געגועים לעיר קראקא

מאת יעקב רוזנפלד

לפני שמונים שנה התחילו להגיע לארץ ישראל טיפין טיפין בשורות איוב מהנעשה בקהילות ישראל שבאירופה.

ככל שהדבר נראה תמוה, העולם הגדול לא ידע מה מתחולל בפולין בשנים שבהן נהרגו בה מיליוני יהודים.

ובאותו יום מר, כשהגיעה לירושלים הידיעה על חורבן קהילת קראקא, חלה הרה"ק רבי משה מרדכי בידרמן, האדמו"ר מלעלוב, מרוב צער, ושכב מרותק למיטה כשכל גופו רותח מחום.

הוא שכב ובכה בכי תמרורים על הסוף המר של העיר קראקא, בה עשה רבי משה מרדכי שנים רבות בצעירותו, ואותה נשא באהבה ובגעגועים על ליבו עד זקנה ושיבה. בייחוד גאה בבכי על חורבן השטיבל הישן של ראדומסק, שבין כתליו חסה שנים ארוכות. הוא שכב במיטה מותש, לוהט בחום גבוה, וכל כולו רותח וגונח: "אוי, אוי לראדומסקר שטיבל! היו שם שלושים בחורים שהיו בקיאים בכל הש"ס, הם היו יכולים לגדול ולהיות גדולי הדור הבא". נהרות של דמעות זלגו מעיניו בלי הפסקה.

מעונו של אביו, האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע בידרמן, בקראקא, היה ברובע היהודי הישן של קז'ימייז', שנשא את שמו של הקיסר הפולני שהתיר ליישב שם את היהודים שעלו לפולין מגרמניה – לא הרחק מהשטיבל הישן של חסידי ראדומסק.

השטיבל היה בית ועד לחכמים, חסידים ואנשי מעשה, מקום שבו העבירו גאוני העולם את ימיהם ולילותיהם ללא הפסק. ביגיעה וטהרה חבשו את ספסלי השטיבל וקול תורה ותפילה נשמע שם ללא הפסקה.

באותו שטיבל היה רבי שמעון נתן נטע לומד אור החיים הקדוש עם בחורים ונערים צעירים מדי ליל שישי, ובאותו שטיבל ישן דבק בנו, רבי משה מרדכי, וכל ימיו היה משוחח בגעגועים על ההווי המרומם ששרר בין כתליו. בכלל היה מרבה לשוחח על גאוני וקדושי ארץ שגדשו את סימטאותיה של קראקא ואת בתי מדרשותיה. בייחוד העלה על נס את קבוצת הצעירים שהתארחה רבות בבית אביו, קראו להם "די טמיר ניקעס" (הטמירים), וזאת על שום שהיו טמירים ונעלמים מאימת הגיוס לצבא הפולני והיו עוסקים בתורה ימים ולילות.

בקראקא לפני המלחמה היו חמישה בתי כנסת ראדומסק. בית הכנסת שבו היה רבי משה מרדכי עובד את קונו במחיצת החסידים המופלאים, ברחוב שעמנא מס' 15, היה נקרא בית הכנסת הישן. הוא היה קרוב מאוד לבית הכנסת רבי אייזיק רבי יאקילס שוהל, ולא רחוק מבית הכנסת הרמ"א.

כיום עומד שם מלון עדן, ובמרתפו יש מקווה קטן.

השטיבל הישן של חסידי ראדומסק. רחוב שעמנא.

בניין השטיבל היום. מלון עדן.

רחוב שעמנא. שימו לב למזוזה בכניסה

חן מיוחד רכש לו השטיבל. אומנם היה חשוך וישן, והיה שרוי באזור חשוך וצדדי, בשונה מיתר השטיבלאך ששכנו ברחובות תוססים, אך המתפללים לא רצו לזוז משם, משום שהיה השטיבל החסידי הראשון בקראקא, ועוד שה"תפארת שלמה" מראדומסק התפלל בו וערך בו שולחנותיו הטהורים.

בראשונה הייתה קראקא עיר מתנגדית, והתפארת שלמה, שהיה נוהג מדי שנה לנסוע לציון הקדוש של הרבי ר' אלימלך מליזענסק, היה עוצר בדרכו הארוכה בעיר קראקא ובשטיבל זה יסד את האווירה החסידית החמה שבעיר קראקא.

מדי לילה, כך היה מספר רבי משה מרדכי, היו זקני החסידים יושבים יחד עם כוסות משקה "מעד", שהיה די זול. בקיץ ישבו בין מנחה ומעריב ובחורף אחר מעריב, ולשמוע אותם היה תענוג מעין עולם הבא.

קראקא היהודית הייתה מלאה ברבבות אלפי חסידים ואנשי מעשה, מהם שהיוו כמין גשר לדורות עברו, ועבור רבי משה מרדכי, שמאז שחר טל ילדותו היה צמא לשמוע על תהלוכותיהם של צדיקי עולם מדורות עברו, הייתה זאת הזדמנות פז לשמוע מכלי ראשון על הדמויות שגדל על סיפוריהם ואמרותיהם. רבי משה מרדכי היה כבר אז, לפני שמונים שנה, בחור עילוי שבירושלים מכורתו כבר הספיק להיבחן על ש"ס ופוסקים ולהתעטר בכתר הוראה, וגם בגלותו בקראקא היה מתייגע בתורה ימים ולילות, אבל על שיחות חסידים ואנשי מעשה אלו שבקראקא החסידית-שורשית לא יכול היה לוותר.

והנה אחד מהסיפורים המתוקים שהיה מספר רבי משה מרדכי מזיכרונותיו מהימים המתוקים בקראקא, לפני שמונים שנה בדיוק.

את ר' מנדל קינצקער אהב רבי משה מרדכי לשמוע, זאת מפאת גילו המופלג ודמויותיהם של צדיקים קדמונים שנאצרו בזיכרונו. למשל, הוא זכר את הצדיק רבי הערש מרימינוב, הצדיק רבי אשר מראפשיץ, את הארי דבי אילעי ועוד, צדיקי עולם שכבר היו בעולם העליון מזה עשרות שנים. ר' מנדל היה כבר זקן מופלג באותו פרק, בן תשעים שנה ויותר, אבל זיכרונו היה רענן וסיפורים נעימים מימי קדם היו קולחים מפיו בהזדמנויות שונות.

באחת משיחותיו עם ר' מנדל ניאות הלה לספר לו סיפור אישי נפלא.

"בחור מבוגר הייתי, ולא הלך לי בשידוכים. גם כסף לא היה לי ובינתיים הלכתי ובגרתי.

פעם עלה רעיון נועז בליבו של אחד מהשדכנים בעיר קראקא. הוא לא חשב הרבה ונקש על דלתו של הגביר הנודע, מעשירי קראקא… העשיר, בלשון עדינה, לא אהב את הרעיון, ובתמורה להצעה משפילה זו כמעט העיף אותו מכל מדרגות ביתו המפואר.

אולם שידוכים, כידוע, הם מהקב"ה, וכנראה כדי שהשידוך הזה יוכל לצאת לפועל, היה צריך העשיר הזה לרדת מכל נכסיו ולהפוך לעני מרוד, וזה מה שקרה…

מהר מאוד איבד הנגיד הנודע את כל הונו בעניין רע, ואז כבר הייתה דרכו של השדכן החרוץ סלולה, הוא לא היה צריך לעבוד קשה יותר מדי, והשידוך נגמר בכי טוב. זה מה שנקרא, בעצם: "ענבי הגפן בענבי הגפן". שתי משפחות עניות שמשתדכות זו עם זו.

התארסתי בשעה טובה עם בתו של העשיר לשעבר, והעיר קראקא צהלה ושמחה.

התקרב יום החתונה, וחשבתי לעצמי בתוגה, עני מרוד אנוכי ואין לי עם מה לגשת לחתונה. כלה טובה וצנועה קיבלתי מהקב"ה מתנה, אבל גם היא ענייה ואין לה כי אם שמלתה לעורה. במה אוכל לגשת לחתונה?

מה נותר לי לעשות… נעמדתי בבית המדרש הזה, בתפילה בעומק הלב ושפכתי דמעות כמים. משם יצאתי וניגשתי לדוכן ההגרלות וקניתי חצי הגרלה, שכן לא היה לי כסף מעבר לזה. בנוהג שבעולם היה אז שכשעני רוכש חצי הגרלה, אם היה הכרטיס שלו עולה בגורל היה צריך לבוא בדברים עם זה שרכש את החצי השני, ולהתחלק עימו שווה בשווה.

עברו ימים ספורים, והלכתי לבדוק כמו מתוך שגרה את תוצאות ההגרלה, והינה אני רואה שזכיתי. כלומר, חצי מהפרס הגדול הוא שלי, ומדובר היה בסכום גדול. הפכתי להיות עשיר!

כעת היה עליי לברר מי הוא השותף שלי בזכייה זו, ואז התברר לי הבלתי ייאמן. לא אחרת מאשר הכלה שלי, היא זו שקנתה את החצי השני של כרטיס ההגרלה שלי!

כך, החתן והכלה שהתארסו כעניים ואביונים, התחתנו כעשירים מופלגים.

האם נותר אי מי מנכדי ר' מנדל קינצקער, שריד ופליט מהשואה הנוראה? מי יודע.

לפני חודשים ספורים, לציון שמונים שנה לחורבן יהדות קראקא, נסעתי לעיר זו, ואת רשמי הנסיעה ערכתי במיוחד עבור "גנזך קידוש השם", בצירוף סדרת מאמרים, זיכרונות, פרקי תיעוד, תמונות וסיפורים אותנטיים, מהווי יהדות קראקא. פרסום הסדרה התעכב עקב המאורעות בארץ ישראל, וכעת הגיע הזמן לפרוע את החוב.

בעזרת ה' נפרסם זאת כאן בהמשכים. כעת קראתם את המאמר הראשון.

תלמוד תורה קראקא בעיצומה של המלחמה

תלמוד תורה קראקא היום