הרבי הגאון והקדוש מבאיאן קראקא הי"ד. שמונים שנה לעקידתו באושוויץ, ג' אלול תש"ג.

הרה"ק רבי משה ("ר' משה'ניו") פרידמן הי"ד מבאיאן-קראקא בן הרה"ק רבי שלום יוסף, נכדו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, נולד בפורים תרמ"א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

עם הסתלקות אביו בהיותו פעוט כבן שנתיים גידל אותו סבו, הרה"ק רבי מרדכי שרגא, האדמו"ר מהוסאטין, ולאחר מכן דודו, הרה"ק רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס"א, הקים את ביתו עם הרבנית הצוה"ח מרת מרים בת הרה"ק רבי מנחם נחום מבאיאן, ועבר לגור בבאיאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים רבנים ואדמו"רים רבים. בשנת תרע"ח נפטר חותנו, ואז הוכתר לשמש כרבי מבאיאן.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמיים, היה האדמו"ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ונמנה עם מנהיגי יהדות פולין.

בעיירת המרפא טריסקוביץ עם הרה"ק רבי יעקב דן מסטריקוב ועוד מגדולי הדור.

הרבי היה נערץ בקהלים נרחבים ונחשב כאחד מגדולי הדור בכל המובנים. רבנים מכל העדות והחוגים העריצו את גדולתו וקדושתו, וכפי שנשקף מרשימתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק לאחר שפגש את הרבי בשנת תרפ"א:

"הנני להזכיר עוד את הרבי מבאיאן הצעיר, שהוא כמדומה אולי החשוב שבין הרביים היושבים פה, גדול בנגלה ובנסתר ויודע את העולם ומחובר גם כן לקדושת ארץ ישראל, שקדן בתורה ועבודה וצדיק וירא שמיים באמת ורב כשרון ובעל מדות תרומיות"

בסוף קיץ תרפ"ה עבר לקרקוב וממנה האיר את העולם, ומאז הוא נודע בשם האדמו"ר מבאיאן-קראקא.

בשנת תרצ"ד, לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין, הגאון רבי מאיר שפירא, מונה האדמו"ר מבאיאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בחנוכת הבית לישיבת חכמי לובלין. נראה הרה"ק רבי מרדכי שלום יוסף מסדיגורא.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו"ר בקרקוב ובחורף תש"א ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל "שולחנות" ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש"ב התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א' בכסלו תש"ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב' אלול תש"ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים, ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

הרבי הגיע לאושוויץ, לפי עדויות, בג' באלול. וכך כתב איש ה"זונדר קומנדו" באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי"ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

"כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: 'שמע ישראל', ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים".

("מגילת אושביץ", בר מרק, הוצאת עם עובד, תל אביב תשל"ח; בסתר רעם, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ 412).

ר' משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם מעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו"ת "דעת משה" (ירושלים, תש"ז ותשמ"ד).

עם הרבי מקאפישניץ

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח"א עמ' 87, אדמו"רים שנספו בשואה עמ' 224, "דעת משה" – בהקדמה ובפרק על תולדות, תורתך לא שכחתי.