הרב יעקב רוזנפלד – גנזך קידוש השם
באחד מלילות תשעת הימים התכנסנו בבית הרה"ח ר' חנוך העניך זייברט שליט"א להקשיב לזיכרונותיו מבית אביו ז"ל ומבית זקנו, החסיד הגאון והצדיק רבי לייבל קוטנר זצ"ל.
ישבנו בביתו, קבוצה מכמה עדות וחוגים שהנסיבות כינסו אותנו לכפיפה אחת; חסידים מחצרות שונות, ליטאים, ספרדים, וחלק מבני משפחתו של ר' חנוך, מ"מ ראש העיר בני ברק.
המפגש שהתקיים ביוזמת גנזך קידוש השם ו"זיכרון בסלון" חרט בנו חותם עז, הרבה מעבר למה שיכולנו לתאר לעצמנו מראש, ואבאר.
ישאל השואל, מה כבר אפשר לחדש על השואה שכל זוויותיה נלעסו עד תום? ובכלל, מה התכלית בדיבורים הללו, ולהיכן הם אמורים להביא אותנו?
התשובה היא שהשואה, הזוועה בת זמננו, שמאות אלפים מהניצולים שלה עודם חיים, זו שתוצאותיה – נכון יותר רישומיה – עדיין חרוטים בנפש האומה, אכן סופרה וסוקרה ותוארה כמעט בכל השפות באינספור ספרים ופרסומים והקלטות וסרטים וכו', אבל הסיפור היהודי, הפנימי, כמעט לא סופר, ולו משום שרוב ניצולי השואה שלנו, אלה שגדלנו בצילם ובחיקם, לא ראו סיבה לספר.
באירוע זה שבו נכחנו, אחד מהסיפורים שסיפר המארח ר' חנוך היה על החסיד ר' לייבל קוטנר.
כשהגיע ר' לייבל אחרי השואה אל ה"בית ישראל", אותו ר' לייבל האמיד לשעבר, העסקן לשעבר, בעל המשפחה לשעבר… שאל אותו הרבי: לייבל האסט טענות? (יש לך טענות?) והחסיד ענה: איך האב נישט, און איך האב קיינמאל נישט גיהאט (אין לי ומעולם לא היו לי).
טענות לא היו להם; "מצב" מעצמם מעולם לא עשו; דברים כהווייתם לא רצו לספר שמא יעוררו הדברים קושיה ופליאה, ושוב, זה שהם עצמם החזיקו באמונה והצליחו להתחיל מחדש למרות הכול, מה עניין יש לספר על כך, ועוד יותר, מה חידוש יש בכך…
מיליוני סיפורי זוועה התרחשו בשואה, אבל זוועות השואה אינן סיפורים, כמו שאירועיה אינם היסטוריה במובנה הרגיל; היסטוריה שקוראים עליה ולומדים אותה. השואה היא פצע נורא בלב האומה, מכה אנושה שלעולם לא תתרפא.
זכר השואה מעיק וצורב. אין לו מנחם, אין לו הסבר, ומשכך, יהודים במשך השנים לא אהבו לדבר על מה שעבר עליהם בימי החושך והצלמוות. רבים מאוד מניצולי הזוועה לא דיברו עליה ולא סיפרו על אודותיה, ואף ניסו, במידת האפשר, לא להרהר אחריה.
אבל כשמתאספים בנים ותלמידים, ומנסים להיזכר בדברים הבודדים שכן יצא מהם בטעות במרוצת השנים, ומהרהרים בהם, או אז נפרשות לפניהם יריעות של חיים שמיימיים, מלאכיים, חיים של מעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, חיים של נחלי אמונה ושמחה שמעולם לא פסקו מזרימתם ומעולם לא נפגמה רעננותם, ולכן אנחנו חייבים לשמור את הזיכרונות האלו ולהעביר אותם הלאה.
ראוי לנו, ולדורותינו, לדעת מאין באנו ומה מקור מחצבתנו.
ביריעה זו נביא חלק מזיכרונותיו של הרה"ח ר' חנוך זייברט שליט"א, כפי שנאמרו בהתכנסות זו.
נצר יחיד
זקני, אבי אמי, הרה"ח ר' משה ארשטר, ראה פעם שגויים מכים יהודי ברחובה של עיר. המחזה נגע לליבו ובאותה שעה גמר אומר לעלות לארץ ישראל. במקום שמכים ומשפילים יהודים רק מפני שהם יהודים איני רוצה להיות.
הוא התחתן עם סבתי, בת עשירים גם היא, לבית דוידוביץ, ויחד עלו לארץ ישראל וכאן נולדה אימי.
התוכנית הייתה, וכן הרצון של בני המשפחה מכל הצדדים, שהזוג הצעיר ישוב לפולין, לחיות במחיצת ההורים האמידים, העוזרים והמסייעים, אבל סבא הודיע: כיוון שאני כבר בארץ ישראל, אני לא עוזב אותה.
הם לא שבו לפולין, ואז פרצה המלחמה, ומכל המשפחות הענפות – סבא וסבתא שלי הם נצר יחיד.
מה הקב"ה רוצה ממני
סיפורים מופלאים קולחים מפי הרב זייברט על אבותיו החסידים הראשונים, שכל הווייתם תורה, חסידות, חסד ורחמנות. מסכת "מידות" הייתה שגורה על לשונם וחקוקה על לוח ליבם.
"ר' לייבל קוטנר", זרק אחד מבני החבורה את השם ואת האגדה, ומעיינו של הנכד (החורג), שגדל בצילו ושתה מבארו, נפתח והתחיל לקלוח. ר' לייבל קוטנר, תבנית נוף מולדתה של משפחת זייברט, תפארת חסידי גור שבהם דרבנו רבוה"ק את פרחי החסידים לדבוק.
ר' לייבל קוטנר
ר' לייבל היה מלפנים, לפני החורבן, איש אמיד, אב לשמונה ילדים, ואיש חסד ומעש בכל ה"ברען" והלהט. עת ציווה האמרי אמת לפתוח בתי ספר בכל אתר, כיוון שבעירו לא היה מקום מתאים לפתוח בו את הבית יעקב, סגר ר' לייבל את השטיבל שלו, שהיה ידוע כ"שארפע שטיבל", פיזר את חבריו לשטיבלאך אחרים שבעיר זו ובמקום השטיבל פתח את הבית יעקב. כי זה רצונו של הרבי.
ר' לייבל בכל מסעות חייו, בכל פינות ומחנות שהתגלגל להן במשך השנים, חשב תמיד דבר אחד: מה הקב"ה רוצה ממני עכשיו. לא היה לו זמן להתבונן, ולהתלונן. בזמן הזה היה עדיף לו לחשוב על גדלות ה' ועל האפשרויות שלו ברגע זה לעבוד את ה' בלב ונפש, בין אם זה בלימוד תורה או קיום מצווה ובין אם בעזרה וסיוע לנפש אחת מישראל שמשוועת להקשבה, למילה טובה, לעזרה חומרית או לעצה טובה.
בעת המלחמה, בתקופה שבה שהה בבית ר' לייבל גולדברג, בימים שחלה בטיפוס. מצבו של מארחו לא היה טוב, ור' לייבל קוטנר עשה רבות כדי לרוממו ולחזקו. לימים סיפר: "באותם ימים כשחשבתי על אשתי וילדיי, אמרתי לליבי, סביר להניח שכבר אינם בחיים. אבל ליד ר' לייבל גולדברג ומשפחתו לא הוצאתי אפילו אנחה אחת מליבי. מטרה אחת עמדה לנגד עיניי, לשמח אותו ואת משפחתו. רק כשהייתי לבד, הרחק מעיניהם של ר' לייבל ומשפחתו, הרשיתי לעצמי להתרפק אל הקב"ה בבכי".
על מה בכה אז ר' לייבל קוטנר, איש עשיר ומכובד, אב לשמונה ילדים, שנשאר בדד, "ריקם מכל טובה"? בעצם על מה לא… וכי היה חסר על מה לבכות?
אבל לא.
"כשיצאתי מביתם הייתי פורץ בבכי ואומר לרבש"ע, אני מבקש ממך שתעזור לי שלא יהיו לי אף פעם טענות כלפיך"…
אני זוכר את ר' לייבל לעת זקנותו, צעירים צמאים סובבים אותו ורוצים לשמוע עוד ועוד. ור' לייבל קוטנר אומר להם:
יהודי שלומד צוועלעף שעות ביום, מתפלל באריכות ומקיים מצוות, אין לו במה להתגאות. וכי מה חובתו בעולמו, לא ללמוד 12 שעות ביום ולהתפלל באריכות ולקיים מצוות?
מה כן נתן לי, למשל לי, סיפוק במשך כל ימי חיי? כשנתתי למישהו אחר. כשעזרתי, כשהושטתי יד, כף, אוזן ולב.
זה מה שהייתי עושה בימים ההם, וגם לאחריהם.
זה מה שבעצם חקוק במצבה שלו:
זכה לגדל יתומים ולקרבן לתורה.
באהבתו ובחמלתו
ר' לייבל אחר המלחמה היה מסתובב בין פליטי השואה ומנחם אותם, ומדבר על ליבם. רבים מהם ראו עצמם כילדים ונכדים ותלמידים שלו. הוא היה מקים אותם מאשפתות. הוא היה עבורם הכול. הוא הזריח אור בחשכת חייהם. הם היו כולם יתומים, הורים שכולים, בודדים ועזובים. הוא עזר להם בגשמיות, הוא בנה אותם ברוחניות. הוא הדליק בליבם אור של תורה ואמונה. הוא הקים מוסדות וקהילות וחבורות. ולאחר הרבה טלטול ועמל, זכה לעלות עם תלמידיו לספינה, לקפריסין.
בקפריסין, גם שם לא שקט ולא שלו. כמה חופות העמיד, כמה בתים הקים, כמה נפשות האיר וכמה שבורי לב כיוון להם את הדרך והעלה צורי ומרפא לשיברונם.
ויהי כאשר תמו ימי הגלות בקפריסין, ישב הוא וחבורתו בספינה שהטילה עוגן בנמל חיפה בשבת קודש, והודיע לקברניטים ולאנשי היישוב שבאו להוריד אותם: אנחנו לא יורדים מכאן בשבת קודש. לא עברנו כל מה שעברנו כדי לחלל כאן בארץ ישראל את השבת.
והימים, ימי השלטון הבריטי, והעולים, בסיכון גבוה היו שמא יתפסו אותם האנגלים ויעיפו אותם חזרה לכל הרוחות, וזה מה שהקברניט איים עליהם. וזה מה שאנשי המחתרת הזהירו אותם. אבל ר' לייבל ישב בשלווה וכל חבורתו עימו. "יכולים אתם לעשות מה שברצונכם. אנחנו לא הגענו לארץ ישראל אחרי כה הרבה צער וטלטולים כדי לחלל את השבת דווקא כאן".
לא עזר כלום. חיכו עד מוצאי שבת, עשו הבדלה ואז ירדו לחוף.
שמעתי מיהודי מיסודות שלא היה בין תלמידיו של ר' לייבל. "התביישתי מהם. ראיתי את כולם יורדים והם נשארים. ואני לא הייתי מסוגל לרדת. ראיתי את התנהגותם של ר' לייבל ותלמידיו והחלטתי לנהוג כמוהם. נשארתי בספינה עד מוצאי שבת.
במלחמה, כך היה אומר, זה מה שאמרתי לעצמי כל הזמן: אם אחיה אם לאו, אינני יודע. מה שהקב"ה ירצה זה מה שיהיה, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש.
אבל אני חייב להילחם על הרוח שלי. הם רוצים ליטול ממני את הרוח ועליה אני חייב להילחם עד נשימתי האחרונה. הדבר הזה תלוי בי ואני אלחם עד הסוף. את רוחי לא ישברו!
הוא היה אומר לעצמו ולסובביו: זה שאנו יהודים זו מציאות ואין לנו איך לברוח הימנה… אתה בחרתנו מכל העמים. הוא כבר בחר בנו ואנו שלו, ולכן אל לנו לברוח מההתמודדות ובוודאי לא להיכנע למצב. אדרבה, עלינו להילחם על צלם האלוקים שלנו.
לא על הלחם לבדו יחיה האדם
דברים רבים שמעתי ממנו לעת מצוא, על צורת ההתמודדות שלו באותם ימים.
למשל:
מעולם לא הסתובבתי במחנות או בגטאות עם כלי אוכל (כמנהג הרבה אסירי עוני וברזל אז, שצלחתם הייתה תמיד חגורה באבנטם כדי שאם יחלקו אוכל יהיו מוכנים מייד עם הצלוחית). לא ראיתי בהנהגה זו התרוממות או עוצמה יהודית… כשחילקו אוכל הייתי סר לחדרי, לוקח את הצלחת, והולך למקום החלוקה. יישאר לי, מה טוב, לא יישאר – אז לא.
מעולם לא הכנסתי את הכפית לתוך הצלוחית לראות כמה "חתיכות" צללו במעמקיה. (אוי כמה חלמו האנשים על החתיכות האלו. הן היו פיסות של חיים. מרק דל בחתיכות ירק או גריסים – דינו אחד, ומרק "עשיר" בכמה גריסים או ירקות – דינו אחר לחלוטין.) הייתי מכניס כפי לצלחת ואוכל מה שיש במתינות, מתוך אמונה שמה שמגיע לי יגיע, ולחפש בכפית אחר חתיכות – אינו לפי כבודי.
סיפרו ניצולים:
פעם רץ ר' לייבל אחר מחלק הלחם במחנה. ממש דלק אחריו.
הלה היה רגיל לחיזוריהם של אנשים אחריו. הלחם אז היה החלום היחיד של כל עלובי החיים שם בגטאות. הלחם היה תקוותם ומשאת נפש. שירים ופואמות הולחנו וחוברו על ה"לחם".
אבל ר' לייבל, לא זה מה שהוא רצה.
הוא השיג אותו וגער בו: מדוע אינך מביא לנו גם מים לנטילת ידיים. אנשים כאן רוצים ליטול ידיים לפני הסעודה!
העידו:
מעולם לא כרע ר' לייבל ולא נכנע לרשעים לא בגוף ולא בנפש. תמיד עמד זקוף ושמר על כבודו.
אתה יהודי! אתה יכול!
היה משפט אחד שר' לייבל חזר עליו בהתרגשות לאחר שהיה מספר את העובדה המופלאה הזו:
יום אחד נשברה מכונת התספורת של קצין האס. אס. ולא הצליח לתקן אותה. גם המוכשרים מבין חבריו לא הצליחו והוא שאל את כולנו מי יודע לתקן מכונה כזו, ואיש לא ידע. הביט בי בכעס ואמר בנחרצות: אם אתה יהודי, אתה יודע!
שם, אחרי הוראה כזו, כידוע, לא היה מה להתווכח, חלילה.
הוא הותיר בידי את המכונה והלך לדרכו. בבוקר הוא רוצה את זה מתוקן.
"וכי היה לי מושג כלשהו איך מכונה עובדת? וק"ו איך מתקנים מכונה שאינה עובדת?… אבל התיישבתי ופירקתי את המכונה לגורמים וחיברתי אותה שוב מעשי ידי אומן. אני יכול. שיננתי לעצמי. כי אם אני יהודי, אפילו הגוי הנאלח יודע, אני יכול…
כמעט הצלחתי, ואז, רגע לפני הבורג האחרון, נשמטה המכונה מידיי והתפרקה שוב. מה אתם חושבים, נשברתי? התעלה על דעתכם? והרי אני יהודי, משמע, אני יכול!
ישבתי שוב ופירקתי, וחיברתי, ולבסוף תוקנה המכונה.
פלאי פלאים!
בבוקר שב הנאצי ותבע את שלו. הוא עצמו לא האמין שיקבל לידו דבר מתוקן.
נפנפתי לו במכונה שלו ואמרתי לו, תיקנתי לך אותה, אבל נראה לך שתקבל אותה ממני בחינם?
אני על הכבוד שלי מעולם לא ויתרתי. רציתי תשלום.
הקצין כעס, כמעט התפוצץ, אבל שאל אותי מה אני רוצה בעד העבודה.
שתי סיגריות! עניתי.
הנאצי זרק את הסיגריות, יקרות המציאות, על האדמה לידי, נטל את המכונה והלך.
מאז אינני שוכח את המילים האלו: ביסט א איד, קענסטו! אם אתה יהודי, אתה יכול!.
כך עבר ר' לייבל את המלחמה מתוך אמונה, מתוך שמחה ו"גאון יעקב".
את חייו הפקיד בידי מי שבידו להחיות ולהמית, אבל על הנשמה, הפיקדון אשר הופקד עימו, שמר בעוז ותעצומות ומעולם לא נכנע.
אחרי המלחמה, כאמור, היה מהלך בין ניצולי השואה ומקימם מאשפתות. הוא היה גומע מרחקים במטרה להחיות נשברים ולהפיח רוח חיים בעצמות היבשות. הוא היה בפולין ובגרמניה, בצרפת ובאיטליה, הוא היה נוסע ברכבות ולן בתחנותיהן. הוא מעולם לא שכר חדר במלון ולא השתמש במעות שאסף לתועלת שרידי המלחמה עבור כל צורך אישי שהוא. הוא לא ראה שום בעיה בלינה בתחנת רכבת.
גם בארץ לא חדל מעשייה.
עירום מכול היה. איבד אישה, איבד שמונה ילדים, ולא זכה להיבנות מחדש, אבל טענות מעולם לא היו לו.
הקב"ה לא חייב לי כלום, אני חייב לו.
ורק לאחר שחיתן את תלמידיו-בניו והעמידם על קרן אורה, נישא בשנית עם זקנתי ע"ה, וכך זכיתי, כנכד חורג, לגדול בצילו ולספוג מאישיותו.
כמה טוב לב היה. עת באו לביתו נכדים היה תמיד, אבל תמיד, בלכתם, דואג להעניק להם דברים, לא רק עבור עצמם אלא עבור כולם. הוא לא רצה שיהיה נדנוד של קנאה ושנאה, ועוגמת נפש למאן דהו, אפילו כמלוא נימא.
לימים סיפר שאת ה"מכה" הראשונה קיבל כאן בארץ. הוא פעל בקרב שרידי המלחמה בכל כוחותיו, ויעש להם בתים, והקים משפחות, ומוסדות וקהילות ושיעורי תורה, וכשפעם אחת פנה אל מאן דהו בבקשה שימסור שיעור בפני ניצולי השואה, והלה שאל מייד: בכמה כסף מדובר… הוכה בהשתוממות. כסף?! וכי זו היא השאלה הראשונה של יהודי כשמזדמנת לפניו הזדמנות לסייע לזולתו?
הסיפורים על ר' לייבל קוטנר פרים ורבים, השעות נוקפות, ובני המשפחה מבקשים בעדינות משהו על האבא, הסבא ר' שאול דב זייברט, יליד קרקוב וניצול מחנה בוכניה, זיכרונו לברכה.
"זכור, אל תשכח!"
אבי היה בן שבע שנים כשנפרד מאביו. אביו, דאגה אחת הייתה בליבו כל הזמן, שבנו, אבי ר' שאול דב, ישב וילמד תורה. לצורך זה היה משלם מכיסו וחוסך מפיתו. היום אולי לא מבינים את עומק מסירות הנפש של הימים ההם, לוותר על פת הלחם כדי שהבן ישב וילמד תורה.
כאמור, בן שבע שנים נפרד מאביו ונשלח להונגריה. שם, סבר אביו, יהיה יותר בטוח.
וכשנפרדו אמר לו אביו: זכור מאין באת. אתה יהודי! וזכור את יום הבר מצווה שלך.
בהונגריה נאלץ להתחזות לגוי, אבל לא שכח שהוא יהודי. הוא היה יחד עם קרובו ר' משה שיינפלד, וחיו חיים של מסירות נפש. מדי פעם התגנבו לצד היהודי של העיירה שבה התגוררו כדי לקיים מצוות מתוך סיכון עצמי שאין לתארו. לימים ראו בעיניהם איך מגרשים את יהודי העיר לאושוויץ, ולצערם לא היה גבול.
ר' משה שיינפלד, בחור צעיר חסיד גור, לא ידע מה לעשות במשך היום. פליטים היו, ולהיות בבית לא יכלו. עבודה לא הייתה לו, ומה היה יכול לעשות מבוקר עד ערב.
אבי, כילד קטן, היה מתגנב מדי יום לאולם שבו היו הגרמנים מקרינים סרטים מהמלחמה, ובחסות העלטה ששררה שם יכול היה להעביר את היום בשכיבה על ספסל עד שהעריב יום, ואז חזר ל"ביתו". אבל ר' משה שיינפלד לעומתו, גערער בחור, לא הסכים להיכנס למקום שבו מקרינים סרטים. גם במצב של סכנת חיים.
וכששאלוהו פעם מה, למען ה', עשה עם עצמו ימים שלמים, היכן הסתתר ולהיכן ברח, ענה בפשטות:
היו שם קרוב לביתי בתי שימוש ציבוריים. הייתי נכנס לאחד מהם וסוגר עצמי למשך עשרים דקות, ויוצא. לשני עשרים דקות ויוצא, כך במשך כל היום עד ששקעה החמה.
"למקום שבו מוקרנים סרטים לא חשבתי לרגע להיכנס".
בכל זאת שמך לא שכחנו
(ואפשר לחשוב אילו סרטים הראו שם… סרטי תעמולה מלחמתיים, וגם, הוא לא היה חייב לראות, וכי מישהו היה רואה מעשיו באפלה?… גערער בחור!).
אבא הרי לא סיפר, כמעט לא דיבר. אבל באחת מההזדמנויות הבודדות סיפר שפעם הגויה שבביתה התאכסן, ושתמיד אמר לה שהוא צמחוני וטבעוני ושבע וכו', החליטה שהוא חייב לאכול בשר. היא הציבה לפניו חתיכת בשר והכריחה אותו לאכול. אבא הכניס לפיו את הבשר ולא בלע. אחרי זמן מה קם ממקומו, הוא סימן שצריך לצאת לרגע, והלך החוצה וירק את הבשר מפיו. חוץ מהזדמנות זו מעולם לא נכנס דבר שאינו כשר לפיו.
בחג הסוכות התגנב לאזור היהודי, נכנס לסוכה, אכל שם כזית ונעלם כלעומת שבא.
כך עברו עליו הימים בצער וגעגועים, במצור ובמצוק, אבל "בכל זאת שמך לא שכחנו"… תמיד הייתה אמונה בליבו ויראת שמיים בוערת בו כמו אש.
אחר השחרור ראה יהודים בטעמשוואר. הוא לא האמין למראה עיניו. לא חלם שעוד קיימים כאלו בעולם. בשנת השחרור ראה את הרבי מסאטמאר רוקד בשמחת תורה והמחזה היה לו למשיב נפש, אחרי שכבר לא האמין שיזכה לראות יהודים יראים ושלמים עלי אדמות.
צום וזעקת אם
אחרי המלחמה, נפגש אבי עם אימו.
נקל לתאר את ההתרגשות ואת הדמעות.
ואז אימו אמרה לו מילים אלו:
ביום שנכנסת לעול תורה ומצוות, לא ידעתי אם אתה חי, אבל כל אותו יום צמתי.
התפללתי להקב"ה שלא תשכח שאתה יהודי.
מצות יד
את התקופה הראשונה בארץ ישראל עשה בפוניבז'. שם עשה ב"בתי אבות" שבהם נקלטו פליטי המלחמה, וזכה לקרבתו של הרב מפוניבז'.
הרבה קלטה נשמתו מחנותו שם. במחיצת הגאון ישב ולמד ועלה והתעלה. הרבה יש לספר על תקופה זו, ואציין אנקדוטה אחת.
בליל הסדר היסב בצל הרב מפוניבז'. לפני התקדש החג העיז פניו וביקש מהרב מצות עגולות, כמנהג אבותיו. הפוניבז'ער רב נעתר לבקשתו ושלח את ר' נחמן אלבוים להביא קילו אחד של מצות עגולות, אולם אז נזכרו כל הפליטים שגם הם מבתים חסידיים באו, ורצו אף הם מצות עגולות.
הוא ביקש גם שתינתן לו האפשרות לא לאכול שרוי'ה, וגם לזאת נעתר לו הרב מפוניבז'. הוא הורה לחלק לכל אחד צלחת נקייה ובה בפנים יוכל כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, אבל שלא יבשלו שרויה.
בליל הסדר זכה אבי לתפוס את האפיקומן. ומה הוא ביקש בתמורה?
קפוטה.
לכך כבר לא נעתר הרב מפוניבז'. הוא ידע שאת המשאלה הזו לא יוכל למלא עבור כל התלמידים ה"חסידים" במקור, ולתת לזה כן ולזה לא, לא עלתה על דעתו.
(ארכו הדברים אבל קצרה היריעה, ועוד חזון למועד)
