עטרה אברמסון הי"ד

75 שנה למותה על קידוש השם, ד' אייר תש"ח – ד' אייר תשפ"ג

הרה"ח ר' אביגדור אברמסון, מהחסידים ואנשי המעשה בעיירה ויילון שבמחוז לודז' בפולין, ניהל בית חסידי חם עם אשתו מרת רבקה.

מרכז העיר וויילון, פולין, שהופצץ על ידי הצבא הגרמני

קרוב לבן ארבעים שנה היה בפרוץ המלחמה, בה מצא את מותו מתוך רעב וכפן בשנת תש"ב. בדף העדות שמסר עליו אחיינו מופיע שאביגדור נפטר מרעב במהלך שנת 1942.

גם הוא, וגם רבקה אשתו, כמו כל ילדיו, אחיו ואחיותיו, קרוביו וידידיו, נספו בידי הנאצים ועוזריהם, ותיוותר רק בתם עטרה ("קריינדל"), נערה חכמה, יראת ה', מלאת חן ותום ילדות, שבפרוץ המלחמה הייתה רק בת 13.

גם על קריינדל עברה כוס תרעלה. היא התגלגלה בין מחנות הסגר בגרמניה ולבסוף נכלאה באושוויץ, אתר המוות הגדול והנורא עלי אדמות, שם סבלה ייסורי תופת, אבל שרדה.

סבל רב סבלה קריינדל עד שזכתה לראות את השחרור. היא הצטרפה לקבוצת מעפילים, ואחרי נדודים רבים וסבל גוף ונפש זכתה, ביום ה' באב תש"ו, לעלות לספינה שכונתה "כ"ג יורדי הסירה" (ע"ש כ"ג יורדי הסירה שנעלמו חמש שנים קודם לכן בפעילות עלומה).

האונייה נתגלתה באזור קפריסין ונגררה באמצעות משחתת בריטית לחיפה וממנה בכוח לקפריסין, שם שהתה עטרה-קריינדל עם 790 חבריה למסע במשך חצי שנה.

רק בחודש שבט תש"ז זכתה עטרה לעלות לארץ ישראל, ומייד עברה להתגורר בכפר עציון.

עם פרסומה של החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר תש"ח בדבר המדינה היהודית החלו ערביי הסביבה לתקוף את גוש עציון ואת הדרכים המובילים אליו, וצרו עליו מכל עבר.

חודשים ארוכים היה כפר עציון נתון במצור חונק, ותושביו סבלו מהתקפות חוזרות ונשנות. במהלך חודשים אלו למדה עטרה עזרה ראשונה, בחריצות ובשקידה, ועד מהרה הפכה לחובשת וכעין רופאה שטיפלה בפצועים בני הגוש הנצור, שעזרתה המקצועית של עטרה הצילה לעיתים קרובות את חייהם.

לפי המתואר בספר יזכור, עטרה "הפגינה אומץ לב רב, הייתה רצינית ואחראית בעבודה, מעורה במקום, דרוכה לכל קריאה, מטפלת בפצועים במסירות ובעדינות".

בשל שליטתו של גוש עציון על הכביש המחבר בין חברון לירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ. ב-12 במאי 1948 פתחו חיילי הלגיון הירדני בהתקפה רבת עוצמה על משלטי הגוש והצליחו לבתרו לשניים. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרץ כוח הלגיון את ביצורי כפר עציון כשבעקבותיו המוני ערבים מכפרי הסביבה. המגינים הישראלים הצטוו להפסיק את האש ולהיכנע והתרכזו ליד בניין בית הספר. לפתע פתחו הערבים באש על הנכנעים. חלקם נהרגו, ואחרים הצליחו לברוח אל מרתף המנזר הגרמני, ממנו ניסו להמשיך להילחם. הערבים, שלא יכלו לחדור לתוך המקלט, השליכו פנימה רימונים רבים ולבסוף פוצצו את הבניין על יושביו.

נשות הכפר, ובהן עטרה, שהו בתחנת העזרה הראשונה שבמקלט, שם שימשו כחובשות. עם כל יושבי הבניין נקברה עטרה למוות תחת ההריסות.

 כ-130 ממגיני כפר עציון נפלו באותו יום. למחרת, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו לשבי הירדני. הם אלו שדיווחו על מותה של עטרה לנציגי "הצלב האדום".

עטרה הייתה בת עשרים ואחת שנים בנופלה.

("יזכור" – נצר אחרון, בהוצאת משרד הביטחון)

בגנזך קידוש השם זוכרים את עטרה-קריינדל בת אביגדור ורבקה. עלמה צעירה שראתה כה הרבה בחייה הצעירים, שורדת שואה, ראתה באובדן משפחתה עמה ומולדתה בשואה האיומה, ואחרי כל הייסורים שחוותה עלתה לארץ ישראל, שם הצילה נפשות מישראל, והקימה "עולמות מלאים" ("כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"). עטרה שהייתה לאות ומופת בהנהגתה ובאורח חייה, וכפי העדות שמובאת עליה (שם, "נצר אחרון") – "עטרה, הייתה בעלת רגש דתי עמוק ותמיד הקפידה בתפילתה הרצינית ובזהירותה בשמירת מצוות" – זכתה למות מות קדושים מתוך התמסרות להצלת חיים של נפשות רבות מישראל.

ביום הזיכרון ה-75 נתבונן בדמותה של עטרה, נתפלל ונדליק נר לעילוי נשמתה, ונהרהר קמעה על נערה צעירה שאיבדה את כל עולמה בשנות הרעה, אך לא שקעה באבל ובוודאי שלא בתרעומת, אלא בחרה בחיים, ועסקה בהצלת חיים.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.