאמץ רב ובעיקר בלב אוהב, היא הצליחה במשימה זו גם ללא הנתונים הנדרשים: בד לבן הובא מאוהל, ועזריאל בנה הצליח להשיג בדל עיפרון ולשרטט את האותיות. בשמיכות הבריטיות במחנות המעצר, שהייתה להן סיומת זיג-זג, היו חוטים צהובים וכחולים, ומהם נרקמו האותיות. אף על הגימור המחורר האסתטי והאומנותי נתנה הדודה את דעתה.
כשהגיע תורה להשתחרר מקפריסין הגיעה לאה הכלה לארץ ישראל עם דודתה, נכלאה בעתלית לתקופה קצרה, ומשם עברה לחיפה לבית דודה נוספת – חיה טובה צוויבל, אחות אימה, שבביתה נערכה החתונה.
בארץ ישראל היא אף התאחדה עם אביה, ששרד את שנות הרעה וקוים בו הנאמר "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה". הוא זכה לבלות את שארית ימיו כשהוא מוקף במשפחת טירהויז – בתו, חתנו וצאצאיהם – שהסבו לו נחת ושמחה.
שנים רבות פארה המפית את שולחן השבת של משפחת טירהויז; עדות ומזכרת לנתינה ואהבה אין סופיות.
מפית החלות מקפריסין של משפחת טירהויז, באדיבות המשפחה
מעל גלי הזמן: אוניית המעפילים "כנסת ישראל"
11.1946
"לאחר חודשיים הגענו לחיפה עם האונייה שלנו, היה זה 6:00 בבקר, הגברים החרדים היו בתפילה על הסיפון. פתאום אנחנו רואים את חיפה, והתחלנו לשיר את שיר התקווה… מחיפה נפנפנו לנו במטפחות לבנות ואנחנו נפנפנו גם, וחשבנו שהגענו לחיפה. לפתע הבריטים התקיפו אותנו עם אוניות מסביב, לא יכולנו להאמין למה שיקרה בהמשך… פגעו בילד בן 13, הבן של הרבי מנדבורנא (אח של ה'באר יעקב')" (זכרון מרים). כך מתארת הגברת מרים גליק בזיכרונותיה את קורותיה באונייה "כנסת ישראל".
סיפורה של האונייה "כנסת ישראל" הוא אחד מהסיפורים הדרמטיים שידע מפעל ההעפלה, על מאבקם הכואב של המעפילים והטרגדיה עם מותם של שני המעפילים חיים מולר והנער יצחק אייזיק יהודה יחיאל (אייזקל) רוזנבוים, בנו של האדמו"ר מנדבורנא, רבי חיים מרדכי רוזנבוים, בעל ה"דבר חיים" ואחיו של ה"באר יעקב", רבי יעקב יששכר בער. לצד האירועים הקשים הללו נשמעו גם פעימות חיים, בגדר "בדמייך חיי": יותר ממניין תינוקות נולדו במהלך ההפלגה. קורותיה של האונייה נצרבו עמוק בתולדות ההעפלה לארץ ישראל. מספרי סיפורי העפלה לא ידלגו על פרשייה זו.
סיפור הפלגתה של "כנסת ישראל" מתחיל את נתיבו ההיסטורי באונייה בשם "תנועת המרי העברי", שהוכנה להפלגה ביוגוסלביה בנמל באקר.יוגוסלביה, בימים ההם, התגלתהכאוהדת של מפעל ההעפלה. לאונייה הוצמדה ספינת מעפילים קטנה, אבא ברדיצ'ב. האוניות הפליגו בראשית נובמבר 46' מבאקר, אולם כעבור ארבעה ימים נקלעו לסערה קשה בים האדריאטי, המכונה "בורה" בשפה המקצועית. מנועה של אבא ברדיצ'ב השתתק והספינה התרסקה, אולם כל ארבע מאות מעפיליה ניצלו, והועברו לאונייה "כנסת ישראל" שאכלסה לאחר האירוע הזה 3,845 מעפילים. במהלך הפלגתה –שהתארכה לכשלושה שבועות – נולדו כאמור יותר מעשרה תינוקות ואף נערכה ברית מילה על סיפונה לתינוק הראשון שנולד, מרדכי סער מרמורשטיין. לא בכדי ניתן לו השם סער, על שם הסערה הקשה. בהמשך ההפלגה לכד מטוס בריטי את האונייה ומשחתת בריטית ליוותה אותה. באדיבותם הציעו הבריטים להפליג לקפריסין, אך האונייה המשיכה לכיוון חיפה. יום לפני הגעתה ארצה הוחלף שמה ל"כנסת ישראל", בשל שיקולים מדיניים וחרף מחאותיהם של מפקד האונייה והמעפילים. ראשי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ביקשו לשנות את שמה לשם מתון יותר, שלא יתגרה בבריטים, מתוך תקווה שהדיונים המשפטיים שהתנהלו במקביל בהקשר של חוקיות גירוש מעפילים לקפריסין ישיגו את מטרתם.
"מאותו רגע שהתגלינו כבר לא היה מה להסתיר, ושמנו פנינו ישר לחיפה. נסענו יום ולילה… בלילה שלפני הגיענו לחיפה, כלומר באור ל-ג' בכסלו, קראו שליחי ההגנה בעיקר לצעירים שיעלו על גג הספון, והם מסרו להם שהמדיניות של הסוכנות היא שהמעפילים יעוררו התנגדות פיסית לגירושם לקפריסין… ההתנגדות הייתה אמורה להיות שכשהם ירצו לעלות על האונייה, לזרוק עליהם קופסאות שימורים שמזה היה לנו לרוב. כמו כן הם נתנו הוראות מה לעשות במקרה שהצבא ישתמש בגז מדמיע" (הרב א"י רוטר, ההסתר והגילוי).
האונייה "כנסת ישראל" בנמל חיפה
שלוש משחתות בריטיות המקיפות אותה סמוך לחיפה: זאת הייתה קבלת הפנים שזכתה לה האונייה "כנסת ישראל" עם הגעתה לארץ הצבי. בינתיים הוגשה עתירה לבית המשפט למנוע את הגירוש, ועוד לפני ההחלטות החלו הבריטים להוריד בכוח את המעפילים. פה החל מאבק, מהקשים והטראגיים שידע מפעל ההעפלה. המעפילים קידמו את הבריטים בקופסאות שימורים ובמקלות, והבריטים השיבו באמצעי לחימה מודרניים ובאנשי צבא מיומנים.
"לאחר כשלונם הראשון, חזרו החיילים לשיטה הבדוקה מימי הגרוש הקודמים – הם הצטיידו במסכות גאז והחלו ממטירים… הם זרקו פצצות גם למחסנים שבהם שוכנו האימהות והתינוקות" (שאול אביגור, מערכות ים, במאבק ההעפלה).
במהלך הקרב, כאמור, נהרגו שני מעפילים ואף נפצעו אחדים. לאחר הפגיעה בחדר התינוקות הוחלט להיכנע.
הרי הכרמל, העדים לייסורים שהיו מנת חלקם של המעפילים בקניית הארץ, נופפו לשלום למעפילים שגורשו לקפריסין למרות התנגדותם.
"בסוף הם נצחו כמובן והעבירו אותנו לאוניה בריטית, ושם עוד עשינו שביתת רעב, בסוף הביאו אותנו לקפריסין, הם ניצחו".
"בקפריסין התארגנו בשביל לחיות את החיים מחדש. היינו בקבוצה של אגודת ישראל. גרנו באוהלים וגם בקיבוצים. קיבוץ אחד קראנו לו 'זכרון יצחק', על שם הילד הזה שנהרג שקראו לו יצחק" (זכרון מרים).
בין נוסעי האונייה נמנו רבי משה הגר, בנו של רבי ברוך הגר – ה"מקור ברוך" מסערט וויז'ניץ, לימים ראש ישיבת "יחל ישראל"; רבי אליעזר זאב רוזנבוים, האדמו"ר מראחוב, שהיה בן דודו של אייזיקל, וכן הצייר הנודע שמואל כץ, שכבר במחנות המעצר עסק באומנות ואף תיעד את סיפורה הטראגי של האונייה ברישומיו.
הגעת האונייה "כנסת ישראל" לנמל חיפה, כשהיא מוקפת באוניות בריטיות (מרכז המידע "בנתיבי ההעפלה", מחנה מעפילים עתלית).
דמותו של הנער האצילי שנהרג, אייזיקל, חקוקה בזיכרון המעפילים, כפי שמתאר הרב א"י רוטר: "חלק מהיום עבר עלינו בתפילה ובדברי קדושה, וחלק מהיום בשיחת רעים. והנה בעוד שלנו לא היה שום שפה משותפת עם החילונים, יוצא מן הכלל היה אייזיקל, בנו של האדמו"ר, רבי מרדכי מנדבורנא זלל"ה… כאן על האונייה התגלה כילד פלא שהדהים את כולם, סך הכל היה בן ארבע עשרה וחצי, והיה לו ראש פתוח כאיש מושלם. הוא הקרין אור על פני כל האונייה, דיבר עם כולם, וחינו נטוי על כולם, היה שופע פקחות והשפיע יהדות על כולם, לקח תקיעת כף מעשרות אנשים שהבטיחו לו שיתחילו להניח תפילין ולשמור שבת, אם יגיעו בשלום לארץ ישראל" (הרב א"י רוטר, ההסתר והגילוי).
תליון מטבע מקפריסין שנטבע כנראה על ידי מעפיל מ"כנסת ישראל" (מרכז המידע "בנתיבי ההעפלה", מחנה המעפילים עתלית).
[1] הרב חיים מרדכי רולר, 1848–1946, רבה של טרגו ניאמץ (רומניה) ומחבר שו"ת "באר חיים מרדכי". נודע כ"אבי העגונות" בשל מומחיותו בסוגיית העגונות, שהייתה בעיה קשה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בהמשך – בעקבות מלחמת העולם השנייה – היה פעיל בסוגיית העגונים והעגונות ואף היה ממקימי בית הדין בבודפשט לעניין זה. פסקיו חצו יבשות. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל ושהה בה חודשים מספר עד לפטירתו במרחשוון תש"ז.
