הניגון והחיבוק

סיפור מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בין קוסוב לוויז'ניץ…

בשנת תרפ"ג, לפני מאה שנה בדיוק, הוכתר הגה"ק רבי ברוך הגר זיע"א, לימים הרבי מסרט (סערעט) ויז'ניץ בחיפה, כרב הכפר פוליען ריסקווה, בחבל מרמרוש שברכס הרי הקרפטים.

רבי ברוך הגר מסרט ויז'ניץ

בהרי הקרפטים היה מהלך הבעל שם טוב הקדוש ומייחד ייחודים. שם, בין קוסוב לוויז'ניץ, נמצא המעיין שבו טבל הבעל שם טוב.

שם, בין משעולי הקרפטים, אל מול נופים עוצרי נשימה, למרגלות הררי-עד שבחורף מכוסים בשלג ובאביב עוטים אדרת רעננה בשלל גווני הירוק הכהה והבהיר, חבוי לו כפר יפהפה ושמו פוליען ריסקווה.

בכפר זה התקיימה קהילה יהודית יפה, עד שבאה השואה והביאה את הקץ על כמעט אלף תושביה היהודים שגורשו או נהרגו, כל אחד וגורלו הוא.

הרבי ר' ברוך הגר, שכפר זו הייתה מקום רבנותו הראשון בהיותו בן פחות משלושים, התחבב על בני קהילתו והם התמסרו לחום ולאהבה שקרנו מאישיותו בכל מצב.

שנים ספורות כיהן בפוליען, ובשנת תרפ"ח עלה רבי ברוך לשמש כרב העיירה קאצמאן שבמחוז צ'רנוביץ, שם כיהן עד שנת תרצ"ו, ואז עלה לכהן פאר כרב ואדמו"ר לאלפי חסידים ותלמידים בעיר סרט עד לפרוץ השואה. בה סבל מרורות באופן בל יתואר, ובה התגלה שיעור קומתו כאב רחום וחנון, בעל לב רך, שהתמסר כולו למען היהודים שסבלו את הנוראה שבגזרות, ואף שם נפשו בכפו לא פעם כדי לעמוד לישע יהודים שהיו בסכנה.

שנה לפני פרוץ השואה, בשיא החורף הקפוא, נסע לבוקרשט להשתדל בחוגי הממשל לביטול החוק שאסר על סגירת חנויות. נסיעתו זו שערך תוך כדי מחלת חום שתקפה אותו, הזיקה מאוד לבריאותו ומאז סבל ממחלת ריאות חמורה שממנה לא התרפא מעולם.

ימי עברה וזעם

את הסבל שחווה הרבי החלוש והחולני בשנות השואה אין לתאר. תקופות ארוכות שהה בתנאי מעצר, ועל ההזדמנויות להציל עצמו באמצעות שוחד ושלמונים ויתר מאהבת ישראל שבערה בו. רועה נאמן היה והעניק חום ואהבה, עוז ותעצומות לאלפי יהודים שמצאו בו נוחם ומשען.

בעיירה ז'ורין, שאליה הוגלה הרבי בידי הגרמנים, שהה בתנאי מעצר בערך שנתיים, ובכל אותו פרק זמן היה ביתו פתוח ליהודים עניים ושבורי לב שכמותם לא חסרו אז. במחתרת הקים "חדרים", מקוואות, ושירותי דת שונים חשאיים. הוא עשה מאמצים על-אנושיים להחדיר קרני אור של תקווה בלבבות היהודים ובד בבד המשיך בעבודת הקודש שלו; הוא למד והתפלל והנהיג שולחנות. בשבתות ומועדים היה שר ומנגן ומזליף טל של תחייה בקרב העצמות היבשות, שבלעדיו היו שוקעים בתהומות הייאוש והאבדון. פעולותיו אלו לא נשאו חן בעיני השלטון הנאצי, וביום בהיר אחד הוא נעצר והובל בידי שוטרים לעבר הבלתי נודע.

המשמעות של "מעצר" זה הייתה ברורה. הוא עתיד היה להילקח למקום שממנו לא שב עוד איש עד אז…

תוך כדי נסיעה הבחינו שומריו בשני יהודים שמחפשים אוכל בשדה. השוטרים תפסו את היהודים, אזקו את ידיהם ואת רגליהם וכיוונו אליהם רובים. עוד רגע קט והם היו מצטרפים למיליוני אחיהם שדמם כמו הופקר, כדומן על פני השדה. הרבי לא חשב הרבה, קפץ ממקומו והתנפל על המפקד בבכיות ותחנונים: "תהרגו אותי תמורתם, אנא" וחיבק את מגפיו של השוטר תוך שהוא גועה בבכי.
למרבה הפלא נכמרו רחמיו של הרוצח והייתה נפשם של שני היהודים להם לשלל.

בסוף, אחרי הרבה השתדלויות ותפילות, שוחרר הרבי ממעצרו ושב למלאכתו, מלאכת הקודש.

עם השחרור שם פעמיו לצ'רנוביץ, שם פעל רבות בקרב שרידי המלחמה, בדורוהי הקים תלמוד תורה, כן עשה רבות עם שרידי המלחמה בבוקרשט ובבראשוב.

שמו כגדול בתורה והוראה, רועה נאמן ואב רחמן, התפרסם בכל העולם, ותקופה קצרה אחר השחרור פנו אליו יהודי בלגיה וביקשו להכתירו כרבם ומורה דרכם. הבקשה באה מצד שתי הקהילות שהיו אז יריבות: שומרי הדת ומחזיקי הדת. הם הסכימו להתאחד ולעשות שלום ביניהם – אם יבוא הרבי הנערץ לשמש כרבם ומאורם.

אולם הרבי – משאת נפשו הייתה ארץ ישראל.

וכך, אחרי הרבה צער וטלטולים, זכה בחודש סיוון תש"ז, לפני 74 שנה, לחונן אדמת אבות, ואז לא היה גבול לאושרו ולשמחתו.

חיפה האדומה הולכת ומחווירה

בארץ ישראל תקע הרבי אוהלו וחצר קודשו בחיפה האדומה. שאיפתו הייתה להזריח אור של קדושה ואמונה בחיפה החילונית, ובשמחה שאין למעלה ממנה היה אומר "הנה חיפה האדומה הולכת ומחווירה".

בחיפה הקים ישיבה גדולה בשם "יחל ישראל", ובה למדו ניצולי השואה. בית מדרשו היה תל תלפיות לכל הסביבה ורבים התחממו לאורו.
הרבי מסרט ויז'ניץ, אוד מוצל מאש, זכה לקומם בארץ הקודש את החסידות הגדולה והמפוארת שמרכזה בחיפה ושלוחות רבות לה על פני ארץ ישראל, ארצות הברית ואירופה.

הרבי בהנהגתו האהיב שם שמיים על קרובים ורחוקים, הקים עולה של תורה ורבים השיב מעוון.

נעים הליכות היה, רב תבונות, איש אשכולות שדבריו נשמעו בכל מקום והליכותיו היו אור לנתיבותיהם של מאות ואלפים.

"כי חולת אהבה אני"

והנה מעשה מחייו של הרבי ר' ברוך מסרט ויז'ניץ, בימי הרת עולם, ראשית ימי הנהגתו בשיכון ויז'ניץ החדש שבחיפה, בימים שבהם מלאה חיפה ניצולי שואה שבורי לב שלא מצאו את עצמם אחרי כל מה שחוו ומה שאיבדו בימי המלחמה.

ליל שבת.

בכביש המעלה הפתלתל של ואדי רושמייה נוהג בכבדות יהודי צעיר, ניצול שואה, וראשו ריק ממחשבות.

את כל מה שהיה לו הוא איבד, את הכול הוא כבר הספיק לראות, והנה הוא כאן בארץ ישראל. בשואה איבד את אביו, את אימו, את אחיו ואחיותיו; בשואה איבד את ימי נעוריו היפים ואיבד גם את אלוקיו… מבחור ישיבה, ירא שמיים ותלמיד חכם, הפך לצעיר חילוני עליז ושזוף, השיל מעצמו כל סממן יהודי ושכנע את עצמו ללא הרף שהוא כבר אינו מאמין. "לא מעניין אותו שום דבר".

שמיים זרועי כוכבים מעליו וחיפה הגדולה פרושה למרגלותיו; מכאן ניבטים נמל חיפה ובתי הזיקוק ומכאן הוא מבחין בבית הכנסת המואר של הרבי מסרט ויז'ניץ. מעולם לא ראה את בית הכנסת הזה ואת הרבי בוודאי לא הכיר, וגם לא רצה להכיר, אבל מתוך סקרנות, או ריקנות, או שניהם יחד, החליט להחנות את רכבו בקרבת בית הכנסת ובצעדים מהוססים נכנס פנימה, ראשו מכוסה בקסקט ועיניו בוהות, מתבוננות לכל עבר.

אור בפנים, וניגונים של שבת קודש מלאים את ההיכל.

הצעיר עמד נפעם וליבו נשפך.

"נשמת כל חי וגם נעריצך"… הלכו הצלילים וטיילו בנפשו, חתכו באבריו. י-ה ריבון עלם ועלמיא… כולם שרים, כולם דבוקים למעלה. עיניהם עצומות וכולם התרגשות והתלהבות, והוא, מתבונן, מהרהר, יודע שהוא לא מהם. איבד את הכול ואיבד גם את זה.

שבת קודש, נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון… עלה הניגון וירד, עלה וירד.

"יורד חדרי בטן…"

יפה, ציין הצעיר לעצמו בסוף ה"טיש". יפה וגם מרגש, אבל אני לא שייך לכאן.

והנה, כולם עוברים לפני הרבי ואומרים "גוט שבת", וגם הוא החליט לעבור.

הוא כבר עמד לפני הרבי. העיניים נפגשו והרבי עצר והתבונן בו, ואמר לו "גוט שבת". והעיניים היו כה חמות, כה אוהבות, והרבי הושיט לו יד ולחץ בחום ושאל לשלומו, ומשהו נמס בו. הוא הרגיש משהו שכבר זמן רב לא הרגיש. עוד רגע והוא הרגיש רצון לבכות. הוא פנה ללכת אבל הרבי לא הרפה.

הרבי ליווה אותו בעיניים אוהבות והבחור הזה כבר מבין שאת התחושה הזו של אהבה יהודית פשוטה וטהורה לא הרגיש כמה שנים.

איש אמיתי הוא היה, אף פעם לא אהב לשקר, ומשכך הרגיש צורך לסוב על עקביו ולגלות לרבי שהוא מחלל שבת. שהוא לא ראוי לאהבה שלו.

רבי! לחש, אני הגעתי לכאן ברכב וגם מתכוון לחזור מכאן ברכב.

הדברים יצאו מפיו והרבי הקדוש התנפל עליו בחיבוק עז ומתמשך ואמר לו:

זאלסט קומען ווען דו ווילסט און ווי זוי דו ווייסט, אבער זאלסט קומען
(שתבוא מתי שתרצה ואיך שתרצה, אבל תבוא!).

והבחור פרץ בבכי סוער, חסר מעצורים.

כך עמדו השניים מחובקים ועיניהם זולגות דמעות.

והבחור הזה השאיר את רכבו שם בחוץ, והלך הביתה ברגל. למחרת גם הגיע, ברגל, וגם ב"שלוש סעודות" (סעודה שלישית). ובסוף הוא נשאר.

בכל ליבו ונפשו שב לעמו ולאלוקיו, וכעבור זמן מה זכה להקים בית נאמן בישראל וזכה לראות עולמו בחייו.

בשעת פטירתו מהעולם, זקן ושבע ימים, עת הקיפוהו עשרות נכדים ונינים, מהם תלמידי חכמים ומחברי ספרים, וניגנו שירי נשמה, מילא הניגון ההוא את חללו של החדר הקטן; עלה הניגון וירד, עלה וירד. זה הניגון של הרבי מסרט ויז'ניץ באותו ליל שבת, עת שב ניצול השואה הצעיר לעמו, לעצמו ולאלוקיו.

זה סיפור אחד מני רבים, מהרבי הקדוש שלפני מאה שנה בדיוק, עודו צעיר בן פחות משלושים, הוכתר לראשונה לכהן כרב בכפר הקסומה והציורית פוליען ריסקווה שבהרי הקרפטים, ומאז, לאורך כל תחנות חייו, לא חדל מלהרעיף חום ואהבה לאלפי יהודים ששיחרו לפתחו, ונהנו ממנו עצה ותושייה, וקנו ממנו אוצרות דעת ויראת אלוקים, נחלי אמונה וקרבת ה'.