מגילת תש"ג, שנכתבה בעיצומה של המלחמה

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בפורים שנת תש"ג שהה צבי הרשל וייס במעצר בעיירה Ilioara במחוז מורש שברומניה.

יחד עם יהודים נוספים, שבורים ורצוצים, ישב הרשל בתנאי מעצר קשוחים וניסה לשמח את עצמו ואת חבריו. הוא השיג דפים וכתב מגילת אסתר חדשה. המגילה הארוכה, הכתובה בסגנון פיליטון ובהרבה הומור שחור, שרדה את המלחמה ונמצאת כיום בארכיון יד ושם.

ה"מגילה" כתובה יידיש, ובשורותיה הצפופות הרשל מספר את כל התלאה אשר מצאה אותם בימי המלחמה הנוראה.

הרשל מספר על ההשפלה שהייתה מנת חלקו וחלקם של היהודים. הוא מספר על מכות הרצח שקיבל, ובשפתו המליצית וההיתולית הוא לועג למעניו ושוביו.

המגילה מרתקת, ומבליטה את האופי היהודי כל כך שבכל מצב ובכל זמן יתעורר לו חוש ההומור, וביחד עם אמונה יהודית טהורה ויוקדת יקבל את הכוחות לשרוד, למרות הכול.

בארכיון של יד ושם כתוב, כאמור, שהמגילה נכתבה במעצר איליורה שברומניה, אם כי בטקסט עצמו אין אזכור לעובדה זו (שהמגילה נכתבה במעצר). אולי בחלק האחרון, הקרוע, הופיע פרט חשוב זה, או שמא נמסרו הדברים בבחינת "תורה שבעל פה" עת נמסר המסמך לארכיון.

השורות חרוזות בצורה אומנותית מרהיבה, ולמביני אידיש זו בוודאי תהיה חוויית קריאה, אך נביא כאן רק את עיקרי הדברים:

ויהי בימי אחשוורוש – יודע כל אחד את הפירוש (באידיש זה מתחרז יותר טוב…)

והוא מספר: עת שכחו היהודים את הקב"ה, הוא הביא עליהם את המן (מספר בקצרה את סיפור המגילה ואת הניסים שאירעו אז וממשיך:)

כעת קם לנו המן חדש, רשע מרושע שהחליט להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. הוא גירש את כל היהודים מבתיהם, ולא הרשה להם לקחת עמם מאומה…

(…)

לנו הייתה זכיה, אותנו לקחו לאיליה

וכשהגענו, בסבר פנים יפות קיבלו אותנו…

כביכול, ריחמו עלינו ובוודאי שעל הילדים

נשכבנו על ה"בריק" (גשר?) ונרדמנו, כמה טוב נרדמנו, כמו אחרי אמבטיה…

וביום השני

כמה פינקו אותנו באוכל רב ומשובח (מפרט מה הוגש להם, והכול בשפה עשירה וקולחת ומחורזת)

וכבר היינו בטוחים שזה מה שהולך להיות לנו כאן, ושמחנו…

(כאן מתחיל הכותב לתאר את מה שפתאום נחת עליהם, ואת האכזבה ומפח הנפש)

ופתאום התחילה עבודה קשה ומפרכת, "בחומר ובלבנים", כמה קשה העבידו אותנו, ובאילו מכות היכו אותנו על לא דבר.

והמפקד האנטיסמיט (אנטישמי) – שהיה שותה אידישע בליט…

אם היה חסר אחד מהמסדר, מיד היה המפקד האנטיסמיט שולח את כל משפחתו לטרנספורט.

והמכות שהמפקד הזה חיפש הזדמנות לתת אותם לכל מי שנקרה בדרכו, עשרים וחמש מכות היה מעניק במגלב על הפנים, וכמעט שלא פרחו הנשמות מהמכות הללו…

האנטישמי הזה, ממשיכה המגילה ומספרת, היה משתכלל ומתמקצע מיום ליום במושגים חדשים של עריצות ורשעות. הוא החליט "לאטום את כל החורים באיליה" באמצעות היהודים שנואי נפשו. הוא היה שולח את נשואי הפנים לטאטא רחובות ולהתעסק בעבודות הכי בזויות ומפרכות, ועבדו גם ב"צימאנעט" המסוכן, והבגדים היו קרועים ובמקרים רבים לא היו מכוסים כמעט שום חלק מהגוף והביזיונות היו גדולים…

אבל לעומת אלו שנשלחו לפושקאן, ודאי ששפר גורלנו. אוי להם לאלו שנשלחו לפושקאן…

מדהים לקרוא את ההומור המתלווה לשורות אלו.

זה הכל, מספר הכותב, היה אצבע אלוקים! כי לא היינו מספיק יראי שמים, והקב"ה הוא אשר גרם לנו את כל התלאות כדי שנחזור בתשובה ונשתפר…

הכותב מתאונן כי גם בתקופות הקשות יש מתוך היהודים שאינם מבינים את הרמזים של הקב"ה ואינם חדלים ממעשים רעים. כדוגמה הוא נוקט את מטבחי הטרפה, שהיו כאלו שלא נמנעו מהם, ואת חילולי השבת, וביותר הוא מביע שאט נפש מאלו שאינם מניחים תפילין (לכאורה בזמנים שזה כן התאפשר).

בסוף המגילה הכותב מודה לקב"ה על שנסתיים ההסתר פנים, ונהיינו עם הרוסים מחותנים (חרוזים), והרוסים שחררו מהמחנות את היהודים.

הכותב חוגג את מפלת המן בן דורנו, ועדיין אינו חושך שבט לשונו מאחיו שאינם מתקרבים לקב"ה ומזלזלים בלימוד התורה והמצוות.

החלק האחרון של המגילה קרוע וחסר, וחבל…

(תודה מקרב לב לארכיון יד ושם)