"משה, סע הביתה!"

"אוד מוצל מאש", האדמו"ר מקארלין סטולין, הרה"ק רבי יוחנן פרלוב זצ"ל.

סיפור ליום השנה לפטירתו, כ"א כסלו.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

(תודה להרב אשר ברנשטיין שליט"א ששמע את הסיפור מפי רבי משה עצמו וממנו שמעתי את פרטיו).

לפני חמישים שנה נכנס יהודי לבית הכנסת קרלין בשכונת בית ישראל. הוא התיישב על ספסל עץ גדול וישן ונשען על השולחן, מהורהר, היה נראה עליו שהוא מחפש משהו.

משה היה שמו של ההלך, ניצול שואה מהונגריה, ולפרנסתו עסק במכירת תיקים וארנקים.

בחור צעיר ממתפללי בית הכנסת שהכיר אותו מחנות התיקים, ניגש ושאל את משה אם הוא צריך דבר מה.

משה, יהודי שבע תלאות, הביט על הנער ושאל אותו אם הרבי מסטולין, רבי יוחנן, היה כאן בבית הכנסת.

כן, בוודאי, ענה הבחור. כולנו היינו חסידים שלו וכאן היה הרבי מתפלל ועובד את עבודתו מדי בואו לירושלים עיר הקודש.

שקע משה בהרהור ארוך ואמר: יש לי מה לספר לכם.

בינתיים התאספו עוד ועוד חסידים, צעירים ומבוגרים. הם הביטו על משה, ממתינים למוצא פיו.

היה זה בימים הראשונים שלי במחנה העקורים.

בוקר אחד קמתי והתחלתי להסתובב אנה ואנה, דבר אחר לעשות הרי לא היה לי, כולם היו שם עצובים ושבורי לב, איבדנו את הכול ואילו העתיד היה לוט בערפל.

היה שם איתנו במחנה הרבי ר' יוחנן מקרלין שנמלט בעור שיניו ממלתעות הנאצים, ואני זכיתי לשהות בחברתו ולהיות לו לעזר בענייניו האישיים.

רבי יוחנן פרלוב, האדמו"ר מקרלין סטולין

טמיר ונעלם היה רבי יוחנן במחנה.

הוא לא הסכים להרוויח שום דבר עקב ייחוסו ומעמדו. כשווה בין שווים חלק עימנו את הימים העצובים ההם, ומי שהיה לו שכל ניסה בכל זאת, למרות ענוותנותו, להידחף לסביבתו וליהנות מאורו. הוא היה איש קדוש במלא מובן המילה.

יהודי הונגרי אנוכי, ואל רבי'ים לא נסענו לא אני ולא אבותיי, אולם דמותו של הרבי הפליט, נצר יחיד לשושלת של קדושה עליונה, שבתה את ליבי ולכן הרביתי להסתובב במחיצתו ולהשתדל לעזור לו, אם כי בדרך כלל לא הסכים לקבל שום עזרה.

באותו בוקר הסתובבתי מהורהר, אפוף רגשות שונים מעורבלים, מין בלילה של געגוע לחום אנושי, יחד עם עצב תהומי וייאוש מזדנב, ולפתע אני רואה מולי את הרבי מקרלין.

בירכתי את הרבי לשלום, והקדוש הרים את עיניו החודרות ואמר לי בקול מצווה:

מוישה פאהר אהיים!

(- משה, סע הביתה)

הביתה?! הרהרתי בתוגה במין לעג מר. ידעתי שאין לי בית לחזור אליו. עיירתי נחרבה וכל תושביה עלו למעלה, יחד עם כל ימי נערותי העליזים שנגדעו באכזריות והותירו בי חור שחור של עצב וגעגוע.

חסיד לא הייתי, ולא חשבתי הרבה מאוד על משמעות האמירה הזו של הרבי הקדוש מקרלין. המשכתי בשגרת החידלון והכלום-לא, עד שגם היום הזה נגמר ואיך שהוא גם הלילה שאחריו, לילה ארוך, מלא בחלומות זוועה וזיכרונות אימה.

הגיע בוקר.

אני מסתובב במחנה, ריק ממחשבות וחסר כל תוכניות, והינה שוב הרבי לקראתי.

מוישה ביסט נאך דא? פאהר שוין אהיים!

(- משה עודך כאן? סע מייד הביתה).

זה כבר היה נראה לי רציני. פתאום, דחף פנימי אמר לי לקום ולנסוע, וזה מה שעשיתי. הדרך לא הייתה קלה ולא קצרה, ואחרי טלטולים קשים ברכבות וגם ברגל הגעתי לעיירה שלי.

עיר רפאים.

איך מרגיש בחור בודד בעולמו מול הריסות עיירתו מכורתו?

כל פינה הייתה מוכרת לי עד אימה, כל קרן זווית. כאן שיחקנו, כאן טיילנו, הינה שפת הנהר ועצי הפרי המלבלבים, כאן בית הכנסת. שרוף, שבור, שומם… כאן ה"חדר", הינה בית סבא וסבתא, בית המטבחיים והמקווה, חנות היין והמכולת.

"שקצים" – נערים גויים – חולפים על פניי בעליזות ואני, עיניי יבשות מדמעות, גרוני חנוק ובחילה עולה מקיבתי, פוקעת את מעלה בטני, עוד רגע אני מקיא, והינה מישהו קורא בשמי.

משה —

אני מסתובב ורואה יהודי לא מוכר, אולי כן מוכר, איני יודע כלום. מבולבל כולי והלום רעם אני עונה לו.

"כן".

משה. אבא שלך מת. נפטר! אם תרצה אוכל להראות לך את הבור, "קבר אחים", לתוכו נפלו כל האנשים שאולצו לעמוד שם מול כיתת היורים. אבא שלך היה ביניהם, בעיניי ראיתי.

רצונך לבוא לשם לקרוא פרק-תהלים? משנה-משניות?

—

עמדתי סמוך לתל העפר שכבר הצמיח מעט דשא עשב וניסיתי לבכות, אבל דמעות לא זלגו מעיניי, ושום רגשות לא גאו בי. הייתי מרוקן ומיואש. לא יכולתי לתאר לעצמי את מראהו של אבי עומד מול כיתת יורים ונופל ארצה מתבוסס בדמו. כאן למרגלותיי.

כמה רציתי לבכות, אבל יבשו דמעותיי. באותה שעה הבנתי שכבר לא אוכל יותר לבכות בעולם הזה.

משם הלכתי, לאן? לשום מקום. לאן שיישאוני רגליי.

ולפתע

משה —

מישהו קורא בשמי.

אני מסתובב והינה מולי עומד אדם, ומראהו רע. רזון מופלא אני רואה בעיניי. לא דמות של אדם חי. בגד מרוט כמו תלוי על קולב, ומצווארון צר יוצאת גולגולת כפופה. לא חיות לה ולא חיוניות.

מי זה האיש הזה, ומהיכן הוא מכיר אותי?

משה! לוחש האיש מזרה האימה.

משה…

אני א ב א שלך

איך בין דיין טאטע.

אני נצמד אליו ומחדיר בו מבט.

אכן אלו העיניים, זה האף, קפלי השפתיים, מורדות הלחיים…

אוי אבא! זה אתה!!!

אוי טאטע, איך אתה נראה?

טאטע, טאטע!

הרי אמרו לי כיתת יורים… קבר אחים?

ואבא, כולו רועד. שיניו השבורות נוקשות זו בזו. נוגע בי וגואה בבכי.

"אכן הייתי שם, מוישה'לה. אכן הייתה כיתת יורים ואנחנו עמדנו מעל הבור וכולם מתו. הייתה זו שעת בין השמשות והייתה אפלולית, והתכופפתי, עשיתי עצמי מת, ואחר כך ברחתי".

"הלכתי הביתה, מוישה'לה. ומאז אני כאן. לבד"…

אוי כמה לבד, כמה לבד…

"כציפור בודד על גג".

ישבתי עם אבא על חורבות עיירתנו. ואבא הביט בי באהבה, תהומות של צער ניבטו מעיניו הטובות. קשה היה לו לומר את מה שהוא רוצה לומר, אבל אני ראיתי שיש לו מה לומר והוא עוצר.

הכרתי את אבא שלי… ידעתי איך הוא נראה כשהוא רוצה לומר משהו ועוצר בעדו.

אבא, מה?

ואבא סיפר, וקולו רעד.

"כל כך היה קשה לי בתקופה האחרונה, מר היה לי, מר.

היום בבוקר כבר קמתי בלי טיפת כוח, והחלטתי לקפוץ לנהר. אני הולך בדרכי לנהר והינה אני רואה אותך.

אם היית בא מחר, כבר לא הייתי כאן, כבר הייתה גופתי צפה אי שם… מי היה רואה, מי היה יודע?

והינה אתה כאן, מוישה'לה… הבה נלך ביחד הביתה, ברגע האחרון הגעת. הקב"ה הביא אותך אליי!"

פתאום נפרץ הסכר. פתאום התחלתי לבכות, אבל איזה בכי… כל היגון והצער נשפכו לי מהעיניים, כל השכול והאבדון. בכיתי את ימי ילדותי האבודים, את אחיי ואחיותיי שנרצחו מול עיניי, את שנות הבלהות שעברתי, את המכות שקיבלתי, את העינויים שחוויתי. עמדתי מחובק עם אבא ושנינו רעדנו בבכי.

שלולית דמעות נקוותה למרגלותינו. שלולית! את בבואתי ראיתי צפה מעליה, כמו לועגת לי ואומרת: ואתה הרי דאגת שכבר לא תוכל יותר לבכות כאן עלי אדמות…

יותר לא ראיתי את הרבי מקרלין, מי שאמר לי "משה פאהר אהיים", מי שהפגיש אותי עם אבא שלי ועם מעיין דמעותיי שלא חרב, מי שראה בעיניים קדושות למרחקים והציל לי את אבא שלי שזכה להשתקם ולהתחיל חיים חדשים.

יחד עם אבא שלי עליתי לארץ ישראל. כאן בניתי את עצמי ואת ביתי, והנה אני, בבית המדרש של הרבי מקרלין, יושב ומספר לכם ומבקש שתבינו אצל מי זכיתם להסתובב. את מי זכיתם לראות.

רבי יוחנן פרלוב, האדמו"ר מקרלין – סטולין בעריכת שולחן לחסידיו בארץ

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה.