מרן הרב דסלר והגותו על מאורעות השואה

שבעים שנה להסתלקות מרן הגאון החסיד רבי אליהו אליעזר דסלר, ה"מכתב מאליהו".

מאת הרב יעקב רוזנפלד – גנזך קידוש השם.

ביום כ"ה טבת תשי"ד, לפני שבעים שנה בדיוק, עלתה למרומים נשמתו של מרן הרב אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל.

הרב אליהו אליעזר דסלר, משגיח בישיבת פוניבז' בבני ברק

הרב דסלר, המשגיח הנערץ של ישיבת פוניבז', היה מורה דרך לאלפים ורבבות, משרידי ענקי יהדות ליטא המפוארת, שמשנתו נערכה בסדרת הספרים הנפוצה "מכתב מאליהו" המשמשים מזה עשרות בשנים כספרי יסוד למוסר, אמונה והשקפה, ומפארים כל אוצר ספרים יהודי ברחבי העולם.

הרב דסלר נולד בשנת תרנ"ב בהומיל (Gomel) לאביו רבי ראובן דב – תלמיד מובהק ל"הסבא מקלם", מרן רבי שמחה זיסל זיו. אימו, מרת חנה פריידל, הייתה בת רבי אליהו אליעזר גרודזינסקי, חתנו של מרן רבי ישראל סלנטר – אבי תנועת המוסר.

דודו, חתן זקנו רבי אליהו אליעזר, מרן רשכבה"ג רבי חיים עוזר זצוק"ל, כינה אותו בילדותו "ילד פלא" והיה מכונה "אלי'ינקא המתמיד" בישיבה הנודעת של קלם (זו שסופה המר נחקק באותיות של אש בדפי ההיסטוריה של יהדות ליטא שעלתה על המוקד בשנות הזעם. ביום ה' באב תש"א הצעידו כוחות משטרת העזר הליטאית תחת פיקודו של איש הגסטפו מקובנה את תלמידי הישיבה ויהודי העיירה אל מחוץ לה, על מנת לרצוח אותם שם. תלמידי הישיבה צעדו שורות-שורות, כשבפיהם תפילת "עלינו לשבח". מסופר ששרו בדרך את השיר "אשרינו מה טוב חלקנו". הנאצים רצחו אותם ורובם נקברו בקבר אחים בחוות גרוזנביסקי).

בשנת תרע"ד, עם כיבוש קלם בידי הגרמנים, שב להומיל ולמד בישיבה שהקים אביו עבור פליטי המלחמה.

הומיל, עיר חסידית מובהקת, השפיעה רבות על הרב דסלר, וכותבי תולדותיו משערים שממנה הגיעה זיקתו לתורת החסידות, שהייתה תופעה נדירה בין אישי המוסר והישיבות דליטא.

בשנת תרע"ח, עת הגבירו הבולשביקים את עוּלם, איבדה משפחתו את עושרה (שכן נאמנים לשיטת הסבא מקלם לא קיבלו על עצמם בני משפחת דסלר כל משרה רבנית אלא התפרנסו ממסחר, ובמשך השנים שרתה ברכת ה' במעשי ידיהם והם זכו לשני שולחנות) והחל פרק נדודיהם.

באותה שנה, לאחר נישואיו עם הרבנית מרת בלומה, הפציר בו דודו מרן רבי חיים עוזר ליטול על שכמו משרת רבנות בעיר וילנה, אך הרב דסלר סירב ונסע לריגה כדי לנסות בה את מזלו במסחר. הניסיון, למרבה הצער, לא צלח, ובמשך שנים טרח לפרוע את חובותיו עד לפרוטה האחרונה.

בשנת תרפ"ז היגר הרב דסלר לאנגליה, בה הרביץ תורה ומוסר לתלמידים. עברו שנים, ומשגדל בנו יחידו שלח אותו לווילקומיר שבליטא. בערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נסעו אשתו ובתו לליטא לבקר את בני המשפחה, ולדאבונם המלחמה שפרצה סגרה בעדם והם נותרו בליטא כשהרב דסלר נמצא בגפו באנגליה.

הרב דסלר בצעירותו

הרב דסלר, איש הרגש והלבביות, נותר בדד, ולא קשה לתאר את תחושתו באותו פרק – תקופת אי-ודאות ואימה נוראה; דאגה מנקרת ליקרים לליבו שנמצאים במצור ובמצוק. אך את צערו ויגונו נצר בליבו. כלפי חוץ הסתובב שופע שלווה ונינוחות, ושימש "כותל דמעות" לפליטי מזרח אירופה שבני משפחותיהם נותרו אי שם.

סיבות טובות לשקוע בעצב ודאגה לא חסרו, אולם הרב, איש האמונה והמחשבה, ענק המוסר והמידות, החליט לשקוע בעשייה. שאלה אחת העסיקה את מוחו, זו ששנים לאחר מכן הייתה פסקה מרכזית במאמרו הידוע "ויהי אחר החורבן": לאיזו תכלית השאיר הקב"ה  א ו ת נ ו  בחיים…

"כשהיה (הרב דסלר) שם במדינת אנגליה, הוא היה תמיד שואל את עצמו בשביל מה אני נשארתי בחיים? אם היה חוזר הביתה במלחמה היו הורגים אותו כמו את כולם, זאת אומרת שהוא מתבונן, הרי בעצם נגזר שכל היהודים של קלם (ששם היה גר החותן שלו הגה"צ ר' נחום זאב בנו של הסבא מקלם) יעברו לעוה"ב בגיל צעיר ביותר, אז למה אנחנו חיים? למה לא זכינו להיות קדושים כ"כ כמוהם, כנראה שיש לנו אפשרות לעשות דבר טוב שאדם חי עושה.

מה א"כ אנחנו צריכים לעשות, הוא אמר – להחיות את העצמות היבשות, בתוך האפר ללקט ניצוצות ולהדליק שוב את האור של אש התורה. אמר אם כן אני לא חי בשביל עצמי, הוא היה אדם בודד בלי משפחה שם. באותו הזמן הגיע בחור אחד מהשואה פליט לאנגליה, והגיע עוד מישהו, לכן אמר, הבה נקים בית מדרש שיעסקו בתורה יום ולילה כמו שלמדו לפני החורבן" (מתוך ספר "אהלי יעקב" על הגאון רבי יעקב אדלשטיין).

בניין התורה בגייטסהד

בשנת תש"א, בעיצומם של ימי הרעה, ייסד הרב את הכולל בגייטסהד – עבור פליטי עולם התורה ששהו באנגליה. הרב כבר היה אז בן חמישים, מעודו לא היה איש בריא וחזק במיוחד, ומטבעו היה גם צנוע וביישן. נתוני פתיחה אלו היו אמורים להרתיע אותו מלגשת לפרויקט זה בעיצומם של ימי המלחמה, כשעשירי לונדון או שחדלו מהיות עשירים בצוק העיתים, או שהתפזרו בכפרים ובפרברים מאימת ההפצצות שהחריבו את לונדון, או, אלו שכן נותרו במקומם ומעמדם, לא הבינו בתועלת העניין ולא העריכו כלל את מה שהמוסד החדש ביקש להנחיל לדור הצעיר.

הרב נטל על עצמו עול כביר זה מתוך אמונה שזה מה שהקב"ה רוצה ממנו בשעה זו. ומהדברים שנשא אז מבצבצים ניצניה של שיטתו, זו שבאה לימים בארוכה בספריו:

מי ששאיפתו ללמד באה מתוך מדרגה פנימית של חסד, בשבילו, כל שהתלמידים קטנים יותר, יגדל ערך החסד, ותגדל דבקותו בקונו. אך מי שחסר לו בפנימיות, ובשאיפתו ללמד מעורב גם "שלא לשמה" של כבוד וכדו', כל שהתלמידים גדולים, טפי עדיף, כי הוא ייבנה מהתלמידים…

במשך ארבע שנים התמסר לגדל עדרים של בני תורה צעירים בכולל דגייטסהד, ולא נטל לעצמו אפילו פרוטה אחת כשכר על עבודתו. את פרנסתו השיג בדרכים אחרות, בעיקר מלימוד פרטי עם תלמידים במקומות שונים שאליהם היה נוסע תכופות.

במשך השנים הללו שבהן היה בגפו, רחוק מאשתו ומהילדים, התמסר לכתוב מכתבים רבים לשואליו דבר. מכתביו מופלאים ומלאים תוכן שלא יסולה בפז. הגותו הבלולה מתורת המוסר, הקבלה והחסידות היוותה צורי ומרפא לאלפים ורבבות באותם ימי אסון ואבדון.

"כידוע נפרד הרב ממשפחתו בימי השואה, ולא ידע בתחילה מה עלה בגורלם, ושברחו לאוסטרליה הרחוקה. לאחר מכן חודש הקשר במכתבים עד שהתאחדה המשפחה בסיום המלחמה. והנה באחת משיחותיו דיבר הרב על יעקב אבינו שקרא קריאת שמע בפגישתו עם יוסף כמבואר בחז"ל, והסביר כי לא רצה יעקב שתתגבר בליבו אהבת בנו על אהבת השי"ת. ואמר הרב לתלמידים: כאשר אני מקבל מכתב ממשפחתי מאוסטרליה הרחוקה, ומשתוקק כ"כ לקרוא את דבריהם ולהשקיט את געגועיי אליהם, אזי נזכר אני בדברי חז"ל ומשיב אל לבי: כמה צדק יעקב אבינו…" (מפי תלמידו הגר"י ירקוני, אוצה"ח)

עם השנים הפך הכולל של הרב דסלר למרכז יהודי רוחני עבור יהדות אנגליה וממנו הסתעפו מוסדות לבנים ובנות; ישיבות גדולות ומרכזי קהילות. חוג תלמידיו ומעריציו של הרב דסלר הלך וגדל, והוא חרג בהרבה מגבולות גייטסהד וסביבותיה.

בשלב כלשהו, נודע לו שאשתו והילדים הצליחו לברוח מליטא לאוסטרליה. לשמחתו לא היה גבול, אבל צער הריחוק והפרידה המשיך להעיק עליו עד לסיומה של המלחמה הנוראה, אז התאחדה המשפחה, ובשנת תש"ח עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו הרבנית, בעוד בנו ובתו השתקעו בארצות הברית.

בארץ ישראל שימש כמשגיח הרוחני של ישיבת פוניבז', ובזאת נעתר להפצרתו של הגרי"י כהנמן זצ"ל. בפוניבז' היה נושא מדברותיו והעמיד דור מפואר של בני תורה ומוסר.

הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', משוחח עם המשגיח הרב אליהו אליעזר דסלר כשהם מוקפים בתלמידי הישיבה

שבעים שנה עברו מהסתלקותו, ביום כ"ה טבת תשי"ד, ועדיין "שפתותיו דובבות בקבר", שכן באוהלי תורה מכל חוג ועדה הוגים בני תורה בהגותו של הרב הנערץ בספר "מכתב מאליהו" על חמשת חלקיו, ובונים את שיעור קומתם הרוחנית לאור משנתו הסדורה והברורה.

כאמור, הרב דסלר עבר את שנות השואה בבדידות, הרחק מאשתו וילדיו, אבל בתנופת עשייה בלתי פוסקת של הפצת תורה ועשיית חסד. בלונדון, מנצ'סטר, גייטסהד ועוד ערי ועיירות אנגליה היווה הרב דסלר אבן שואבת לתלמידיו ושומעי לקחו, אשר מעבר לדברי תורה ששמעו מפיו היה מעיין נובע לייעוץ והכוונה בכל תחומי החיים. היו מתייעצים איתו על בעיות חינוכיות, כלכליות ורפואיות. הרב היווה משענת לאנשים שליבם קרוע בלבטים אישיים מכל סוג שהוא, בו בזמן שהוא היה חי באי-ודאות מוחלטת ולא היה לו מושג מה עלה בגורלם של היקרים לו.

הגאון רבי נפתלי הכהן שקוביצקי זצ"ל, אב"ד גייטסהד, עת כתב על דמותו של הרב דסלר כפי שנשקפה בעיניו בשנות מגוריו בסמיכותו, תיאר:

"אבותיו ורבותיו הגדולים זיכוהו בסגולות ומעלות נפשיות בלתי מצויות; גאון בתורה, בהלכה ובאגדה, ידיעות רחבות בנגלה ובנסתר, חושב ומעיין עמוק, מחדש נפלא, פה מפיק מרגליות, לשון לימודים, הסברה בהירה וישירה לבאר דברים הכי עמוקים בשפה ברורה השווה לכל, בקי וידען גדול בהוויות וחכמות העולם, ועל כולם עדינות רוח ואצילות נפש, ענוותן ואוהב חסד, מכבד את הבריות ורוצה בטובתן ובאשרן, כל אחד שבא במגע עמו הרגיש בו ידיד מסור ואח נאמן"…

והדברים מופלאים לנוכח התקופה שעליה מדובר!

הגותו של הרב דסלר בעניין השואה מפוזרת בספריו זעיר פה וזעיר שם. הרבה מהדברים הם גם "תורה שבע"פ" שנמסרה בפי תלמידיו.

בחלק ד של מכתב מאליהו הרב דסלר כותב על "סוד תקופתנו":

סוד תקופתנו

"אנו משתוממים על החורבן הנורא שפקדנו בדורנו, ואנו שואלים לעצמנו, על מה עשה ה' ככה… מה חרי האף הגדול הזה. אבל נתבונן נא. כל התקופה שקדמה לחורבן היתה זמן הקלת שעבוד הגלות מעל עם ישראל. עוד לפני מאה וחמשים שנה היה כלל ישראל כמנודים ומתועבים בין יושבי תבל, ורק בדורות האחרונים התחילו הגויים להקל עולינו ולהתחיל להשוות את זכויותינו ודינינו למצבם הם; וכך התחילה תקופת ה'אמנציפציה'. ובשנים האחרונות כבר התחילו לדבר אודות ארץ ישראל ועל אפשרות נתינתה לנו למקום מושב ומנוחה. אותם הגויים אשר מלפנים היינו אצלם ללעג ובוז ונחשבנו בעיניהם כפחותים שבפחותים, והרי גם אצלם ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ועם כל זאת נתן ה' בלבם לחשוב שיתנוה לנו.

ברור הוא שתקופת האמנציפציה (אמנציפציה – תהליך שנועד 'לשפר את מצבם של היהודים', בתמורה להפקת תועלת מכישוריהם. י"ר) היתה מזומנת מאת השי"ת לשמש לנו הכנה לביאת המשיח, ולצורך זה הוקל עול הגלות מעלינו. כי ההכנה לימות המשיח דורשת מאתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה, ומצב של צרות תכופות והשפלות תדיריות אינו מסוגל להשגת דחף העלייה הנדרש. נמצא שההארה החדשה הזאת וההקלה במצבנו באו כדי שנשתמש בהן לצורכי הקדושה. וכיון שהפכנו את המטרה ובמקום להכיר את הרמז מלמעלה להתכונן לגאולה מתוך שמחה והרחבת הדעת, השתמשנו במצב החדש להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם, הרי ארבה לנו הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה, כמו שביארנו לעיל. (וזה שלא היה החורבן אלא עכשיו אף שתהליך ההתבוללות היה הולך וגובר כבר זמן ארוך, הוא מפני שהקב"ה מאריך אפו ואינו מביא את הפורענות אלא לאחר שנתמלאה הסאה ואין עוד תקוה שההשפעה תביא לידי תיקון. וכן מצינו במקדש ראשון שעמד זמן רב ועדיין היו בו עשרה נסים אף לאחר שהעמיד מנשה צלם בהיכל.) [ואם לאחר החורבן הנורא ממשמשת ובאה שוב תקופה של חסד, אל לנו לשנות באולתנו אלא נכיר את הרמזים מלעילא ונאחוז בהארה לשוב בתשובה גמורה.]" (מכתב מאליהו, חלק ד עמ' 124)

ראשי ישיבת פונביז', בני ברק, מסבים לסעודת מצווה. מימין לשמאל: ראש הישיבה הרב יוסף שלמה כהנמן, המשגיח הרב אליהו אליעזר דסלר והרב לוי גרוסמן

ויהי אחר החורבן

מאמרו "ויהי אחר החורבן" היווה כר פורה למחקר ועיון על המבט האמוני הראוי למאורעות השואה.

תחילה הוא כותב על מה שאיבדנו כעם, בדברים קורעי לב הוא מתאר מה היה לעם היהודי ומה הוא איבד, אך מסקנתו, על מה שמוטל עלינו "אחר החורבן", ראויה להתבוננות עיונית.

"דבר אחד פשוט", פותח הרב דסלר ואומר: "בלי שום חידוש", ארשום בכאן, שימו לבבכם בנים חביבים, ושמעוני היטב. לא ככל הדורות דורנו.

ד ו ר  ח ו ר ב ן  הוא, בעווננו.

האם נבין מהו דור חורבן?

לא.

לא נבין ולא נשיג.

גם לא נאמין כי אפשר הוא!

אבל…

הרי כן הוא באמת!

העושר שהיה לנו, חרב ואיננו!

למרות אשר ציור העבר העשיר עודנו כמו חי לנוכח עיננו – אינו אלא עבר המתרחק והולך, אבל בהווה, הרי איננו!

ההווה ריקן!

אותו העושר הרוחני, אותו אוויר הישיבה, אותה השאיפה האמיתית, אותה הלומדות, אותה יראת שמים, אותה הלבביות.

הלוא כל אלה אינם עוד עמנו.

אינם!!!

קדושינו הלכו למנוחת עולם, למקום אשר לא ישיגם עוד החורבן; אבל הלוא הקדושה הצטרפה עמהם במותם, גם הלבביות מתה עמהם.

הלכה שכינה מקרבנו.

בנינו לא יראוה אצלינו. ואם נספר להם מאת אשר ראינו אנו, מאת אשר בו חיינו, אך סיפור יהיה זה אצלם ולא מציאות.

אנו הלא ראינו עדיין את גילוי השכינה שבלבבות אבל הם איך יראוהו…

בהמשך דבריו כותב הרב דסלר:

נחשוב נא:

למה נשארנו בחיים?

למה הצילנו ה'?

(…)

חיה נחיה למען הזכיר והחיות את הקדושה בתחתונים!

אנו, שארית הפליטה…

שארית הניצלת מן הכל אשר חרב!

ויהי אחר החורבן

מה הלאה לפנינו?

האם להמית גם בנו את הניצוצות החיים הגדולים – ניצוצות חיי הרוח?

לא!

לא!

לא אלף פעמים!

את כל נפשינו נתן בעד הצלת הרוח!

כל חיינו יהיו רק בניין הנחרבות.

אך ורק תחיית המתים בלבד!

אין לנו עניין בכל אשר זולת זה.

הן אנו ראינו עדיין את גדולת הקדושה, מי ישוב ויחיינה אם לא אנחנו?

אין אחרת לפנינו

אין אשר ישווה בעינינו

אחד הוא לבבנו

וכולו שואף אך אל תחיית חיי הרוח

לא ימות רוח התורה בדורנו בשום אופן!

ואם גם גדל החורבן

נגדל כולנו יחד את הבניין לעומתו!

נדע נא ברור כי אם נמסור את נפשותינו עליו כדבעי, גם בנינו יראו עוד את הקדושה כאשר ראינו

וגם המה ידעו עוד את גילוי השכינה בלבותם.

עוד יכירו בנינו את רוח ישראל סבא שבישיבה, עוד יטבלו בו, עוד ינשמו בו

ועוד יהיו בחיים אשר חיינו!

(…)

מי יוכל לסבול את הרגשת מיתת הלבביות, הרגשת הסתלקות החיים הפנימיים?

אכן! עדיין בידינו הוא!  מ ס י ר ת  נפש  א מ י ת י ת  נדרשת

אמיתית

לא מליצית ולא מדומה

הבה, נבנה את עצמינו, נבנה את בנינו

נבנה מוסדות לתורה

נבנה ישיבות

נשיב לב אבות ובנים אל התורה, נעבוד קשה…

וה' הטוב יצליח בעדינו.

הבה. נתחזק ונתעודד; הבה, נעלה, הלאה, למעלה!

לא נסוג אחור.

בדבר אמונת חכמים

אחד ממכתביו הידועים הוא זה שנדפס במכתב מאליהו תחת הכותרת "מכתב בדבר אמונת חכמים", שהיה ממוען, לכאורה, לאחד שהקשה על הנהגתם והוראותיהם של גדולי וצדיקי הדור ערב החורבן.

בתשובתו נקט הרב דסלר סגנון תקיף הרבה יותר מהרגלו, זאת לנוכח חשיבות הבהרת העניין הטעון ששונאי הדת הרבו לנפנף בו, וכך הוא כותב בין היתר:

"מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר, כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספק בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' נצב בעדת א-ל, כמו בדור העבר החפץ חיים ז"ל, והגאון ר' חיים עוזר ז"ל, והגאון ר' חיים בריסקער ז"ל, והגאון ר' ברוך בער ז"ל, ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתנו, ומה בדור שלפניהם, כגאון ישראל וקדושו רבינו ישראל מסלנט זצוק"ל, ושאר גאוני וצדיקי דורו שנלוו אליו, כולם יטעו טעות גמורה – ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה, וכל שכן לאמרם. אם לא שהבנתי אשר שמע מאחרים, הנקראים בני תורה ומבעטים ברבותיהם ומחללים ה', דברים כאלה, כי אז לא הייתי משיב לו כלום; אך בידעי כי לבבו ישר, אלא שמבחוץ הגיעו לו מליצות כאלה, על כן, בצירוף גודל ידידותנו, אמרתי אשים לילה כיום, ואשיב לו דברים ברורים.

הרב אליהו אליעזר דסלר נושא דברים בועידה של תנועת צעירי אגודת ישראל

קודם כל דבר אומר למר, כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים, וראיתים באסיפות בעניני כלל ישראל, כמו החפץ חיים זצ"ל, הגר"ח מבריסק זצ"ל והגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותנו הן היתה פקחותם מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש; ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותנו לעמוד על סוף דעת בהירות הבנתם. זאת ועוד אחרת: מי שראה אסיפותיהם, ראה בחוש כי, על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמים בעניני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן שמי שלא ראה את זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחבורתם. ממש ראוי לומר 'המבדיל בין קודש לחול' על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהן. מסתמא יודע כבודו את ד' ר' אלחנן שליט"א (הדברים נכתבו בעיצומה של המלחמה כשגורלו של מרן רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל עדיין לא נודע) מה שמספר מגבורות רבו החפץ חיים זצ"ל. ידע נא כבודו, כי רבנו אלחנן גדול מאד הוא ממש, וגם את דבריו אין לדחות וכל שכן לבטל, אפילו מפני מה שאנו הפעוטים חושבים שנראה בחוש. וכבר אמרו לנו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהיא ימין, ולא לומר ח"ו, שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין בית דין יכול לבטל בית דין אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ובלי זה, קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים".

חורבן התורה בימי השואה – מעדות חתנו הגר"י גלדצהיילר זצ"ל בספרו "אמונת יהושע"

"ששמעתי ממו"ח פעם בחבורה של מוסר שאמר בקול רעש גדול, כי בשנות הזעם, מלבד מה שנהרגו ונשחטו שש מיליון מעמנו בני ישראל באכזריות גדולה, גם התורה נחרבה! כמה ישיבות, כמה גדולי ישראל מעתיקי השמועה וכתבי ידות נדירים, ואמר דחורבן התורה הייתה בשביל השנאת חינם בתורה, וההוגים בה, במדינה זו לא למדו תורה ממדינה אחרת, ובקבוצה זו לא למדו התורה של קבוצה אחרת, ואמר, דשנאת חינם בתורה גרם לזה דנחרב גם התורה באופן גדול. והכה על השלחן על זה כמה פעמים. דגם בתורה יש שנאת חינם. ושמעתי ממנו פעם שאמר לי, כשאומר שיחה בפני חסידים אומר להם דברי מוסר, וכשאומר שיחה בפני בני ישיבה אומר להם דברי חסידות, דהיה מתנגד גדול לפילוג זה…"